בעשור האחרון של המאה העשרים, שני אסונות פקדו את אותה משפחה באותו מושב. ב-1990 נפל סמל מרדכי (מוטי) זרקא ז”ל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחות ברמות נפתלי, המושב בו גדל. 9 שנים לאחר מכן, נפל בן דודו האהוב, רב סרן איתן בלחסן ז”ל בקרב בלבנון, בזמן שהוביל את יחידתו לפעילות  מבצעית יזומה נגד חוליות החיזבאללה בדרום לבנון. גם הוא הובא למנוחת עולמים ברמות נפתלי, לצידו של מוטי. השניים היו כמו אחים, בלתי נפרדים, בחייהם ובמותם. יהי זכרם ברוך.

 

 

סמל מוטי זרקא ז”ל

 

 

מוטי נולד בפורים בשנת 1970 ולכן קראו לו הוריו מרדכי. הוא למד בבית הספר היסודי “מבואות חרמון” ולאחר מכן המשיך לתיכון “עמק החולה” שבכפר בלום, שם סיים את לימודיו. הוא היה בן זכר יחיד ללידיה ואילן (ז”ל). במהלך נעוריו הוא נהג לעזור להוריו בעבודה במשק המשפחתי והיה אחראי על הריסוס והמטעים. אמו מספרת כי אהב מאוד לטפח את הגינה שבחצר ביתם ועשה זאת מדי סוף שבוע. עד היום מסודרת הגינה בדיוק כפי שאהב.

 

מוטי התגייס לצה”ל באוקטובר של שנת 1988, והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות ולאחר שעבר בהצלחה קורס צניחה, הוצב בפיקוד המרכז בתפקיד נהג מפקד חטיבה מרחבית. אמו מספרת שנוצר קשר טוב בין מוטי למפקדו, קשר חברי הדוק. מפקדו תיאר אותו כבחור ביישן וצנוע. להערכתו, המצויה בתיקו האישי, היה מוטי מסור מאוד וביצע תפקידו היטב. עוד נכתב כי מוטי היה “חייל טוב, אחראי, הגון וחרוץ”.

 

ביום א’, 25 במאי 1990, נפל מוטי בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים. הוא הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות. חברה קרובה מספרת שמוטי היה ילד שמח, בדרן ושובב שכולם אהבו. בהספד לזכרו כתב מפקדו: “אתה – צעיר, פעיל, אחראי, נאמן למולדת – מתחבר אלי באחת מהתקופות הקשות לי באופן מיוחד, כנער צעיר, כבן, שותף בכול. אני – אחרי פציעה, לא עומד על רגלי, ובתוך היתקלות מטווח קצר, נשאתני בזרועותיך, כילד על כתפי אביו, אל הנקודה הקדמית ביותר בה יכולתי להשפיע על הקרב, כעשרים מטר מהמחבלים. אני פוקד על הכוח, אתה תומך ובזמן קצר ביותר מחוסלת החוליה, הרגשתי חסר אונים, תלוי בך, אך התמזגה האחריות שלך, הדבקות שבך ליכולת שלי. אז ידעתי את סגולותיך ואת אהבתך אלי ללא סייג. עוד ידעתי, כי קורצת מחומר משובח. לאורך כל הדרך נדע כי אתה האדם, תבנית נופה של מולדתנו, נזכור ולא נשכח”.

 

מאז נפל מוטי, חוותה משפחת זרקא משברים רבים וקשים מנשוא. לידיה מספרת כי מאותו רגע שמוטי נהרג, פקדו את חייהם טרגדיה אחר טרגדיה. היא ניסתה לשמור על חזות של יציבות, אבל מבפנים היא הייתה מרוסקת. רבים מאיתנו מאמינים שעם הזמן הפצעים מתאחים והכאב נעשה פשוט יותר. היום, 27 שנה לאחר שנפל בנה האהוב, לידיה עדיין מרגישה את אותו כאב עצום שהרגישה אז. “בשנה הראשונה לאחר שמוטי נהרג, ראיתי חיילים ברחוב וחיפשתי את מוטי, חשבתי שאולי הוא ביניהם והוא לא באמת מת. הוא בסך הכל היה ילד בן 20. היום הוא היה אמור להיות בן 47, גבר עם ילדים בגיל שהוא היה כשהוא נהרג. אין יום שעובר שאני לא חושבת עליו. אין יום שזה כואב פחות. אי אפשר לתאר במילים איך מתמודדים עם אובדן של ילד, זה כאב שמלווה אותך כל החיים ובכל דרך אליה תפנה. אתה מנסה לשמור על שמחת חיים, לחייך, אבל זו הכל הצגה. האובדן קשה מנשוא”.

 

מותו של מוטי גם השפיע על איתן בלחסן ז”ל, בן דודו האהוב. מוטי ואיתן היו קרובים. הם היו משחקים ביחד, יוצאים לטיולים משפחתיים, רוכבים על סוסים, על אופנועים. השניים חלקו ילדות קסומה במושב ונשארו קרובים אחד לשני, גם במותם.

 

 

בשונה ממוטי, שהיה רק בתחילת דרכו, איתן נהרג כשהוא בן 30, בעל ואב לתינוקת, עם קריירה צבאית מפוארת והישגים רבים. הוא נהרג באחד הקרבות המיתולוגיים של צה”ל בדרום לבנון, שנה לפני הנסיגה.

 

 

רב סרן איתן בלחסן ז”ל

 

 

איתן נולד בשנת 1969 במושב רמות נפתלי. הוא בנם של קלוד וציונה, אח לירון, יואב ואסנת. איתן גדל והתחנך במושב, שם ספג ערכים של אהבת המולדת, רגישות והתחשבות בזולת, אהבת האדמה, אהבה גדולה לבעלי חיים וטיולים. הוא למד בבית הספר היסודי ביסוד המעלה ולאחר מכן המשיך לתיכון עמק החולה שבכפר בלום. בנעוריו עבר איתן קורס מדריכים צעירים של תנועת המושבים, ואחר-כך הדריך קבוצות ילדים במושב.

 

אחיו הגדול, ירון, מספר שאיתן היה כמו כל שאר ילדי המושב. “הוא היה חלק מההוויה של המקום, אהב לשחק עם חברים, לרכב על סוסים, לעבוד במטעים. הוא היה נער צנוע. הדמות הצבאית שלו התעצבה לאחר מכן. גם כשהוא חזר מהצבא, הוא היה פושט את המדים ומסתובב בחוץ יחף. במושב הוא היה כמו כולם, אך בצבא הוא התבלט”.

 

לצבא הוא התגייס ביולי 1987. הוא שאף להגיע לסיירת הצנחנים ובמהלך הגיבוש סומן כאחד החיילים המובילים, אך עקב שתיית מים מג’ריקן שהיו בו שרידי נפט, הובהל לבית-החולים ולא הצליח לסיים את הגיבוש.

 

איתן נשאר נאמן למסורת המשפחתית ולא ויתר על החלום להגיע לחטיבת הצנחנים, כמו שני אחיו ואחותו. הוא עבר טירונות, קורס צניחה, סיים בהצטיינות קורס מ”כים במסלול מדריכי צניחה, ולאחר מאמצים רבים התחיל מסלול כלוחם בחה”ן צנחנים.

 

לאחר סיום המסלול ותקופת הדרכה קצרה, יצא איתן לקורס קציני חי”ר. בסיום הקורס נשאר להדריך כמד”כ בבה”ד 1, ועם סיום תקופת ההדרכה חזר לחה”ן צנחנים, שם פיקד על צוות סמלים.

 

בתום שנת הקבע, השתחרר איתן מצה”ל וחזר לעבוד עם אביו במשק המשפחה במושב. חצי שנה לאחר מכן הוא נקרא על ידי המח”ט לחזור לחטיבה. איתן נענה לקריאה ובינואר 1992 התחיל את שירותו כסמ”פ בגדוד 202, התמנה למ”פ טירונים באוגוסט 1992 , אחר-כך לחונך מ”פים בבא”ח צנחנים, ולבסוף לסמג”ד הגדוד.

 

עם סיום התפקיד יצא איתן לשנתיים לימודים מטעם הצבא במכללת תל חי. במהלך תקופה זו נשא לאישה את רעיה והם קבעו את ביתם במושב רמות נפתלי, שם יזם איתן את בניית הצימרים. בתום הלימודים חזר איתן לשירות, וקיבל את הפיקוד על סיירת הצנחנים. חודשיים אחר-כך נולדה בתו, נעם.

 

בפברואר 1999, נפל איתן בקרב בלבנון, עת הוביל את יחידתו לפעילות  מבצעית יזומה נגד חוליות החיזבאללה בגזרה המזרחית בדרום לבנון. הכוח נתקל במארב מחבלים, ובמהלך הקרב נהרגו שלושה קצינים: רב-סרן איתן בלחסן, מפקד הסיירת, סגן לירז טיטו, קצין הנדסה שצורף לכוח וסגן דוד גרנית, מפקד צוות בסיירת. איתן היה רק בן שלושים במותו.

 

אחיו ירון מספר בעצב על אותו יום בו חרב עולמם. “איתן נהג לצאת למבצעים רבים במסגרת תפקידו. אותו יום היה שגרתי, מבצע אחד מרבים אחרים שהצליחו. באותו לילה, מעט לאחר חצות, הם נעו במטרה לפגוע באנשי חיזבאללה היוצאים לפעולות מבסיסיהם בכפרים. הכוח, בפיקודו של איתן, החל לנוע לעבר היעד. התנועה היתה איטית בשל תנאי השטח הקשים והקור העז. איתן ולירז התקדמו ראשונים ואז נפתחה אש מטווח קצר מאוד. הם נהרגו במקום. דוד התקדם לעברם וגם הוא נהרג מאש המחבלים”.

 

ירון מספר שבסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, טסו מסוקים שפינו את החיילים למצפה גיבור ואת ההרוגים לבית החולים צפת. “ההורים שלי מספרים שהם שמעו באותו לילה גורלי את המסוקים חוצים את עמק החולה מעל ביתם”, נזכר ירון. “בשעה שש בבוקר, הגיעו שני צוותים של קצין העיר למושב, אחד לבית הוריי ואחד לביתי. פתחתי את הדלת ובהתחלה לא הבנתי למה הם הגיעו אליי, חשבתי שאולי בקשר למשהו שקרה במושב. אחר כך הם בישרו לי שאיתן נהרג.” בחדשות הבוקר, שעתיים לאחר מכן, כבר דיווחו על התקרית שנטלה את חייו של איתן. “אי אפשר לתאר בכלל את ההרגשה ברגע שמבשרים לך שאדם שראית אותו יום לפני כבר איננו. אתה מרגיש שזה חלום, משהו בלתי נתפס”, מספר ירון.

 

בהלוויתו של איתן נכחו אלפי אנשים. איתן היה אדם אהוב ומוכר. ירון מספר שעד היום הוא שומע סיפורים חדשים על איתן. כמה מחייליו אפילו קראו לילדים שלהם על שמו. הטרגדיה של איתן עוררה הד תקשורתי גדול, גם בגלל האירוע הקשה שבו נהרגו שלושה קצינים, וגם בגלל מי שהיה איתן בחייו.

 

כבר במלאת 30 יום למותו, נערך טקס מכובד ורב משתתפים, כולל הרמטכ”ל, לזכרו. מאז משפחתו פעלה רבות למען הנצחתו של איתן והמורשת שהשאיר אחריו. הם הקימו את עמותת נעם, על שם בתו, ומול ביתם הוקם מצפור, הצופה למקום נפילתו של איתן בשטח לבנון. סיירת הצנחנים הנהיגה מסורת של שבוע סיורים ותצפיות, ‘שבוע איתן’, הנערך מדי ארבעה חודשים באזור המושב, ובסיומו נאספים לוחמי היחידה לטקס זיכרון לאיתן. בנוסף, בשמונה שנים האחרונות, מתקיים במכללת תל חי כנס מנהיגות לזכרו של איתן, אשר לוקחים בו חלק מפקדים בכירים בצה”ל, מדינאים, אנשי ציבור ואקדמיה. הכנס, שמתקיים במשך יומיים, מסתיים בטקס זכרון ואחריו עולים האורחים לבית העלמין לקברו.

 

“איתן סחף אחריו הרבה אנשים, אבל כשהוא הגיע הביתה-הוא היה אחד מילדי הכפר. לא ראו בו איש צבא, הוא חיפש את האותנטיות שבחיי המושב. הוא עשה את הכל בצניעות. בצבא הוא אומנם התבלט, אבל תמיד בשלווה ובנועם”, אומר ירון.

 

איתן, האדם, האיש, הבעל, האב והבן האהוב הותיר בלב כולם חלל אדיר שקשה למלאו – הקסם המיוחד, החיוך הכובש והעיניים הירוקות והיוקדות חסרים כל כך, והגעגוע גדל ואינו חדל לרגע.