ללי גרציה עומדת בפני החלטה קשה- האם לעבור את טיפולי ההקרנות היום-יומיים שלה בחיפה או בתל אביב, אף אחת מהן לא קרובה לביתה שבקיבוץ דפנה. אבל המאבק של ללי הוא אינו אישי, הוא המאבק של כולנו למען רפואה ראויה יותר בגליל. ואם היא מסוגלת להילחם בחולי, אז למה שלא אנחנו נלחם במערכת הבריאות?

המאבק של ללי גרציה (46) הוא אינו מאבק אישי של אישה במחלת הסרטן. הוא המאבק של כולנו למען הזכות הבסיסית שלנו- להישאר בחיים, וללי אכן נאבקת. גם במחלה הנוראית שהתפשטה לאט לאט בגופה, וגם בממסד, בשלטונות, בבעלי הכוח ובכל מי שיהיה מוכן להקשיב – “אני לא מוכנה למות בשקט! קולי כן יישמע”. וההצהרה הזאת מהדהדת לי בראש מהיום ששוחחנו. לא הגיע הזמן שממשלת ישראל תבין שחיי תושבי המרכז אינם חשובים יותר מחייהם של תושבי הפריפריה? ולא הגיעה העת שיבין שר הבריאות שתור דחוף לא קובעים לשנה מהיום? ושחולי סרטן לא אמורים לנסוע שעות מדי יום במשך שבועות בשביל לקבל טיפול שיתרום להחלמתם? באמת שהגיע כבר הרגע. וגם אם לתושבי הצפון אין כוח פרלמנטרי כמו שיש למגזר החרדי, זה לא אומר שלא נקבל את מה שמגיע לנו- זכות בסיסית וקטנה שנקראת “החיים”.

“איזה גילוי מוקדם זה אם קובעים לך תור לעוד שנה?”

הסיפור של ללי גרציה, תושבת קיבוץ דפנה, מתחיל בינואר השנה, כאשר קיבלה הפנייה דחופה לאולטרה סאונד מכירורג שד. לאחר שהפעילה לחץ וקשרים, נאלצה לחכות “רק” חמישה חודשים עד לחודש מאי, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. ללי התבשרה שהיא חולת סרטן ושהמחלה התפשטה בגופה. תוך חודש ימים ללי נאלצה לעבור ניתוח כריתה דחוף, בו התגלו גרורות של המחלה בבית השחי, והתחילה במסכת טיפולים כימותרפיים. “אם הייתי גרה במרכז הארץ, הייתי מקבלת תור כבר ביום למחרת ואולי הניתוח והטיפולים היו נמנעים ממני”, אומרת ללי.

חשבת לקבוע תור במקום אחר?

“תראי, באותה תקופה הייתי מאוד פעילה, הייתי אשת עשיה. לא רציתי להאמין שאני חולה, זה הפליא אותי כמו דלי מים קרים לפרצוף. הסיפור שלי היה אמור להיות מאוד קצר וחביב. במקום זה קיבלתי ניתוח, 7 חודשים של כימותרפיה ועוד 6 שבועות של הקרנות. בצפון הורגלנו לחכות לתור עבור רופא מומחה מעל ארבעה חודשים, אבל זה חייב להשתנות. זה מצחיק, המדינה משקיעה מיליוני שקלים בקמפיינים לגילוי מוקדם של סרטן השד, כמו במקרה שלי, אולי במקום זאת תעצרו את הקמפיין האידיוטי הזה ותביאו מכשירי אולטרה-סאונד לצפון? איזה גילוי מוקדם זה אם קובעים לך תור לעוד שנה?”

בימים אלו, ללי עומדת בפני החלטה קשה. הטיפולים הכימותרפיים שלה מסתיימים בקרוב והיא צריכה להתחיל סדרת הקרנות בשביל לסיים את תהליך הריפוי. בית החולים הקרוב למגוריה הוא המרכז הרפואי “זיו” שבצפת. מכון ההקרנות החדש ב”זיו” אמור היה להיפתח כבר בספטמבר האחרון, אבל זה טרם קרה. “האופציות האחרות שעומדות בפניי הם בחיפה או בתל השומר”, היא מספרת. “אבל לא ייתכן שאצטרך לנסוע יום־יום במשך חודש ימים עד לרמב”ם בחיפה ולבזבז שעתיים וחצי רק על נסיעה מפרכת ומתישה ברכב אחד עם עוד שבעה חולים, כאשר משך הטיפול הוא שלוש דקות בלבד. מצד שני, אם אבחר בתל השומר אאלץ להתנתק מהחיים שלי ומהבן שלי במשך זמן ארוך וזה דבר קשה מנשוא”.

“קולי כן ישמע”

ללי גרציה הגיעה לקיבוץ דפנה ממרכז הארץ לפני 15 שנה. היא אם חד הורית לאופיר, נער בן 16, אליו היא מאוד קרובה. עד שגילתה את מחלתה, ללי עסקה בתקשורת וביחסי ציבור ואף היתה מאוד מוכרת ומוערכת בתחום. כנראה בגלל זה כשחלתה ללי, השתמשה בזעמה המוצדק על מנת להגיע לכל מי שצריך. היא נפגשה עם חברת הכנסת סתיו שפיר, התראיינה לכל כלי התקשורת, ישבה לשיחה עם מנהל בית החולים “זיו” ד”ר סלאמן זרקא, ואף פנתה במכתב מרגש לח”כ מירב מיכאלי. “אין לי כוח לדיבורים באוויר, אני צריכה שייעשו מעשים, שידאגו לאשר את התקציב לפיתוח הצפון ושיעשו את זה עכשיו. כי עד שלא תאושר התוכנית ולא יזרימו תקציבים לצפון, מצב הרפואה לא ישתפר. מועד פתיחתו של מכון ההקרנות בזיו יידחה שוב ומטופלים רבים יאלצו לנדוד למרכז הארץ בחולי ובחולשה. הממשלה אומרת לי לאורך כל הדרך ‘תמותי בשקט’, אבל אני לא מתכוונת למות בשקט אני מתכוונת להילחם וקולי כן יישמע”.

ואכן קולה נשמע, בקול רם שמהדהד עד לירושלים. אומנם ללי אינה מספיק בריאה בשביל להגיע למשכן הכנסת, למרות שהזמינו אותה מספר פעמים, אך בכל זאת ישנם חברי כנסת שלא רק מדברים, אלא גם מקיימים. ח”כ סתיו שפיר, הגיעה לגליל במיוחד בשביל להיפגש עם ללי. על המפגש אומרת ח”כ שפיר: “ללי גרציה היא לוחמת מרגשת ומעוררת השראה, שהמאבק שלה מוכיח באיזו מצוקה לא הוגנת ובלתי סבירה מצויים תושבי הצפון, שלא באשמתם. לא ייתכן שבשביל בדיקות רפואיות בסיסיות שיכולות להציל חיים יצטרך תושב הגליל לבלות שעה וחצי על הכביש, ולבזבז חודשים ארוכים בהמתנה תוך סיכון בריאותי. ממשלת נתניהו הבטיחה 18 מיליארד שקלים לתושבי הצפון, אבל בתקציב המדינה אין שקל מההבטחה הזו. אני מתכוונת להיאבק בכל הכוח כדי שהכספים שהובטחו לצפון יכנסו כבר בתקציב הקרוב. אין שום סיבה שהצפון ימשיך להמתין ולהתבזבז, במקום לשגשג ולפרוח, כפי שמגיע לו”.

החולים חולים והבריאים בריאים

ללי היא לוחמת, ללא ספק, בכל רמ”ח איבריה. “זה לא שקמתי יום אחד בבוקר והחלטתי להיאבק”, היא אומרת, “בעצם מכורח המציאות התחיל אצלי המאבק, גם על חיי וגם על התקציב לפיתוח הגליל. התקציב פשוט חייב לעבור. פתיחת מכון ההקרנות בצפת כבר נדחתה פעמיים. פונים אליי אנשים רבים ושואלים אותי: ‘איך אף אחד לא אומר כלום?’, אז אני עונה שהחולים חולים והבריאים בריאים ושאנחנו המראה של מה שקורה במדינה הזאת. אם בהנד עפעף תלמידי הישיבות קיבלו השנה תקציב כפול, אז זה רק מראה שראש הממשלה רוצה לרסק אותנו ואסור לנו להתייאש, קולנו חייב להישמע. אני לא מרגישה במלחמה ולא במאבק. אני אומרת את דעתי באופן גלוי וישיר. אני חיה עם המחלה ואני כן זועקת את זעקת הצפון. היחידי שרצה לשמוע איך ניתן לעזור הוא ד”ר זרקא, שנפגש איתי כמה פעמים.”

איך את מוצאת את הכוח הזה לשנות, כשאת בעצמך נמצאת במצב קשה פיזית ורגשית?

“אני אדם שכל חייו היה פעיל חברתית. הייתי מדריכה בצופים ולאחר מכן בצבא. תמיד הייתי במקום של נתינה. זה לא היה מתוכנן, לא היתה לי אסטרטגיה כלשהי, פשוט מצאתי את עצמי נאבקת בשביל אחרים. אני מסתכלת על הילד שלי, שכל כך גאה בי, וזה נותן לי המון כוחות. מצד שני, אני לא איזה מריה הקדושה, אני מודעת למגבלות שלי. הטיפולים שאני עוברת מאוד קשים. גם את הראיון שלנו הזזתי להיום כי לא הרגשתי טוב. אני דואגת קודם כל לעצמי”.

מה לדעתך חסר בצפון מבחינת הרפואה?

“אני מדברת על הדברים הבסיסיים ביותר, אני בכלל לא מדברת על מה שמעבר. נעשה עוול גדול מאוד לתושבי הגליל במשך שנים. בואו קודם כל נייצר שיוויון ברפואה. אם במרכז מקציבים ארבעה רופאים ל- 1000 איש, למה בצפון רק שניים?”.

מה ניתן לעשות בשביל לשנות את זה?

“הצפון צריך להשכיל ולהבין שעד שלא תיווצר פה קבוצת לחץ שתשב כל יום בכנסת ותעלה את נושא הגליל לסדר היום-שום דבר לא ישתנה. אין לנו לובי חזק, על אף 12 ראשי רשויות. מישהו בממשלה יושב ומחליט לא להזרים לנו כסף, כי כנראה מגיע לנו פחות. כמו כן, אין מספיק פרסום בכלי התקשורת כמו שצריך להיות. כנראה שכמה משפחות בעמונה חשובים יותר מכל תושבי הצפון. היו פה המון פוליטיקאים שבאו והלכו, אבל זה לא מספיק. שום דבר לא יזוז עד שלא נעשה משהו. ועכשיו זה זמן עשיה, מספיק עם הדיבורים”.