היא יצאה לקורס קצונה, נפלה, קמה, לא ויתרה, חזרה שוב ועברה את המסלול בהצלחה. לאחר ששירתה כקצינה בסדיר וסיימה את תפקידה כקצינת הניהול והסגל בגדוד נ”מ של חיל האויר בקבע, היא החליטה שזה לא הסוף. סרן (מיל’) ניב יפת מכפר יובל משרתת כ-50 ימים בשנה במילואים ובשבילה זה רק טבעי להמשיך ולתרום למדינה. ככה זה שאבא שלך סגן אלוף.

 

שירי פריאנט

סרן (מיל’) ניב יפת, בת 26 מכפר יובל, התגייסה למסלול ייעודי לקצונה בשנת 2009 ונפלה בשבוע הרף בבה”ד אחת. עם זאת, היא לא ויתרה על מסלול הקצונה, ולאחר תקופה ששירתה כמש”קית שלישות, היא התחילה את בה”ד אחת מחדש וסיימה אותו בהצלחה. לאחר סיום הבה”ד, שובצה ניב בבה”ד החינוך דאז כקצינת קורסים וסגל. משם היא התקדמה להיות קצינת הניהול והסגל בגדוד נ”מ בחיל האוויר. כשסיימה את שירותה בקבע, ניב לא ויתרה והתעקשה לשרת במילואים. את החינוך הפטריוטי כנראה ירשה מאביה שהיה סגן אלוף. “ראיתי את אבא שלי חוזר הביתה עם מדים ונשק במשך כל יום עד גיל 17 בערך כשהוא השתחרר”, אומרת ניב. “מאז ומתמיד רציתי לעשות תפקיד משמעותי בצבא”.

 

הנסיכה הלוחמת

 

ניב גדלה בכפר יובל עם עוד שלושה אחים- אחות הגדולה ממנה בשנתיים ועוד שני אחים קטנים, האחד בן 24 והשני בן 14. ניב היא היחידה שהמשיכה את דרכו של אבא. “אחותי בכלל לא רצתה להתגייס, אבל בסופו של דבר היא שמחה שבחרה כן להתגייס והיא מאוד גאה בעצמה על כך”, אומרת ניב. “היא שירתה כפקידה במרפאה ועשתה יומיות. אני רציתי בדיוק ההיפך, רציתי לשרת כמה שיותר רחוק ולא לחזור כל יום. רציתי לחוות את השירות כמו שצריך”.

 

 

ניב בכלל רצתה להיות לוחמת של חילוץ והצלה. “הפרופיל שלי לא היה מספיק גבוה בשביל להיות לוחמת אז הגעתי לבקו”ם והעלתי את הפרופיל. עם זאת, לא קיבלתי מנילה (שאלון העדפות) חדשה. מאחר והפרופיל החדש היה 97, כיוונו אותי למסלול של שלישים גדודיים ולא לתפקידי מטה.

 

ניב, כאמור, התגייסה לייעודי לקצונה ונפלה בשבוע הרף בבה”ד אחת. “לא הסכימו לוותר עליי. לפני שחזרתי הביתה, הסיעו אותי לצריפין לדבר עם כל הסגל שאחראי על היציאה לקצונה של החיל. פחות או יותר הם הציבו לי עובדה שבעוד חודש וחצי אצא שוב לקורס ושאחליט מה אני רוצה לעשות בינתיים. כמעט לא הייתה לי ברירה והתלבטתי המון”.

 

למה? נתנו לך הזדמנות שנייה

 

“כי זה קשה מאוד ליפול מבה”ד אחת. זה גם לא היה על משהו פיזי או שלא עברתי את המבחנים, פשוט נקעתי את הרגל בניווטים בשבוע המכין וחשבו שאנשים אחרים יחזיקו מעמד יותר ממני”.

 

 

בסופו של דבר, ניב החליטה להמשיך במסלול הקצונה וסיימה אותו בהצלחה. היא שובצה בבה”ד החינוך דאז, כקצינת קורסים וסגל, וכמה אירוני, בתפקידה החדש היא פגשה חיילים וחיילות שנפלו בקורס הקצונה בעצמם. “כל כך יכולתי להזדהות איתם”, מספרת ניב, “הסיפור האישי שלי בסופו של דבר עזר לחבר בינינו. אני תמיד אמרתי להם – אם תרצו אתם תגיעו. אני הדוגמא לכך. גם אני הייתי שם, גם אני נפלתי והכל הסתדר. אני חושבת שזה השפיע עליהם לטובה כי בסופו של דבר, רבים מהם הגיעו אליי שוב לאחר שהצליחו במסלול בפעם השנייה”.

 

את חושבת שהרצון שלך להצליח היה בשביל לגרום גאווה לאבא?

 

“מאז ומתמיד רציתי לעשות תפקיד משמעותי, בשביל עצמי ובשביל אחרים, לאו דווקא בשביל אבא. אולי למיונים הלכתי בשביל שאבא יהיה מרוצה, אבל אחרי שעברתי אותם, כבר עברתי את כל השלבים רק בשביל עצמי”.

 

אביה של ניב היה מ”פ בשלד”ג, קצין הגמ”ר בחטיבה 769 ולאחר מכן באוגדה 91. ניב מספרת שהתמיכה שלו ושל אמה עזרו לה להצליח. “ההורים שלי תמכו בי בכל שלב ושלב בשירות. היו לי רגעים קשים מאוד לפני שיצאתי למסלול הקצונה בפעם השנייה. בכיתי לאבא, סיפרתי לו שקשה לי בגדוד, שקשה לי להיות רחוקה מהבית ושהמפקדת שלי לא מתייחסת אליי מספיק. תמיד קיבלתי חיזוקים ואהבה מההורים שלי, אחרת לא הייתי מצליחה”.

 

למרות שחלמה להיות לוחמת, ניב התאהבה בתפקידה כקצינה. “אהבתי מאוד את השירות שלי בסדיר. לראות חייל שרק הרגע הגיע מהבקו”ם ואני הפרצוף הראשון שהוא רואה, ולדעת שאכפת לי מספיק בשביל לעזור לו, זה תפקיד משמעותי בעיניי”.

 

לא עושה קפה
כשאני שואלת את ניב על בנות אשר עתידות להתגייס לתפקיד השלישות, ולא מאושרת מהדבר, היא עונה: “התגייסתי לצבא מתוך מחשבה שבמיונים שהייתי בהם היו אנשים שזיהו בי משהו שמתאים לתפקיד הזה. אולי זה מעט נאיבי לומר אך בזה האמנתי. התגייסתי לחיל השלישות וגיליתי עולם שלם שמאוד התאים לי. כל בן אדם שאכפת לו מהאחר, ולא רק מעצמו, יכול להתאים לתפקיד. הבנות ממש לא יושבות כל היום ומכינות קפה, הן עושות עבודה חשובה מאוד. מי שרוצה- תגיע לאן שהיא רוצה. כל תפקיד בעיניי יכול להיות משמעותי. זה מה שאת בוחרת  לעשות ממנו, בין אם את פקידה ובין אם את לוחמת. פקידה יכולה להיות עולם ומלואו עבור המפקד שלה, זה הכל תלוי ברצון ובמוטיבציה שלה להצליח, ותפקיד השלישות הוא מההתחלה ועד הסוף שלו, חשוב ומשמעותי”.

 

 

ניב שירתה בתפקיד במשך שנה וחצי ואז התקדמה לתפקיד קצינת הניהול והסגל בגדוד נ”מ בחיל האוויר, אותו ביצעה נאמנה במשך כשנתיים וחצי. ניב, אשר גדלה על התרומה לצה”ל, החליטה שגם לאחר שתשתחרר מקבע, תרצה להמשיך בשירות מילואים. כחודש לפני השחרור שלה, היא התראיינה אצל מפקד גדוד 8111 דאז, במטרה להשתבץ במילואים בגדוד כשלישה. “חודש לפני השחרור השתתפתי באיזשהו קורס, שכמעט כולם היו שם קציני קישור במילואים. זרקתי רעיון לאוויר ושאלתי איך אפשר להגיע לתפקיד טוב במילואים? אחת הקצינות שם אמרה לי שאני אשלח לה מייל כשאני אחזור לבסיס. הדברים החלו להתגלגל ומפה לשם נקבע לי ראיון עם המג”ד. משכו אותי טיפה, אבל חודש לאחר מכן כבר יצאתי למילואים”.

 

מאיזו סיבה רצית להמשיך לשרת, למרות שאינך מחוייבת?

 

“מלכתחילה נכנסתי לתפקיד משפיע, שבו אני נותנת מעצמי למען אחרים ולא רק למען המערכת הצבאית. שאפתי לתת ולתרום בתפקיד משמעותי גם במילואים. אם אני פוגשת חייל ויכולה לפתור לו את הבעיה, זה יכול לשנות לו את כל חווית השירות, בין אם זה בסדיר או במילואים. חוץ מזה, תמיד רציתי להיות שלישה של גדוד חי”ר. בראיון לתפקידי השלישי, הציעו לי תפקידים של שלישה בחיל השריון או בתותחנים. סירבתי ואמרתי שאני מוכנה לסגור כל שבת שנייה, כל עוד יתנו לי תפקיד בחי”ר. בתגובה אמרו לי שאני צריכה לעבור תפקיד אחר לפני, אז אמרתי להם ‘לא, תודה’, ושאת התפקיד הזה אני אעשה במילואים. וכך היה”.

 

שבוע בתוך נגמ”ש

 

ארבע שנים עברו מאז ניב משרתת כשלישת גדוד 8111 במילואים. התפקיד של ניב הוא לפקח על כוח האדם בגדוד, לבדוק שחיילים מקבלים את הסיוע שהם צריכים, ולנהל את כוח האדם בגדוד גם במלחמה. לצורך העניין, אם הגדוד ייכנס ללבנון, ככל הנראה שגם ניב תכנס עם הגדוד. היא צריכה לבדוק שכל חייל שנכנס למבצע או למלחמה יוצא עם הדיסקית, עם פנקס השבי ועוד. ניב היא גם זו שמדווחת על פציעות, או חס וחלילה מוות, וזאת שתדע לזמן כוח אדם נוסף בהתאם לצורך.

 

ניהול כוח אדם מזוהה יותר עם עבודה משרדית. מה בדיוק את עושה בשטח?

 

“ניהול כוח אדם בשטח זה להיות בכל נקודה קריטית שהחייל עובר בה. להיות איתו  לפני שהוא חוצה גבול, לראות אותו בעיניים, לבדוק שיש לו פנקס שבי ודיסקיות, לראות שהוא מוכן. ברגע שהחייל הזה יוצא, הסבירות שאני אראה אותו עד שהוא יחזור היא נמוכה מאוד עד אפסית. לכן זה חשוב וקריטי שאראה אותו במו עיניי  לפני שהוא יוצא לשטח. ברגע שהוא יוצא, כל דבר יכול לקרות. לצורך העניין, אם קורה משהו ואני מקבלת דיווח בקשר על חייל שלא עבר דרכי, זו תקלה חמורה מאוד. אני חייבת לפגוש כל חייל שיוצא, אני גם יודעת איפה הוא נמצא בכל שלב בלחימה, או אם למשל בית נפגע- אני יודעת בדיוק מי החיילים שאמורים להיות שם. אני אחד האנשים היחידים שיכולים לדעת באיזה חייל מדובר כשמדווחים עליו בקשר, כי מוסרים רק את המספר האישי. חלק מהתפקיד זה גם להעביר הלאה את הדיווחים על  נפגעים, שזה החלק הקשה יותר”.

 

בשנים האחרונות, באזרחות, היא מתפרנסת כקונדיטורית. “כן, לגמרי הצד שני של הסקאלה” היא צוחקת. ממש לאחרונה התפטרה ניב מעבודתה והיא כרגע מכוונת למשרות ניהוליות יותר. “אני חושבת שאני לא רעה בזה והייתי רוצה לעסוק במשהו שמתאים יותר לכישורים שלי”, היא אומרת.

 

איך קיבלו בעבודה את העובדה שאת יוצאת למילואים?

 

“אני מגיעה מראש ומדגישה שאני יוצאת להרבה ימי מילואים, בין 37 ל-50 ימים בשנה. התפקיד שלי מאתגר והוא דורש ממני יותר מכל חייל בגדוד. כוח אדם זה משהו שהוא דינמי וצריך לטפל בו בשגרה, ולא רק בגיוס. לא רציתי להיות בתפקיד שאני נמצאת במשרד כל היום, רציתי לצאת לשטח. כבר ארבע שנים אני עושה מילואים, יוצאת לשטח ונשארת בתוך נגמ”ש במשך שבוע. להגיד שזה כיף? לא תמיד, אבל עושים את מה שצריך. זה בטח לא כיף לבן הזוג שלי שנשאר בבית. זה מצחיק, בדרך כלל הגבר משאיר את האישה בבית כשהוא יוצא למילואים. אצלנו במחלקה אנחנו ארבע בנות שיוצאות למילואים ומשאירות את בני הזוג בבית, הכל התהפך”.