כשאמרו לסג”ם רון קדוש מקרית שמונה שהיא לא מתאימה לקצונה, היא סירבה לקבל “לא” ונלחמה בשיניים. בסופו של דבר, המאבק השתלם ובשבוע שעבר היא סיימה את קורס הקצונה שחלמה עליו. עכשיו היא רק מחכה להתחיל את תפקידה החדש: “להיות מפקדת של מפקדים זו אחריות גדולה והרגשתי כי אני מוכנה לזה”

 

שירי פריאנט

 

סג”מ רון קדוש (20) מקרית שמונה זכתה להגשים חלום, כנגד כל הסיכויים, ובשבוע שעבר סיימה קורס קצינים, לאחר שכבר כמעט התייאשה. היא התגייסה במרץ 2015 למערך מגל, ולאחר שסיימה בהצטיינות את קורס המ”כים, שובצה רון בבה”ד 7 של אגף התקשוב והכשירה טירונים. “נולדתי וגדלתי בקרית שמונה עם עוד 3 אחיות”, מספרת רון, “חלמתי על קצונה ופיקוד, מאז שאני זוכרת את עצמי. סיימתי את לימודי התיכון ב’דנצינגר’ והיה ברור לי שאעבור קורס מ”כים ואצא לקצונה. אבל, רצה הגורל, והדרך היתה קשה”.

 

לאחר מספר חודשי שירות, רצתה רון לצאת לקורס קצינים, אך להפתעתה גילתה שהמתא”ם קצונה שלה הוא 0 ולכן לא תוכל לצאת. רון ידעה כי תילחם בכל כוחה כדי לצאת לקורס ותדבר עם כל מפקד בכיר, כולל מפקד המערך בו היא משרתת, בכדי שהיציאה לקורס תאושר לה.

 

“ממש נלחמתי בשיניים. על פי כל המבחנים שעברתי בצו הראשון, המתא”ם קצונה שלי היה 0. כלומר, אין סיכוי לגשת לקורס קצינים בכלל. המפקדים שלי מאוד תמכו בי, כתבו לי חוות דעת מעולות, עשו הכל בשביל שאני אצליח. זו הייתה תקופה מאוד קשה”.

 

אחרים היו פשוט מוותרים, למה נלחמת כל כך?

 

“גדלתי בבית מאוד ערכי וציוני. כל הבני דודים שלי, האחיות שלי, כולם עשו שירות משמעותי בצבא. אצלנו אין כזה דבר לא לעשות את השירות הכי טוב שאתה יכול, זה בכלל לא משנה במה. בין אם זה בתור לוחם או מש”קית ת”ש, עושים את הכי טוב שאפשר. זה הזמן שלנו לתרום למדינה. גדלתי בקרית שמונה ואני רק זוכרת את הקטיושות שנפלו כאן והחיילים שנהרגו בשביל להגן עלינו ועל הבית, בשביל שהמשפחה שלי תוכל לישון טוב בלילה. רק חיכיתי שיגיע תורי להחזיר גם מעצמי”.

 

מה עם ההורים, תמכו במאבק שלך לקצונה?

 

“ההורים שלי, המשפחה והחברים שלי, כולם נרתמו ועזרו לי. היה לי קשה מאוד לקבל ‘לא’. זה ממש הפיל אותי. המשפחה שלי הצליחה להרים אותי למעלה. בלי שום קשר, הם הגיעו לכל מקום שהייתי צריכה להגיע, לטקסים, לבה”ד 1 להשלמות. יצאו לנסיעות ארוכות לדרום, לקחו ימי חופש, ממש היו שם בשבילי. יכול להיות שלא הייתי מצליחה לעבור את התהליך הזה בלי משפחה כל כך תומכת. להילחם במערכת הצבאית זה דבר קשה, אבל הצלחתי כי ידעתי שנועדתי להיות קצינה”.

 

בסופו של דבר, המאבק השתלם. לאחר שמ’ מג”ל אישר את יציאתה לקצונה דרך חיח האחזקה והטכנולוגיה, היא קצת חששה. “לא רציתי לעזוב את המערך שלי. בסופו של דבר שיכנעו אותי שזה תפקיד טוב ושגם שם אני אעסוק בחינוך, שזה בדיוק מה שרציתי, אז חיבקתי את ההזדמנות ועכשיו אני ממש מאושרת שעשיתי זאת. עכשיו אני מרגישה שאני מגשימה את ייעודי. עוד לפני סיום הקצונה ידעתי לאן אני משתבצת – מפקדת מחלקה במערך מג”ל, להיות מפקדת של מפקדים זו אחריות גדולה והרגשתי שאני מוכנה לה”.

 

מה הן השאיפות שלך מהתפקיד החדש?

 

“הכי חשוב לי לתפקד כמחנכת. גם בתור מ”כית הייתי מפקדת שהיא מחנכת. הצבא הוא התחנה האחרונה שלנו בחינוך, לאחר סיום הלימודים. יש חיילים שחייבים אותנו שם בשביל לעשות שירות טוב, בשביל לקבל מוטיבציה. אנחנו מחנכים לא רק חיילים טובים, אלא גם אנשים טובים. בגלל זה נלחמתי כל כך קשה בשביל להיות שם, לעשות תפקיד משמעותי, להעלות את המוטיבציה של החיילים שלי. אני חושבת שכל אחד מהחיילים שלי לקח קצת ממני. אמא שלי מורה אז החינוך הוא חלק ממני, וכנראה שגם אחרי שאשתחרר – אמשיך לעסוק בחינוך”.

 

אין חששות, פחדים?

 

“אני חושבת שפחד נובע מבורות. גם אני חששתי לפני הגיוס. אבל בשביל להבין ממה נובע הפחד, דיברתי עם אנשים שעברו את זה. הטירונות שלי הייתה ארוכה, ובכל זאת זה לא דבר קל. אבל אז הבנתי כמה כיף יהיה לי וכמה סיפוק אקבל מהתפקיד, אז הפחדים נעלמו. אני תמיד אומרת לחיילים שלי לרשום את הסיבה שבשבילה הם התגייסו. זה נשמע טפשי, אבל זה עובד. לכל אחד יש את הנקודה הפנימית הזו שמזכירה לו למה הוא התגייס. ברגע שיודעים מה הסיבה, מצליחים להתגבר על כל קושי. הצבא הוא מקום להכיר אנשים שלא היית זוכה להכיר בשום מקום אחר- חילוניים, דתיים, צפוניים, דרומיים. אבל כולם שם בשביל אותה מטרה. אז לא משנה מה תעשה, תעשה את זה הכי טוב שאתה יכול ובטוח תהנה מזה”.

 

איך התחושה עכשיו כשאת אחרי הקורס?

 

“כרגע אני ממש מאושרת שסיימתי את קורס הקצינים ואני כבר מחכה להתחיל את התפקיד ולהכיר את החיילים שלי, אני בטוחה שהם מדהימים”.