“אמרו לי שלא אוכל לקום מהכיסא ולא אוכל ללכת, זה היה החלק הקשה ביותר להבנה ולהגיע להשלמה איתו. זה בהחלט תהליך ארוך כואב ומורכב”

6 שנים אחרי שנעלם מנוף העיתונות המקומית, ונקלע לסבך של בעיות רפואיות קשות שהותירו אותו על כיסא גלגלים וכמעט ללא ראייה, נפגשנו עם זמיר עשור לראיון מטלטל, מרגש, וגם – איך לא – חד ומלא תובנות 0
מדוע הוא הפסיק לכתוב, כיצד גילה את המחלה, מהם תובנותיו על החיים ועל הכתיבה העוקצנית מהעבר, למה הוא הכי מתגעגע, עם איזה פוליטיקאי הוא עדיין לא התפייס, ומה בני משפחתו עונים כשהוא שואל בכאב למה הם עדיין צריכים לטפל בו?

לברט מנחם כתב הספורט מגיע לאסוף אותי ממשרדי מידע 8, הידיים שלי מתחילות להזיע ואני מרגישה בתוך הבטן את ההתרגשות גועשת, ‘יאוו‘ אני הולכת לפגוש את זמיר עשור שלא ראיתי כבר 6 שנים, האיש שעבורי שמו נקשר קשר ישיר עם עיתונות לוחמת, עיתונות צודקת, מושחזת וחכמה להפליא, ועבור פוליטיקאים רבים היווה זמיר אבן הודפת וחומה בצורה בכל הקשור לשמירה על ערכים מובילים של צדק, שופר לציבור, חשיפת עוולות חברתיות אשר הנחו אותו בדרכו העיתונאית והיוו בסיס לכתיבתו. זמיר הטביע מושגים שנשגרו בפי תושבי הגליל כמו: “ללא מורא וללא משוא פנים“, “בימת הקומבינות“, “הגננת חסיבה“ ועוד. את הטורים של זמיר צריך היה לקרוא פעמיים כדי להבין את הרבדים והעומקים הכתובים בעברית תקנית והומור חד ומשובח שנגע בכולם. בימים שהמדיה האלקטרונית עדיין לא הייתה בשיא עדנתה, זמיר היה הכל והקול עבור התושבים, היה המראה הציבורית לפעילות נבחרי הציבור והיה שופר לקולותיהם הלא נשמעים של אלפי תושבי העיר שהוא כל כך אהב, קריית שמונה .
בעוד אני עולה במדרגות בניין 3 ברחוב סלמנוביץ‘, אותו הבניין המוכר לי כל כך מישיבות ומפגשים שמחים אל תוך הלילה, עולות בי המחשבות, מה אני ואת מי אני הולכת לפגוש? שש שנים לא פגשתי את זמיר, שש שנים של שמועות אודות מצבו הרפואי, על מחלה קשה, על מצב קשה, בית לוינשטיין, מאושפז ועוד. עמימות הולכת וגוברת סביב מצבו וכמו שרק זמיר יודע לעטוף את חייו באצטלה של סודיות סביב זהותו ככתב ולעולם לא נתן לחדור אל חייו הפרטיים לא דרך הכתב ולא דרך שיח, ביתו מבצרו. חייו נשמרו תמיד בקפידה יתרה וכך גם עכשיו, ואני מצד אחד מעריצה מושבעת של כתביו ומצד שני מודאגת וחוששת מהפגישה, אולי אפגוש זמיר אחר ומה מצבו? אני עולה במדרגות והלב דופק בחששות כבדים ממפגש אחרי כל כך הרבה שנים וממראות חדשים, דבר אחד מחזק אותי, אלברט כתב הספורט וחבר טוב של זמיר נמצא איתי.
אנחנו מקישים בדלת ונביחות כלב רמות מקבלות את פנינו. ורד וזמיר בפתח הבית בחיוך אוהב ומזמין להיכנס, מתחילים לאט לאט לעזור לי לאסוף את עצמי מהסערה הרגשית שאני נמצאת בתוכה, וורד עם חיוך וצחוק מתגלגל האופייניים לה כל כך מקבלת את פנינו ומשווה לבית ולתמונת זמיר עשור על כיסא גלגלים אופטימיות מה. ‘מה שלום הילדים שלך?‘ שואל זמיר בנשימה אחת ומשאיר אותי ללא מילים. הוא יודע וזוכר את שמותיהם של כולם, יודע היכן שירתו בצבא, זכר את סדר הגילאים וזכר את השמות שאפילו אני כבר לא תמיד זוכרת, שואל על רענן ועל זיו ועל
מידע 8 והכל ברוגע ונעימות ולא נותן לעובדה שהוא על כיסא גלגלים ובקושי רואה להוות מחסום, נהפוך הוא – הרגשתי שאני יושבת ליד אדם שרואה הרבה יותר ממה שאני יודעת להסביר או להבין – רואה מעבר.
צללתי במשך שעתיים לשיחה מרתקת ומרגשת על פוליטיקה, עיתונאות, משפחה ותובנות על החיים, יצאתי נפעמת ובמשך מספר ימים הסתובבתי בתחושה עילאית שאפפה אותי שהראיון הזה מהווה עבורי מתנת חג לשינוי, לדרך חיים ושינוי תפיסה ששום דבר אינו מובן מאליו, לדעת לחיות את הרגע, לשמור ולדאוג לעתיד וכל זה כשאתה אדם טוב יותר.

ההעלמות מהתיקשורת
“את העט הנחתי כבר לפני שש שנים כי הרגשתי שאני כותב בצורה טכנית ולא בהנאה, סתם טיפוגרף של מילים והחלטתי שזה מספיק לי. הייתה גם השפעה של המחלה, אתה חושב על החיים בצורה מפוקחת, חושב על החיים בצורה אחרת. כן אפשר להגיד שיש למחלה השפעה, כל כך הרבה אנשים בירכו אותי ורציתי להישאר עם הברכות ולא עם המחלוקות ולא להיכנס לעימותים“.

המחלה
“עד גיל 50 הכל היה מושלם. עבדתי במיג“ל. ניהלתי פרויקטים של מחקר חקלאי ונהניתי שם מאוד, ובמקביל עסקתי בכתיבה עיתונאית שמילאה אותי בתחושה של שליחות וצדק חברתי. הכל החל לפני שנתיים.. זה משהו שקשה לי לדבר עליו ואני לא אוהב לפרט לגמרי ואני גם לא בטוח כמה זה מעניין מישהו. התמוטטות של כל המערכות בגוף זה בערך הסיפור, מערכות בגוף שהתמוטטו אחת אחרי השנייה וגרמו לקריסה אחת של השנייה. יש גם השפעה של סכרת ומחלה נוירולוגית שהשפיעה על העצבים ובסוף קינחתי בנפילה רצינית שגרמה לי להיות בבית לוינשטיין ארבעה חודשים.
יום אחד כשהרגשתי שאני מתחיל לסחוב רגל אחת ולא מסוגל להרים אותה, ממש גורר אותה, הלכתי אחרי שכבר סבלתי סבל בלתי נסבל לרופא ואז התחילו סידרת בדיקות להבין מה קורה לי. הרופא גילה שיש לי מחלה נוירולוגית נדירה ובמקביל התמוטטו אצלי מערכות עקב הסכרת ועקב המחלה, הכל התנגש ביחד. היום אני לא יכול ללכת ונעזר בכיסא גלגלים, עיוור בעין אחת ובעין אחת רואה ממש חלקית. חשבי לעצך על עיוורון לאדם שעיניו הם כלי מקצועו, חסרה לי מאוד הקריאה אני קורא כותרות בעיתונים ולא יכול לקרוא ספרים וזה חסר מאוד וכואב“.

המשבר והייאוש
“החלק הקשה ביותר היה כשסיימתי את השיקום ואמרו לי שלא אוכל לקום מהכיסא ולא אוכל ללכת עוד, הידיעה שאהיה מרותק לכיסא גלגלים היה הרגע הקשה להבנה והשלמה. זה לדעתי הרגע שהתפוצץ לי בפרצוף, וההשלמה עם הבשורה היא בהחלט תהליך ארוך כואב ומורכב. חזרתי מהר הביתה לימים קשים מאוד, ימים שלא קיבלתי אורחים ימים שבהם הייתי נעול בבית. לא רציתי שיראו אותי במצב הזה. לאט לאט אתה משתחרר וגם משחרר ומתחיל ליצור שיגרה שהיא אחרת, לא דומה לשום דבר שידעתי קודם לכן בחיי“.
איך מתמודדים?
“‎ברגעיי ייאוש עמוקים שאלתי את המשפחה, את ורד והילדים מדוע הם צריכים לטפל בי, והם עונים לי ‘היית אבא ובעל טוב וככה נטפל ונחזיר לך‘. אני נעזר ונתמך בוורד אשתי שהיא הכל עבורי גם התמיכה הפיזית וגם התמיכה הנפשית. המשפחה היא העוגן העיקרי שלי בהתמודדות, אני שואב את הכוחות מהמשפחה. גם החברים הטובים ‎מתחום העיתונות והעבודה שלי, ששומרים איתי על קשר מתמיד. בסך הכל אני מוקף בחברים ולא מרגיש זנוח. המשפחה זה הבסיס והחברים זה הלוקסוס“.

לאבד את הראייה
“הקריאה חסרה לי יותר מהכתיבה. אני לא יכול לקרוא עיתונים למעט כותרות, לא יכול לקרוא ספרים וזה חסר לי מאוד, זה לא פשוט ומשלימים עם זה. יש אמצעים, אני מגדיל את הסוגי הכתב בטאבלט ולראות כמה דברים, סך הכל אפשר להצליח לקרוא גם ספרים בהגדלה ועדיין לא התרגלתי. זה לא להאמין שמי שראייה היא המקצוע שלו, להתבונן, לקרוא ולכתוב והיום זה איננו“.

תובנות על החיים
“יש לי זמן רב לחשוב וזה עוזר לי לפתח תובנות אחרות. אני חושב שאני הרבה יותר מפוכח ולמרות שאני שכחן המוח עובד מצוין, אחת התובנות היא לנסות להיות אדם טוב יותר, וזו לא בעיה להיות אדם טוב. בתור אחד שכותב בעיתון, חצי מהאנשים חושבים שאתה לא בן אדם טוב.. עכשיו יותר קל לי, כל פעם מחדש מרגשים אותי האנשים שעוטפים אותי ואומרים לי ‘ברכנו אותך בבית הכנסת‘ למרות שאני בכלל לא אדם דתי וזה יוצר אצלי תחושה של התחזקות מכוון אחר, להאמין יותר באדם, להאמין יותר באנשים, להיות פחות חשדן.
אנשים צריכים להבין שהחיים קצרים, אתה לא יכול להבין באיזה גיל אתה יכול לקרוס ומתי, צריך להיות מוכן לדברים האלה גם מבחינת פיננסית ולהכין את עצמך להיות ערוך. לחשוב שלא תוכל לעבוד ולחשוב על המחר. בנוסף, צריך להקיף את עצמך באנשים המתאימים ובבן הזוג המתאים ולא כל אחד מצליח.
הייתי רוצה לנוסע יותר לחו“ל למדינות שהייתי רוצה ולא יכולתי, הייתי רוצה להיות בדרום אמריקה ובסקנדינביה“.

התובנות של ורד
צוחקת בקול כובש ואומרת ישר בלי לחשוב: “התובנות שלנו, מרוב שאנחנו ביחד אנחנו כבר חושבים אותו דבר. תשמעי, היום אין הכנה למה שיהיה בחיים, צריך לחיות את היום ואת הרגע, אי אפשר לדעת מה יהיה.
לעיתים קרובות אני דבקה בעיסוקים המיידיים שלי שאותם אני עושה במרץ ובנחישות, אני לא מבזבזת הרבה אנרגיה רגשית לגבי הדאגה לעתיד ובמקום זאת אני מתמקדת בלקבל את המירב מהחיים כאן ועכשיו.
אל תביני אותי לא נכון, מאוד מאוד קשה לי לראות את זמיר במצבו. עד לפני שנה הוא הלך עם המקל, הוא תפקד, ולראות אותו על כיסא גלגלים זה קשה אבל אני אופטימית. מבינינו הוא הפסימי וחשוב לי שכולם ידעו שזה אותו זמיר, זו אותה שנינות, זה אותו הומור. מולך ישנו אותו אדם אהוב ויקר, אין אדם שלא רוצה לבוא לראות אותו, כל העיר רוצה לבוא לראות אותו, תאמיני לי, אם הייתי עושה אירוע בתהילה הייתי ממלאת את האולם מפה לפה מרוב שכולם רוצים לבוא ולראות את זמיר, אנשים מתגעגעים אליו, אל זמיר האדם“.
איך שומרים על זוגיות כזו?
זמיר משיב תחילה “מהמשברים צומחים. הרבה טמון במזג ובהומור של אשתי שלמרות שאני הייתי כותב בהומור היא הייתה מתנהגת כלפיי בהומור, ותמיד חוזרת ואומרת ‘אל תיקח את הדברים בצורה כבדה‘ ולאורך כל השנים השלמנו אחד את השני. הסוד טמון בחברות טובה וכבוד הדדי. “תיראי גברים רגישים יותר מנשים“, “ברמות בלתי נסבלות“ מוסיף זמיר.
ורד, יש לך פחד מהעתיד?
“ממש לא. את לא יכולה לדעת מה יהיה גם אם תביאי רבנים, נביאים ומיסטיקאים. אף אחד לא יכול לדעת מה צופן העתיד, השבוע נפטרו שני אנשים בקריית שמונה, צעירים, באותו היום והם לא ידעו שום דבר, הם לא ידעו שהמוות לפתחם“.
אתה גם אופטימי זמיר?
“תמיד לקחתי ברצינות ולקחתי כל דבר בצורה קטסטרופלית, ואלמלא ורד שלוקחת הכל בצורה טובה ומצב הרוח שלה אני לא יודע לאן הייתי מגיע“.
געגועים
“לימי רביעי במידע 8 שהיו הימים המאושרים בחיי. מידע 8 היה עבורי בית, משפחה. ימי רביעי היו ימים טבולים בעשן סיגריות, מגשי פיצה, צחוק מתגלגל וסיעור מוחות מטורף ולמידה הדדית שנתנה תוצאותיה בתצורת כתבות מעמיקות, חכמות ומעניינות. היו דברים מצחיקים שזכורים לי כמו טקס חלוקת תעודות העיתונאי וטקס הזובור שעשינו לאלברט מנחם. היום הדור הדיגיטלי לא מכיר את ישיבות המערכת, את סיעור המוחות, אין הכרות ואינטראקציה אישית, הכל מגיע במייל, החשיבה היא חשיבה אינדיווידואליסטית שמתאימה לעידן הפוסטמודרניזם שגם לו יש יתרונות רבים“.
היום אין עיתונאים טובים?
“לא הייתי אומר שאין עיתונאים טובים, יש עיתונאים טובים. יש דור צעיר שצריך ללמוד ולהתמקצע, בלי סקרנות לא יהיו עיתונאים טובים. עיתונאי צריך להיות שחקן, בקיא במה שקורה בהתרחשויות ולדבוק באמת שלו. אני מתרפק על דור של נפילים, מנחם הורוביץ, אלברט מנחם, אלי עובד שהוא היה מושג בתחום צרכנות וכתובת, אורי אורבך ז“ל שכתב בעיתון וכמובן דורון שנפר שהיה כתב המערכת שנים רבות וחבר טוב, בנינו את הכתבות יחד. כתב טוב צריך להיות חרוץ, סקרן, מנסה להיות בקיא בכל מה שקורה בהתרחשויות. דורון היה כתב טוב, היה בקיא ולפעמים היה יוצר חדשות, לוקח משהו קטן ועושה ממנו ידיעה חדשה“.
מה תפקידה של התקשורת בימים האלה ?
“יהיו כאלה שיגידו שהתקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אני אומר שהתקשורת תפקידה בסך הכל הוא לחשוף את האמת, זה הדבר הבסיסי של התקשורת“.
אתה הטבעת מושג בתקשורת ‘ללא מורא וללא משוא פנים‘
“זה לא שלי, לקחתי את זה מהשבועון ‘העולם הזה‘, אהבתי את זה ולקחתי, זה היה המוטו שלהם. אהבתי מאוד את המושג, זה צריך לשקף את עבודת העיתונאי.
היום כל בלוגר מרגיש עיתונאי, הפייסבוק מורכב מכתבות עיתונאיות, האמת שלהם הוא כמו כתבה עיתונאית. בסופו של דבר גם עיתונאי כותב את האמת שלו, יש גם זילות בנושא הכתיבה, אין כתבים. בבלוגרים ובפייסבוק יש פחות רגישות ובשבילם זה יהיה האמת ובסופו של דבר יופץ בצורה מכוערת, וזה מדאיג אותי. היום הבסיס של האמת זה לא בסיס של כל מי שכותב וזה גורם לזילות בכל הנושא של המילה הכתובה“.
זיכרון מצחיק מהכתיבה?
“יש משהו שמצחיק אותי עד היום וזה שיר שכתבתי על הנהלת העיר בתקופה של פרוספר אזרן ואז בעקבות השיר החליטו להתנתק ממידע 8 ולא להעביר אליהם ידיעות עיתונאיות. השיר הולך כך:“ ולתדהמתי החל לדקלם את השיר בעל פה.
” ישבה כל הפמליה בצל אילן זקן
אריה חמור ופרד ודוב גדול שמן
אורג כל דווי וצער
של הנהלת היער
של טרם יום בחירות יצאו בהצהרות..“
הכעסים וההתפייסות עם הפוליטיקאים
“כשאתה מנסה לחשוף את האמת יהיה מי שיפגע ויכעס, ויש כאלו שזו לא האמת שלהם. בסך הכל השתדלתי ללכת בין הטיפות ועם השנים התפייסתי עם רוב הפוליטיקאים, עם פרוספר אזרן, שמעון חימי ועוד.. רק עם חיים ברביבאי לא התפייסתי ואין כאן שום דבר אישי כמובן“.
אני זוכרת פוליטיקאים שאימתם הייתה זמיר עשור
“היו פוליטיקאים שהיו פותחים את העיתון מהסוף וכשלא ראו שום דבר כתוב עליהם הם היו נושמים לרווחה. אני אספר לך שלפני הרבה שנים הייתי יושב בבית הקפה סנוויצולוגיה דאז והייתי שומע את הפוליטיקאים בזמנו כמו אלברט זעפרני ז“ל שהיו מקללים אותי כשהם יושבים בשולחן לידי ולא ידעו מי אני“.
מסר שהיית רוצה להעביר לפוליטיקאים
“היו אנשים הגונים, זה הבסיס. עמדו מאחורי הבטחות שנתתם במערכת הבחירות, אל תשקרו, בסופו של דבר אני חושב שפוליטיקאי נוהג בהגינות זוכה בסופו של דבר לכבוד מהציבור. תפסיקו להקליט כל דבר זה גורם לנזק לכל הצדדים, ככה העיר לא תתקדם, עיר תתקדם רק אם תדברו, הביקורת עם השלטים יותר אפקטיבית מאשר רק לצעוק. הציבור רואה מה שקורה וזה מביש ולא מכבד. אז היו גם ישיבות מועצה סוערות בתקופתם של פרוספר וחימי, אבל היה אז כבוד בין חברי המועצה והיום אין שום הערכה וכבוד אחד לפועלו של השני, וזה מדאיג“.
אני מצטער
“כשאני כתבתי ראיתי בפוליטיקאים בני אדם, רציתי להאמין שבסך הכל לפוליטיקאי יש ילדים וגם הם פותחים את העיתון ביום שישי. לפעמים גם אני נפלתי בזה ועשיתי דברים שהיו מעליבים אבל השתדלתי שלא לחזור עליהם בצורה סדרתית. היו כתבות בזמנו שהתחלתי נגד פרוספר עזרן והיום הן בחזקת לשון הרע והצטערתי עליהן מזמן והיום כבר התפייסנו“.
אחרי שנים של העלמות למה דווקא עכשיו?
“לאורך השנים היו בקשות גם שאשתלב בעיתון שוב, קשה לי לחשוב על זה אפילו, אני לא רואה בעיין אחת ובשנייה בקושי, ומצד שני לא רציתי להכעיס אנשים ולגרום למחלוקות, יש לי דעות ויש לי מה להגיד על הנעשה. עשיתי סטופ ואני אומר לעצמי ‘פרשת, אז נסה ליהנות מהרגע ןכמה שיותר‘, החלום שלי לכתוב ספר, רומן המבוסס קצת על החיים שלנו אבל מנקודת מבט שונה לגמרי“.

קריית שמונה ועתידה
“אין ספק שמדיניות ממשלתית תעשה כאן פלאים, אבל בנושא התעסוקה למדתי עם השנים שיזמים לא יגיעו לקריית שמונה אם לא יהיה להם תעדוף ומה שנותנים ליזמים זה לעג לרש לצערי. אני רואה כמה מעטים המפעלים שקמים בקריית שמונה, לצערנו. תחום ההיי-טק כמעט ולא נוגע לקריית שמונה“.
חלום שלי
“לגבי הילדים, החלום שלי שיהיו אנשים טובים ויצליחו במה שהם רוצים, לא עבורי, אני השתדלתי להגשים מה שאני רוצה. הדבר היחיד שלא הגשמתי זה טיול מחוף לחוף בקראוון בארה“ב בגיל הזה שלי ושל ורד עכשיו כשהילדים גדלו יכולתי לעשות טיול כזה והיום מבחינה בריאותית אני לא יכול“.
מה אתה עושה היום?
“אני מתחיל לחפש משהו שמתאים לי. אני כרגע מנסה להתאים מחשב שאוכל לכתוב בצורה סבירה, מחשב שאוכל להקליד ולראות בהגדלה, לכתוב את הספר שמסתובב לי בראש הרבה זמן. רוב הזמן או שאני רואה טלוויזיה או הולך לבתי קפה, בתקופה האחרונה אני נהנה לשבת בבית הקפה,  אנשים ניגשים אליי וזה מחמם את הלב“.

מסר לקריית שמונה לימי החגים
“אני לא רוצה לדבר בסיסמאות של אהבת חינם. אינני מחשיב עצמי דמות סמכותית בכדי לומר סיסמאות אלו, אך יחד עם זאת אני חושב כי כדאי שתחשבו על עתיד טוב יותר, על המחר, על האופן בו ידברו עליכם, על איך שתסתלקו מהעולם וכל זה ייתן פרופורציות לחיים, בסך הכל צריך להיות רגיש לאחר והרבה יותר ממה שכולנו כיום“.  0