מידע 8

  • מידע 8, ת.ד 682, קריית שמונה
  • 1-700-703388
  • ziv.meida8@gmail.com

מחוץ לקופסא

לאחר שעבדה כמנהלת המסחור של ערוץ הילדים, מיכל לאופר-רם מקיבוץ דן החליטה לצאת לעצמאות * במקביל, היא החלה ללמוד קבלה והבינה שמקור כל השפע בעולם הוא מנתינה וקבלה, אז היא תרגמה את זה למשחק ילדים “נתת-קיבלת” * היום, 8 שנים לאחר מכן, יש לה סדרה שלמה של משחקים שמבוססים על ערכים של נתינה, חשיבה חיובית וכישוריים חברתיים * רבים ממשחקי הילדים כיום מעודדים תחרותיות, מרפקנות, צבירת רווחים על חשבון האחר, ואפילו אלימות. חיפשתי דרך אחרת, שתעביר לילדים ערכים כמו נתינה וחברות”

 

כשמיכל לאופר-רם (48) גדלה בהרצליה בבית שקט, היא לא חשבה שתייצר משחקי קופסא שמבוססים על עקרונות הקבלה ומעודדים תקשורת בין אישית.

מיכל, השלישית מארבעה אחים, נולדה לאבא שורד שואה ואמא שנולדה בארץ, אך רבים מבני משפחתה נרצחו בשואה. “גדלתי בבית נורמטיבי לחלוטין לאותה תקופה, אבל הסיפור של אבא כילד בשואה היה משמעותי מאוד בבית. כבר 8 שנים שאני מייצרת משחקים, ובכל פעם אני מוצאת הסבר רוחני אחר למה שאני עושה. לא חלמתי לעשות את זה בגלל האווירה בבית, אבל אני מתחילה לראות עוד ועוד רבדים של הדבר הזה. אבא כמעט לא דיבר בכלל. אמא היא ילדה יחידה לזוג הורים שכמעט כל בני משפחותיהם נרצחו בשואה. היום אני כבר רואה את הדברים אחרת. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני כזו דברנית ולמה אני רגישה מדי, ואני מבינה שיש לזה מקור בבית. אומנם במשפחות הפולניות של פעם לא ממש דיברו על הרגשות, אבל במבט לאחור אני מבינה שבבית שלי השיח בכלל לא היה קיים, ולא סתם אני מייצרת משחקים שמעודדים אנשים לדבר אחד עם השני על הרגשות שלהם”.

 

לא הצליחה להחזיק עבודה

ואכן, מיכל היא דברנית. אי אפשר שלא לשים לב לאנרגיה המתפרצת מתוכה, ויש הרבה אנרגיה. בגיל 20 היא כבר יצאה מהרצליה ועבדה בעבודות מכובדות, אבל מעולם לא התאימה למסגרת. “אבא בן 83 ועדיין עובד כעצמאי. הוא רואה חשבון ויש לו משרד קטן בתל אביב. אמא עבדה כשכירה, אבל שכירה לא מאושרת. היא עבדה בקופת חולים עד הפנסיה, כמו הדור ההוא, ובשנים האחרונות היא הייתה תשושה. ללא ספק, שזה השפיע על הרצון שלי לצאת לעצמאות”.

מיכל סיימה תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בתקשורת, כאשר במהלך לימודיה עבדה כדיילת באל על. “אני זוכרת שאמא הרצתה אז בפקולטה לרפואה והיא שאלה אותי: ‘מה יש לך לעשות עם תואר בסוציולוגיה?’. היום אני מסתכלת על העיסוק שלי וקולטת שזה ממש זה. אני אוהבת אנשים, אוהבת תקשורת, שיח בין-אישי. זה פשוט אני”.

מיכל מספרת שמעולם לא החזיקה עבודה במשך זמן רב. “יש לי הרבה אנרגיה וקיבלתי תפקידים ממש טובים, אבל לא הצלחתי להחזיק עבודה למשך זמן” מספרת מיכל.

היא החלה ב”פורום לשיווק” ומשם התקדמה לתפקידים בתחום השיווק, בעיקר של מוצרי תינוקות וילדים. “שני התפקידים האחרונים שלי היוו מקפצה למה שאני עושה היום. עבדתי בחברה שמייצגת מותגים לילדים כמו WARNER BROTHERS וטום וג’רי. הייתי מגיעה לכל מיני חברות על מנת לייצר שיתופי פעולה. כלומר, בתור בעלת המותג, הצעתי לחברות שונות לייצר מצעים של אותו מותג, משחות שיניים, יומנים וכו'”.

על בסיס הרקע שלה בעבודה, מיכל קיבלה תפקיד של מנהלת המסחור של ערוץ הילדים. “הייתי אחראית על המרצ’נדייז, על אותו עיקרון. לקחנו תוכניות של הערוץ ויצרנו שיתופי פעולה עם חברות משחקים, מוצרי חלב, חולצות. עבדנו עם הרבה מותגים ידועים כמו דרגון בול, כמעט מלאכים, האי ועוד”.

ומה גרם לך לעזוב עבודה כל כך מבוקשת?

“אני יכולה להגיד שמסגרות ממש מבעיתות אותי. העבודה הייתה מעניינת, טסתי לחו”ל לכל מיני תערוכות בתחום, אבל הצלחתי למשוך בקושי שנתיים וחצי. אני זוכרת שאמרתי לאחותי שאני ממש מקנאה בכל מי שעצמאי. ראיתי מוכר פלאפל ורציתי את החופש הזה. לאחר תקופה ארוכה שהתבשלתי עם זה, החלטתי שאני הולכת על זה, למרות שלא היה לי כלום. רק קצת אנשים שפגשתי במהלך התקופה בערוץ הילדים ויצרתי איתם קשר כשעזבתי”.

מה עשית כשעזבת?

“עשיתי כל מיני פרויקטים בתחום השיווק. היה לי פרויקט שיווק ב’אח הגדול’ למוצרים על הסט, קניתי את המותג של הדבורה מאיה ועוד גרסה חדשה של ספר הג’ונגל”.

לקנות מותגים לבד, זה לא מסובך?

“בגלל שעבדתי בתחום, כבר היה לי את הידע. טסתי לתערוכות בחו”ל וחיפשתי את המותג הבא שיתאים לקהל הישראלי. ראיתי שעשו רענון לדבורה מאיה וזה מצא חן בעיניי, אז מכרתי את הזכויות שלו לטובת מוצרים שונים”.

 

מזור בלימודי קבלה

במהלך השנים, מיכל התחתנה והתגרשה לאחר תקופה קצרה ויש לה בת מנישואיה הראשונים, זואי. היום היא כבר חיילת. לעצמאות היא יצאה בגיל 39. לאחר מערכת יחסים שכשלה, מיכל הייתה במצב נפשי קשה ומצאה מזור בלימודי קבלה. “הייתי כמה פעמים אצל פסיכולוגית, אבל זה ממש לא התאים לי. כשהתחלתי ללמוד קבלה, הרגשתי שהגעתי למקום שלי”.

מיכל בתערוכת המשחקים הגדולה בגרמניה 

הגעת ממשפחה עם זיקה לדת?

“ממש לא, אפילו די ההפך. תמיד הייתי טובת לב ומלאה בנתינה, ולכן ממש התחברתי לקבלה. אני זוכרת שבכל פעם שהיו צריכים עזרה בבית או במשפחה, היו פונים אליי כי תמיד הייתי מוכנה לעזור. בקבלה פשוט עשו לי סדר בדברים כי המסר הוא שמקור כל השפע בעולם הוא נתינה וקבלה. התחברתי למסר הזה מאוד ועשיתי קורס ועוד קורס”.

השתנת גם מבחינה חיצונית, בלבוש לדוגמא?

“ממש לא. אומרים שאי אפשר להחשף לאור בבת אחת ואני ממש מאמינה בזה. זה קורה בשלבים. עם השנים אימצתי לעצמי כל מיני מנהגים ומצוות, ובכל פעם שאימצתי משהו חדש, זה עשה לי טוב. לאט לאט התחלתי להתאושש”.

במהלך עבודתה, מיכל נפגשה עם קולגה מתחום המשחקים שראה שמשהו טוב עובר עליה. “הוא שאל אותי מה עשיתי כי פתאום נראתי מוארת יותר. התביישתי להגיד לו שאני תלמידת קבלה כי אז זה לא היה מקובל. היום הערוץ הרוחני הרבה יותר פתוח. בסוף נשברתי ואמרתי לו, אז הוא הציע לעשות מזה משחק. שאלתי אותו אם הוא מוכן לעשות את זה והוא אמר לי שזה רק שלי. כנראה שהוא ראה משהו שאני לא ראיתי כי לא הייתי מוכנה לעשות את זה לבד, אבל הוא התעקש. מאז התחלתי לעבוד על המשחק הראשון שלי ופתאום הבנתי באיזה עולם אני מתעסקת, של מותגים ושטויות. הרי מה הכי חשוב בחיים? ללמד ילדים נתינה וקבלה. התחברתי לרעיון ועפתי על זה. ‘נתת-קיבלת’ היה המשחק הראשון שלי, הזרע הראשון בעולם המשחקים, והתחלתי לפתח את זה. זה לא היה פשוט, זה לא קרה ברגע והיו לזה כמה גלגולים”.

מיכל לקחה אשת תוכן טובה, מאיירים, גרפיקאים. כולם עזרו לה לתרגם את החלומות והערכים שלה למשחק קופסא. “אשת התוכן פשוט עזרה לי לחבר את הערכים שלי לעולמם של ילדים, להוסיף לזה כיף והנאה” מספרת מיכל. “בהתחלה לא רציתי שהמשחק יהיה תחרותי ואז שוב הבנתי שאי אפשר לשנות את העולם בבת אחת, גם זה קורה בשלבים. המשחק הראשון יצא בנובמבר 2011 והזמנתי ממנו 3,000 יחידות, שהיום אני מבינה שזו כמות עצומה למשחק ראשון”.

אבל באותה תקופה מיכל הייתה מוארת ושום דבר לא נראה לה גדול מדי. היא המשיכה ללמוד קבלה אצל מיכל פרץ ולמדה יוגה, מה שהיא עושה עד היום. “3,000 יחידות זו כמות די גדולה ליזמים, אבל התחלתי לדחוף את המוצר בטירוף. באתי מהעולם הזה, אני גם יוצרת וגם אשת שיווק, שזה דבר נדיר, כך שממש התחלתי ללכת פיזית לחברות, לחנויות, להסביר למוכרים ולשווק את זה בכל הכוח. האמנתי במשחק. בהתחלה מכרתי משחקים בודדים בכל חנות ואז זה תפס. עשיתי שיתופי פעולה, הצלחתי להכניס את המשחק לסטימצקי והמשחקים אזלו, אז הזמנתי עוד 5,000 יחידות”.

איך את מסבירה את זה? משחק ראשון שתפס כל כך.

“זה היה גדול ממני. חודש לפני שהשקתי את המוצר, גם פגשתי את אריה, בן זוגי, שהביא לי את האור לחיים. באותה תקופה גם הייתה המחאה החברתית הגדולה ואני חושבת שיש לזה קשר. העולם היה מוכן להזיז את הקפיטליזם הצידה, שדי מיצה את עצמו. לילדים שלנו כבר יש הכל, אבל אין להם הרבה דברים חינוכיים. אני מרגישה שאנשים חיפשו משחקים עם ערכים, שלא במסגרת בית הספר, וזה היה דבר חדשני, העבודה הזו על הפנימיות, לאו דווקא של דת. אני מאוד אימפולסיבית ותמיד פועלת מהבטן. אחרי המשחק הראשון, אנשים שאלו אותי על משחק לילדים קטנים יותר שאינם יודעים לקרוא. עבדתי על המשחק השני, שהוא ה’בסט סלר’ שלי עד היום, משחק זכרון עם מסרים טובים”.

לאחר שפגשה מיכל את אריה, נולד יהב, בנם המשותף. השניים גרו באזור המרכז והגיעו לבקר את אחותה של מיכל, שיר, שלמדה במכללת תל חי. לאחר שאחותם השנייה, איילת, עברה לגליל, גם מיכל החליטה לעבור. “עברנו לכאן כשיהב היה בן כמה חודשים. תמיד היה לי חלום לגור בקהילה וממש התאהבנו בטבע כאן. סך הכל היינו מאושרים אבל המעבר בהתחלה היה קשה. אריה לן במרכז פעמיים בשבוע, זואי התקשתה עם המעבר אבל בדיעבד, זה היה מהלך חכם”.

בחודשים האחרונים מעבירה מיכל גם סדנאות וליווי אישי לאנשים שמעוניינים להוציא משחקים לאור. “בן אדם צריך חזון, תשוקה, אמונה. לא להתייאש למרות הקושי. זה לא מתאים לכל אחד וחייבים לעשות את זה מקצועי ונכון. צריך ללמוד את השפה, בתי דפוס, חומרים, אריזות, כמויות. לכן התחלתי ללוות אנשים שרוצים לפתח משחקים”.

בעולם הדיגיטלי, לא בא לך לפתח גם אפליקציות?

“התחלתי לאחרונה לעבוד על אפליקציה, אבל אני לא רוצה להחליף את המשחקים הפיזיים. אני, למשל, לא מאפשרת לבן שלי לשחק בנייד ומגבילה אותו בזמן הטלוויזיה. יכול להיות שדבר כזה יכול לעבוד, אבל חלק מרכזי במשחקים שלי הוא עניין התקשורת בין בני המשפחה וזה פחות רלוונטי במסכים”.

 

Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn
סגירת תפריט
דברו איתנו