כתבה מאת ירדן מיימון
סיפור החיים של מיה הירש הוא מסוג הסיפורים שיוצא לפגוש דרך הסרטים בעיקר. מי שמביט במסלול החיים המעניין והלא שגרתי שלה, מפתח תובנות והרהורים, ובעיקר השראה והבנה על יכולתו של הפרט להשפיע, לבחור וליצור את מציאות חייו על בסיס ההדרכה הפנימית, ולא משנה באיזו סביבה מדובר.
"נולדתי בירושלים, בת בכורה מתוך שמונה ילדים. נולדתי למשפחה לא דתית והוריי החלו תהליך של חזרה בתשובה בשנות ילדותי. זה היה תהליך שהתחיל בערך כשהייתי בכתה א', התפתח ועבר לא מעט תמורות. את שנותיי הראשונות למדתי בבית ספר יסודי ממלכתי, ובהמשך עברתי למוסדות חרדיים- חב"ד, בית יעקב, תהליך שהלך ונבנה", היא מספרת.
האם הוריך בעצם התחילו בתהליך הדרגתי של חזרה בתשובה שהלך והתגבר?
"כן. אחיותיי, שנולדו אחריי בפער של כמה שנים טובות, כבר נולדו לתוך זה. זה תהליך שנבנה. יש המון זרמים, אפשרויות וגישות. אתה נכנס לעולם שאתה לא מכיר ולוקח זמן עד שאתה בונה את הזהות המדויקת שלך בתוך זה. היום אני מעדיפה את הגישה שאומרת שיש דרך מסוימת על פיה בוחר האדם לחיות בעולם הזה, מתוך הבחירה הפנימית והחיבור שלו, בלי קשר לזהויות פוליטיות והחיצוניות שמסביב".
יחד עם זאת, לפי מיטב ידיעתי, הכיפה וכל העניין החיצוני כן משקפים גם משהו על הפנימיות. למשל, שיקוף של אמונות בסיס ועקרונות שמתפלגים בתוך הזרמים השונים. לא כך?
"נכון. אז אדייק לך את זה. יש תורה, ספר חוקים שמדריך את האדם איך לחיות בעולם. עיקר התורה היא תיקון המידות, נתינה וחסד, והתנהגות נכונה מבחינת אדם לחברו. איך לחיות את זה, מבחינת המעטפת ברמה של 'מה אני לא לובש' או האם אני הולך לקברי צדיקים או לא, אין כאן באמת סוגיה של מצווה, זה לא משהו שאני מחויבת לעשות או לא. זה עניין של בחירה ונטייה".
אז בתוך התמורות וחיפוש הזהות של ההורים עברתם גם בין שכונות?
"לא. הוריי נשארו לגור בגילה. שם נולדתי, שם גדלתי והם לא מצאו לנכון לעבור לגור בשכונה חרדית למשל. הרי יש הרבה שכונות חרדיות בירושלים וזה השפיע מאוד בסופו של דבר על עולמי, כי גדלתי במקום מאוד פתוח. רוב החברה סביבי, וגם המשפחה המורחבת, הייתה חילונית. זו, בסופו של דבר, הרוח שליוותה אותי כל חיי ועד היום. קשר חי ומעורב עם הסביבה, גם אם היא חילונית".
אחת הסיבות שהציבור החרדי מבדיל את עצמו ויוצר איזשהי בועה היא בגלל שיש דברים שמאפיינים את העולם החילוני שלא מתאימים לדרך החיים שלהם. האם אצל ההורים שלך הייתה גם פתיחות כלפי המאפיינים של העולם החילוני, בין אם זה טלוויזיה בבית או תרבות הקניון?
"לא. טלוויזיה לא הייתה בבית, כלומר, הייתה בהתחלה עד לשלב שהוצאנו אותה. גם היום אין לי טלוויזיה בבית. כן הלכנו לקניונים ודברים מהסוג הזה, כי בהתחלה לא הייתה להם את ההבנה לגבי מה נהוג ולא נהוג במקרים האלה. כן, זה נכון שלקחת אדם שגדל בבני ברק או מאה שערים ולחשוף אותו לעולם הזה, יביא אותו למצב שהוא לא מבין את השפה ואת ההקשר, והוא יחווה סוג של הלם. לכן אני אומרת שכל מקרה לגופו ולנסיבות האישיות שלו. אי אפשר להכליל ולהגיד מה נכון ולא נכון. אצלנו זה התנהל בצורה ייחודית שמתאימה לרקע ממנו הגענו".
היו לך חברות בתיכון?
"כן, מבחינה חברתית היה כייף ומעולה, אבל היו דברים קטנים שיצרו סוג של פער מול הסביבה, פער שלפעמים מתקיים ברמה מסוימת עד היום, אבל הכל ברמה מאוד ראשונית ומינורית. כמו, למשל, השם שלי 'מיה' הוא שם לא רגיל עבור מגזר שרגיל לקרוא לילדיו בשמות תנ"כיים".
אז איך בעצם הגעת עד הלום? עורכת דין שומרת מצוות שגרה בקיבוץ ונשואה בפעם השנייה?
"התחתנתי בגיל 18 דרך שידוך. תוך שנה הייתי בלידה ראשונה ועוד לפני שעיכלתי שהתחתנתי, מצאתי את עצמי בעיצומה של לידה בניתוח קיסרי, עוד לא בת 19. חיינו חיים כמו כל זוג חרדי צעיר".
איך מגיעים למצב שבו נפגשים ארבע פגישות עם בן אדם ואז מתחתנים איתו? איך הרגשת מבפנים, טבעי? אולי עליתם על משהו?
"כן. הרבה פעמים בחברה החילונית זה נראה כמו משהו שאינו מתקבל על הדעת, אבל לכל חברה יש את ההתנהלות הטבעית והרגילה שלה, ודברים שלנו נראים רגילים ונורמלים יכולים להראות למישהו מבחוץ לא נורמליים. הגישה הזו נובעת מההסתכלות על מה זה חיי נישואים ואיך, כחברה, אנו תופסים את חיי הנישואים".
למה הכוונה?
"תראי, מראש כמות הבירורים שעושים אחד על השני היא עצומה. בודקים עם ההורים והמורים, בודקים את רמת ההתאמה בין המשפחות. זה עניין של ניטרול גורמים לאי התאמה ואז בדיקה של הכימיה והחיבור האישי במפגש הרגיל".
אז יש את הסוגיה של הקליק והכימיה?
"בוודאי. אין דבר כזה להתחתן מבלי שבני הזוג נפגשו ונוצרה הסכמה, גם מבחינת ההלכה זה אסור".
ויש גם סוגיה של התאהבות?
"כן, בוודאי. הנערים גדלים בצורה מאוד שמורה ואז הם נפגשים לראשונה ויש הרבה טוהר ושמירה במפגש. בעיניי זו תחושה מדהימה ולכן ההתאהבות היא הרבה יותר טבעית, כי היא בעצם הראשונה והאחרונה. במקרה שלי, לצערי, זה לא התגלגל ככה. אבל כל סיבוב שעשיתי בחיים הביא אותי תמיד להשלמת מעגל מתוך הכוונה ודיוק פנימיים לאחר בחינה ובדיקה אמיתיות".
אז מה בעצם קרה?
"נולדו לנו שני ילדים והחיים לא עלו יפה, לצערי. היה חוסר התאמה בסיסי באופן שבו ראינו את החיים וכל אחד התפתח לכיוון אחר. אני התחלתי ללמוד תיכנות, הלכתי לכל הכיוון של אקדמיה ולימודים. בזמנו הרצון שלי ללכת ללמוד לא היה מקובל. התחילו אז ניצנים, אבל זה היה ממש שונה מהיום. היום לכל אוניברסיטה שמכבדת את עצמה יש איזשהו מסלול ייעודי לחרדיות. זה היה חשוב לי מבחינת התפתחות אישית וגם מבחינת פרנסה. הייתי נשואה לאברך ורציתי לפרנס, אבל זה לא עלה בקנה אחד בינינו, זה גרם להמון חיכוכים".
מה יצר את החיכוך?
"זה היה פתוח מדי לטעמו, וזה לא מצא חן בעיניו. הוא אמר שכל מי שהוא מכיר הולכת בדרך מסוימת: גננת, מורה וכדומה, והכיוון הזה של ללמוד תיכנות זה בעייתי כי אין בעולם הזה הפרדה בין גברים לנשים. היום החברה החרדית הרבה יותר פתוחה לעניין, אבל רק אם מדובר במצב של הפרדה בין גברים לנשים. למשל, יש חברות הייטק שיוצרות מערך שלם לנשים חרדיות בלבד, וזה מאוד מטיב עם החברות האלה כי מדובר בנשים שרוצות לפרנס את הבית שלהן ויש להן השכלה ויכולות גבוהות. אבל בזמנו, מה שאני בחרתי היה מאוד חדשני ולא שגרתי".
אז זה בעצם מה שהביא את הנישואים לסיומם?
"עניין הלימודים הוא המיקרו. הוא התחיל את ההפרדה, אבל גם מסמל את השוני הרב בין תפיסות העולם שבסופו של דבר הביאו למצב שלא היה אפשרי להתנהל איתו".
איך הסביבה הגיבה לזה?
"אז זהו, שגם העניין הזה של בחורה בת 22 שקמה ואומרת- אני רוצה להתגרש, היה שערוריתי לכשלעצמו. איזו בחורה בת 22 אומרת 'טוב, לא מתאים לי ואני רוצה להתגרש'? לא הייתה לי שום תמיכה בעניין הזה".
גם לא מהמשפחה?
"לא. אף אחד. 'עזבי, עוד ג'וק שלך. תקברי אותו חזרה'. אז ניהלתי את זה בעצמי ובסופו של דבר הגענו לאיזשהו הסכם גירושים. הייתי בת 24 כשהתגרשנו והיו לי שני ילדים.
עברתי עשור מאוד קשה מבחינה כלכלית, מבחינת גידול הילדים וכל העניינים הטכניים סביב זה, אבל הייתי שלמה לגמרי עם ההחלטה שלי. זה היה מצב של חוסר ברירה. להישאר ביחד היה עושה לנו רע, וגם לילדים שלנו".
באותה תקופה שמיה התגרשה, נפתח בקריית אונו המסלול לנשים חרדיות ללימודי משפטים. מיה למדה עם עוד כ-20 נשים חרדיות וזה נחשב לדבר ממש חדשני.
המשפחה עזרה ושמרה על קשר?
כן, ודאי. עברתי לגור שם. אומנם זה יצר איזשהו כתם, גם מבחינת האחיות שלי וסוגיית השידוכים, אבל נשארנו בקשר טוב וקיבלתי תמיכה. באותה תקופה לא עניין אותי מה יגידו אנשים סביבי. נשאבתי ללימודים, אהבתי מאוד את מה שלמדתי, את תפיסות הצדק והצדק החברתי. כסטודנט אתה תמיד חושב שאתה הולך לשנות את העולם וכך הייתי. סיימתי את הלימודים בהצטיינות".
התקופה בה שילבה מיה בין האימהות ללימודים הייתה לא קלה עבורה. "עברנו תקופות לא פשוטות ואני בטוחה שלילדים לא היה קל, אבל בסופו של דבר הם ראו אמא פייטרית וזה השפיע עליהם. הבת שלי היום לוחמת, יודעת מה היא רוצה ולאן היא הולכת ומאוד עצמאית. בסוף זה השפיע עליהם לטובה".
היא גאה שאמא שלה עורכת דין? זה בטח לא היה נפוץ בקרב החברים שלה בחינוך החרדי.
"נכון. מלבד בנות המחזור שלי, אני לא ממש מכירה נשים מהמגזר בגילי. זה היה ממש מחזור ראשון ולא ידענו אפילו אם נשתלב ואיך נשתלב. בכל אופן, הבת שלי הייתה מאוד מצחיקה. מאז שהייתה קטנה, בכל פעם שמישהו הציק לה היא הייתה אומרת 'תיזהר, אמא שלי עורכת דין, היא תעשה לך צו'."
באיזה שלב החלטת להיות עורכת דין עצמאית?
"מיציתי את עצמי מהר מאוד בעבודה כשכירה. שוב, זו הייתה התחלה לא פשוטה. המעסיק שלי ממש ניסה להניע אותי מזה. הוא אמר לי שבתור מישהי לבד עם ילדים זה עוד יותר קשה. זה רק דירבן אותי לעשות את זה. אני יושבת במשרד ועושה את רוב העבודה, אז אמרתי 'אעשה לביתי'."
ומתי הגיעו הנישואים השניים?
כשהייתי בת 34. בינתיים ביססתי את המשרד וגם עשיתי תוך כדי תואר שני באוניברסיטה העברית".
שוב שידוך?
"האמת שכן. חבר משותף שהכיר אותי עוד משנות נעוריי, הכיר גם את בעלי והציע לחבר בינינו. הוא היה צריך ללחוץ עליי כי זה לא נשמע לי בכלל, מבחינת הנתונים. ומסתבר שבדיעבד גם לו זה לא נשמע טוב".
מה לא נשמע לך מבחינת הנתונים?
"בעלי למד בישיבה נחשבת בבני ברק, קשור לכל האסכולה הרבנית המאוד נחשבת בציבור הליטאי ואני בכלל לא הייתי אמורה להיות בכיוון שלו, אשה אקדמאית, עורכת דין והוא היה אברך. חשבתי- מה, שוב אני אחזור לאותו מקום של פעם? נתן גם רב, יש לו הסמכה לרבנות. גם הוא היה גרוש עם שני ילדים מנישואים קודמים. בכל אופן הסכמנו לדבר בטלפון, אפילו לא פגישה".
בסוף זה הגיע לנישואים?
"אני לא יודעת להסביר איך, אבל תוך חמש דקות היה שם חיבור מדהים. דיברנו איזה שעתיים בטלפון. ויכוחים, אגב".
על מה?
"על ציונות ועל מה שאת רוצה ולא רוצה. אנחנו צוחקים על זה שזו השיחה הכי הזויה של שני אנשים שאמורים להכיר בשביל להתחתן. נכנסנו בכלל לדיונים ברומו של עולם".
זה כנראה בדיוק מה שתפס אותך
"כן, בהחלט. הרגשתי שסוף סוף מצאתי מישהו שאני יכולה לדבר איתו על דברים שמעניינים אותי, שזה אגב מה שהיה חסר לי בנישואים הקודמים. התרשמתי מאוד מכל התכונות שלו".
אז בואי נגיע עד הלום. איך בסופו של דבר מצאתם את עצמכם, זוג שומר מצוות מהמגזר החרדי, בקיבוץ?
"הוא אברך וגם מלמד סטודנטים באירגון שנקרא 'נפש יהודי', ארגון שמעניק מלגות לסטודנטים והם מגיעים לשמוע שיעורים במחשבת ישראל, משפט עברי, ועוד. הם נמצאים בכל הארץ וגם בעולם. גרנו עד כה בתל אביב, והציעו לנו להגיע לפרויקט פה בתל חי".
ומה גרם להסכים לבחור בשינוי כזה דרסטי?
"עם השנים, עם כל העיסוק שלו עם סטודנטים, הבית שלנו הפך לסוג של 'מעון סטודנטים'. נוצר קשר אישי חם ומשמעותי עם כל הסטודנטים שהגיעו אלינו לארוחות והתארחו בכל מיני הזדמנויות. שמענו שיש הרבה סטודנטים בתל חי והרגשנו שזה סוג של ייעוד שלנו. החלטנו שכדאי שנביא את מה שיצרנו שם גם לכאן".
איך הגעתם לקיבוץ גונן?
"נסענו לחפש דירה בקריית שמונה ולא מצאנו משהו מתאים. אז החלטנו- למה לא קיבוץ? עשינו סיבוב, לקחנו את האוטו והתחלנו לטייל. לא ידענו מה זה קיבוץ ומה זה אומר, אבל החלטנו להתחבר להרפתקה והגענו לגונן בסופו של דבר".
איך אתם משתלבים עם חיי הקיבוץ?
"מתרגלים לריח של הפרות (צוחקת).חיפשנו חינוך דתי לילדים אז לקחנו אותם לקריית שמונה. הפרויקט כאן עם הסטודנטים התפתח הרבה יותר מהר ממה שדמיינתי. יש לנו הרצאות קבועות שמתקיימות בבית, פעילויות תרבות. רק לפני שבועיים הבאנו את אהוד בנאי להופעה ואנחנו מחכים לראות מה יתפתח בהמשך".
