מידע 8

  • מידע 8, ת.ד 682, קריית שמונה
  • 1-700-703388
  • ziv.meida8@gmail.com

שוברת את תקרת הזכוכית

הודיה חיוט מקרית שמונה לא נחה לרגע. היא נשואה לעמי, אמא לשלושה, בעלת קריירה אקדמית מפוארת, ובחודשים האחרונים היא ניהלה את מטה הבחירות המקומי של מפלגת “הימין החדש”. למרות הילדות החמה שחוותה בקרית שמונה, הודיה האמינה כי לעיר הזו היא לא תחזור. אבל ליקום יש תוכניות משלו. לפני 13 שנה היא הגיעה לקרית שמונה דרך הדלת האחורית, ואז התחולל בה השינוי והיא החליטה לשוב הביתה. למידע 8 היא מספרת על הקמת “הקהילה הצעירה” בעיר, על העשייה הציבורית, על החלום שהצליחה להגשים וגם על החודשים האחרונים והלא פשוטים במטה הבחירות של בנט ושקד.

 

“כשיצאתי לשירות לאומי, הבטחתי לעצמי שאני לעיר הזו לא חוזרת, כי בשביל לחיות חיים נורמלים, ידעתי שאני צריכה לברוח מכאן”. כך אמרה הודיה חיוט (33) ילידת קרית שמונה, לפני 15 שנה. היום, היא מרצה במכללת תל חי, לומדת לדוקטורנט באוניברסיטת חיפה, נשואה לעמי, סגן מנהל בית ספר המתמיד, ואמא לשלושה בנים. התקופה בה היא חשבה שבשביל להצליח צריך להתרחק מכאן כבר מזמן מאחוריה.

“סך הכל, יש לי חוויות ילדות טובות מאוד מקרית שמונה. אני מבינה היום כאדם בוגר שהחממה הזו והאופי המיוחד של העיר, בנו את האישיות שלי והזהות שלי, ואני מברכת על כך. מצד שני, גדלתי תחת מצב בטחוני מעורער וזה יצר צלקות בנפש. להיות ילד שגדל תחת מתקפות של טילים לאורך שנים, זה לא דבר של מה בכך. בסוף יש השלכות. גם זה היה חלק מהתחושה שמכאן צריך לברוח. רצה השם והגעתי לכאן דרך הדלת האחורית אבל הרבה יותר מחוזקת. לא חזרתי כאזרח חסר אונים, אלא כאדם שבא עם רוח עשייה. זה שינה את כל התמונה. כשאתה מבין שאתה הולך לשנות את המציאות של המקום שאתה חי בו, יש לזה משמעות אחרת”.

במשך שנים גרה הודיה במרכז הארץ. לפני 13 שנה, היא חזרה עם בעלה עמי לצפון. “עברנו יותר מטעמי נוחות, רצינו להיות קרובים יותר למשפחה. רק כשהגענו לכאן הבנו כמה חשיבות יש במגורים פה וכמה המקום הזה צריך את הבנים שלו. באותה תקופה, עמי למד בישיבה ואני הייתי סטודנטית בתל חי. החברים שלנו היו בוגרי הישיבה אבל שמנו לב שאנשים גרים פה לתקופה זמנית ועוזבים למרכז. הרגשנו שקרית שמונה היא מעין תחנת מעבר ל’חיים האמיתיים’ בתל אביב. גם חברות הילדות שלי, רובן עזבו. אני חושבת שפשוט היה איזה מיתוס שבשביל להצליח – צריך לעזוב. כביכול, מי שנשאר בפריפריה לא יכול להתפתח. זה היה לפני 10 שנים בערך, היום המצב טיפה שונה. התדמית היתה כל כך שלילית, עד כדי כך שאם נשארת, זה העיד על כשלון”.

עד כדי כך?

“לנו הייתה את החממה שלנו אז לא הרגשנו את זה. היו לנו את החברים שלנו מהישיבה והיינו בסדר יחסית, אבל זה מה ששמענו מאנשים אחרים. כשסיימנו עם הישיבה, ניסינו להבין לאן פנינו מועדות. רצינו להישאר אבל הרגשנו שאין פלטפורמה מספיק חזקה של צעירים שיכולה להכיל אותנו. נישאר פה ומה? עם מי נהיה?”.

 

הקהילה הצעירה

ואז עלה הרעיון של הודיה ועמי, יחד עם חיים בומש, מנהל ישיבת ההסדר בקרית שמונה, ועוד כמה זוגות חברים, לייצר פלטפורמה לצעירים בעיר שתיתן מענה ייחודי לצרכים של משפחות צעירות כדי לאפשר להם להישאר פה.

“הקהילה הצעירה” פונה לקהל הדתי בלבד?

“בהתחלה הרעיון היה לתת מענה לזוגות צעירים דתיים. היום אני חושבת שהקהילה הצעירה במקום אחר. היא הרבה יותר פתוחה ומגוונת. ההגדרה היא שכל מי שמוצא בקהילה הזו בית- מוזמן לשירותיה. הקהילה פתוחה לכל מי שרוצה להיות חלק”.

אתם עדיין חלק מהקהילה?

“אנחנו היינו חלק מהמייסדים. השנים הראשונות היו לא פשוטות כי היינו צריכים לדייק את המטרות שלנו. כל העשייה הייתה לעבוד בלי צינור של משאבים אלא להמציא הכל מחדש. התחלנו תהליך של למידה מאוד ארוכה מול כל מיני גורמים רשמיים, כולל משרדי ממשלה, במטרה להבין מאיפה ניתן לגייס כספים. איך להקים את הדבר הזה בצורה יציבה, שהקהילה תוכל להמשיך ולתחזק את עצמה. בשנים הראשונות, כל העשייה הייתה בהתנדבות. עמי ניהל את הקהילה במשך 5 שנים ללא שכר. לפני כשנתיים, הקהילה גדלה, ומכמה משפחות שלקחו חלק, התחלנו לנהל פעילויות של מאות משתתפים. הקהילה הגיעה למצב שהיא חייבת להעסיק מנהלים בשכר, ועמי באותו שלב החליט שהוא מפנה את מקומו. כיום הוא מחנך וסגן מנהל בבית ספר המתמיד בקרית שמונה”.

עבר הרבה זמן מאז חזרתם לקרית שמונה. מה היו הקשיים אז וכיצד הם השתנו, אם בכלל?

“הקושי הכי גדול בעיניי היה קושי תדמיתי. מה יגידו עליי אם אני גרה פה, ב’פריפריה הנידחת’. זה מה ששמענו מהרבה אנשים מסביב. נכון שהמצב התעסוקתי גם בעייתי וישנו ניתוק ממקורות השכלה גבוהה, אבל הקושי הכי גדול שלנו היה לשבור לאנשים את המיתוס הזה. לגרום לאנשים להבין שאפשר להצמיח את האדמה הזו ולגור בה, ועדיין להצליח בחיים. זה נשמע מצחיק אבל אנשים הרגישו שכאן נמצאים הלוזרים ושבשביל להצליח צריך לצאת החוצה. היינו צריכים לשבור את תקרת הזכוכית הזאת וזה היה ממש מאבק של כמה שנים עד שהבינו  שגם בקרית שמונה יש אנשים משכילים, מצליחים, שיודעים לבנות קריירה ומשפחות חזקות. עם השנים, וגם לאור העובדה שקרית שמונה כבר לא נמצאת תחת מלחמת הישרדות יומיומית מבחינה בטחונית, העיר הצליחה להתפתח ועשתה דרך יפה מאוד בזמן קצר. למשל, החינוך השתפר פלאים בעיניי בעשור האחרון”.

הסטיגמה שאת מדברת עליה הייתה קיימת אצל אנשים מבחוץ או גם בעיני התושבים?

“אני לא אוהבת את המילה ‘סטיגמה’, אבל כן, גם בני המקום הרגישו כך ולכן הם עזבו והתקשו לחזור בגלל התדמית ולהיות גאים שהם בחרו לחזור. אבל זה היה אז, היום זה שונה. היום אנחנו כל כך שמחים להיות אלה שאומרים ‘אנחנו בחרנו לגור פה ואנו גאים בבחירה הזו’. אף אחד לא זרק אותנו לכאן, אנחנו לא מסכנים שמחכים למישהו שיבוא ויושיע אותנו. אנחנו לא רואים את ההנהגה המקומית או המדינית כמושיע שיבוא לגאול אותנו, אלא כאמצעי. כלי שאפשר ללמוד להשתמש בו למען מטרה משותפת. אנחנו אחראים לגורלנו, ככה אנחנו רואים את זה. יותר מזה, גילינו שכאשר אנחנו מתחילים לייצר מציאות בשטח שיש מאחוריה חזון ואידיאל, זה לא מותיר הרבה ברירה למנהיגים, והם נאלצים להצטרף אלינו. אם היינו יושבים בצד ומחכים שיתנו לנו, במין נימה בכיינית, זה לא היה קורה. אנחנו אומרים-אנחנו כאן, תרצו או לא תרצו. מחובתכם, כהנהגה, לעבוד איתנו יד ביד ולתת לנו זכויות כמו שאר אזרחי המדינה. הנימה היא שונה. אנחנו יצרנו מציאות ולא חיכינו למי שיואיל בטובו לעזור לנו.”

הודיה מסבירה שזוהי התפיסה שהובילה אותם במהלך שנות פעילותם בקהילה הצעירה, שהם עד היום חלק ממנה. “בהתחלה, לא באנו ממקום שאנחנו הולכים להציל את קרית שמונה, ממש לא. פשוט הבנו שאם כולם יעזבו אז מה יישאר פה?  החלטנו שאנחנו נשנה את המציאות. כיום הקהילה כוללת 100 משפחות מגוונות ואנחנו אחת הקהילות היחידות שהצליחו לייצר הגירה חיובית לעיר בזמן שהייתה הגירה שלילית גבוהה מאוד. ברגע שהחלטנו להישאר כאן וראינו שאין לנו פלטפורמה שתצליח להכיל אותנו, הבנו שאנחנו חייבים לייצר סביבה מספיק יציבה וגדולה של משפחות צעירים שיהיו לנו לחברה. ככל שדייקנו את זה, הרגשנו שזו ממש שליחות. קראנו לזה ‘המפעל של הציונות’ כי ככה זה היה מבחינתנו. התיישבות לכל דבר”.

 

מגשימה חלומות

 

קָרָאת לִי לָבוֹא
בְּרוּחַ תְּשׁוּבָה
וּמַלְכִּי בַּשָּׂדֶה
וְהִנְנִי קְרוֹבָה

עוֹמֶדֶת מוּלֵךְ
עֲיֵיפָה, חֲשׂוּפָה
מְסִירָה מֵעָלַיי
כָּל שִׁכְבָה עֲטוּפָה

וְרוֹקֶדֶת אִיתָּךְ
בְּמַעְגָּל מְחוּדָּשׁ
בְּיִרְאַת כָּבוֹד
וְהֹוֶוה מְקוּדָּשׁ

מתוך: “רוח תשובה” שכתבה הודיה

 

הרבה לפני ששינתה תפיסות מוטעות ומציאות חברתית, הודיה הייתה יוצרת. ב”ימי התום” שלה, כפי שהיא מגדירה אותם, הודיה כתבה, הלחינה ושרה. עם השנים, היא וויתרה על התשוקה הגדולה של חייה לטובת קריירה ומשפחה. “תמיד עסקתי במוזיקה, כבר מהילדות. בשנות ה-20 לחיי, כשהקמתי משפחה ויצאתי ללימודים, זנחתי את זה מתוך תפיסה שגויה ששני הדברים לא יכולים להתקיים ביחד. הרגשתי שאי אפשר להצליח בעולם האקדמי וגם להיות אמן. במשך כמה שנים הגעגוע למוזיקה היה מודחק ומדי פעם הוא צף. נאלצתי להשבית אותו כדי שלא ‘יהרוס’ לי את החיים המסודרים שבניתי. כל הזמן נקרעתי בין שני העולמות ולא ידעתי איך לשלב ביניהם”.

עם התפתחותה בעולם האקדמי, הודיה המשיכה להדחיק את העשייה המוזיקלית אבל עמוק בפנים היא הרגישה שהיא חייבת לתת למוזיקה את המקום הראוי לה. “אם פעם חשבנו שאדם יכול להיות או רציונלי או אמן, אבל לא שניהם יחדיו, היום אנחנו מבינים שזה אחרת. אצלי שני הצדדים חזקים ולא רציתי לוותר על אף אחד מהם. הוויתור על המוזיקה יצר אצלי אי שקט פנימי. הנפש לא נחה, היא כל הזמן הייתה בסערה וחיפשה את המענה שלה. אמן שלא מביא את עצמו לידי ביטוי מרגיש תסכול”.

להיות זמרת דתייה זה גם דבר שהוא לא קונבנציונלי.

“גם הנושא הזה עבר שינוי חברתי. הרבנים היום מתירים שמיעה בהקלטה ולא בהופעה חיה. לגביי, אני לא מופיעה בציבור, רק מקליטה ולא למען פיתוח קריירה, אלא לכיף. אני כותבת הרבה יותר, אבל יש היום זמרות דתיות שמופיעות בפני נשים או משחררות סינגלים מוקלטים”.

הודיה מתארת את המוזיקה כחממה שמעניקה ריפוי לנפש. “וויתרתי על המקום הזה הרבה מאוד שנים וזה היה ממש פשע מבחינתי, לא לאפשר לנפש שלי את זה.” אז היא החליטה לא לוותר ובמשך שנה למדה פזמונאות אצל נועם חורב, כותב ופזמונאי מן השורה הראשונה. כיום היא עובדת מול אמנים וכותבת טקסטים שמיועדים להלחנה וביצוע.

לא קשה לך לתת שירים שלך לאמן אחר?

“יש טקסטים שאני משאירה לעצמי ויש כאלה שאני מרגישה שזו זכות לשחרר אותם כי אנשים אחרים יכולים להזדהות איתם. אני חושבת שזו אחת המתנות הכי גדולות שאמן יכול לקבל- להצליח להיות צינור שאנשים יכולים לבטא את עצמם דרך המילים שלו. אני עובדת עם אמנים רבים, והמילים שלי יכולים להיות מראה עבור מישהו אחר שלא יכל להוציא את זה בעצמו והשתמש בכלי שלי. זה מהמם בעיניי”.

 

פופ-פוליטיקה

לצד הכתיבה, העבודה והלימודים לדוקטורנט, בחודשים האחרונים, הודיה הייתה עסוקה, בלשון המעטה, ועברה תקופה קשה ומטלטלת. היא הפכה להיות חלק מצוות המטה של מפלגת “הימין החדש” בראשות נפתלי בנט ואיילת שקד. מפלגה, שעד לכתיבת שורות אלה, לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. אבל הודיה עוד אופטימית. יום לאחר שביבי ניצח, כתבה הודיה: “תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. לילה ויום לא פשוטים עוברים על המטה. נלחמים על כל קול. הלב על 200 קמ”ש, הדמעות מתערבבות עם התפילות. והעייפות, מה איתה בכלל. אנחנו אופטימיים ומאמינים שעוד יהיה לנו נס ונצמח מזה מחוזקים. רק בבקשה, את הביקורת והמסקנות תשמרו לאחר כך. יש אנשים מאחורי העסק הזה שקרעו את הצורה בחודשים האחרונים. שלא ראו בית ולא משפחה, שנתנו את הנשמה. הלב שלנו על שולחן הניתוחים עכשיו… הכל עוד פתוח”.

את הקשר עם מפלגת “הבית היהודי” היא החלה בעקבות העשייה המקומית שלה. “הקהילה הצעירה מצאה כתובת אצל חברי הכנסת של הבית היהודי וככה נוצר הקשר עם המפלגה. אנחנו מאוד מעורבים בפעילות של הסניף המקומי ולכן היינו בקשר ישיר מול גורמים במפלגה, בין אם זה חברי כנסת או אנשים שמאחורי הקלעים. בבחירות המוניציפליות האחרונות, הציעו לי לנהל את מטה הבחירות של סניף הבית היהודי, שבראש הרשימה עמד אריה אקרמן. כשהגיעו הבחירות לכנסת, קיבלתי הצעה ממפלגת ‘הימין החדש’ לרכז את הפעילות בצפון”.

בדצמבר 2018, הודיעו נפתלי בנט ואיילת שקד כי הם פורשים ממפלגת “הבית היהודי” על מנת להקים את מפלגת “הימין החדש”. הודיה אומרת כי היא דווקא האמינה בפיצול הזה. “למרות זאת, לא מיהרתי לקחת את התפקיד כי מדובר בתהליך מאוד מורכב רגשית. מסע של קמפיין בחירות הוא מסע שמצלק אותך. זו טלטלה מאוד גדולה לבית, לחיים. חד משמעית. היו תקופות ששאלתי את עצמי למה אני עושה את זה בכלל. מה שניחם אותי זו העובדה שנכנסתי לתוך זה מתוך שליחות ואמונה שאנחנו עושים משהו גדול למען מדינת ישראל. זה נשמע קלישאתי אבל כך היה. בבחירות המקומיות הרגשתי שאני עושה את זה למען העיר ובבחירות לכנסת זה היה גדול יותר. בבחירות המקומיות לא רק חיפשנו כסא, אלא היה לנו חזון שרצינו להביא למועצה. בבחירות הארציות, חשבתי והבנתי שצריכים אותי ושיש לי הזדמנות לעשות משהו גדול, אז לקחתי את התפקיד על עצמי והייתי מוכנה לשלם את המחירים שכרוכים בזה”.

איך הרגשת לאחר הבחירות?

“קודם כל שמחנו על מה שיש. שמחנו שהצלחנו להכניס למועצת העיר נציג משלנו. בוודאי שהייתה מעט אכזבה כי רצינו לקבל יותר כוח בשביל להכניס את האג’נדות שלנו לשולחן מקבלי החלטות למען העשייה בעיר. לגבי הבחירות לכנסת, חשוב להגיד שנכון להיום אנחנו עדיין מקווים שנצליח לשנות את התמונה לאחר הפרסום של השופט מלצר עם התוצאות הסופיות. בימים אלה אנחנו עובדים קשה מאוד במטרה לדייק את מה שהתרחש בקלפיות כדי לרכז את כל הנתונים לעתירה משפטית מסודרת. לא חסרים לנו הרבה קולות בשביל לעבור את אחוז החסימה ואת זה נדע ביום רביעי (הראיון התרחש לפני כן).”

לסיום, האם תשקלי להיכנס בעצמך לפוליטיקה?

“אני מקווה שהקב”ה יתן לי את הכוחות להמשיך להיות תמיד בעשייה ציבורית. לאן זה יקח אותי? אלוהים גדול”.

Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn
סגירת תפריט
דברו איתנו