רוני לוי במני נכנסה לסטטיסטיקה הכואבת, ולפני תשעה חודשים ילדה בלידה שקטה את בתה. 5 מתוך 1,000 לידות מסתיימות בלידה שקטה, בה העובר נולד ללא רוח חיים. מלבד הטראומה שעוברת היולדת בזמן הלידה, רוני אומרת שההתמודדות הקשה מתחילה לאחר מכן. “על פי ההלכה, הבת שלי אינה בת קיימא, אלא ‘נפל’. איזו מילה נוראית. לא יכולתי לערוך לה הלוויה, אפילו להתאבל לא יכולתי. אני חושבת שאין מספיק מודעות לנושא ואני ממש מקווה שזה ישתנה בקרוב ושהחברה תבין שבלידה שקטה, האמא חווה את אותו אובדן כמו כל אמא שאיבדה את בנה, בתאונה או במלחמה. הכאב הוא אותו כאב”. בראיון מרגש ואמיץ, רוני חושפת את מה שנשים רבות מרגישות, אבל לא מעזות להגיד.

שירי פריאנט

 

בחודש אוקטובר צויין חודש המודעות ללידה שקטה. אך ככל שהלידה שקטה, כך גם מושתק הנושא בחברה. רוני לוי במני, בת 38 מנאות מרדכי, שנכנסה לסטטיסטיקה הכואבת, פרסמה פוסט מרגש בעמוד הפייסבוק שלה, שזכה לעשרות שיתופים: “הידעתם? 5 מתוך 1,000 לידות מסתיימות בלידה שקטה. שקטה על שום מה? על שם השקט שיש בסיום הלידה – אין בכי של תינוק. ואני מוסיפה ‘שקט’ כי זהו נושא מושתק. אנו, כחברה שמעודדת ילודה, בוחרים לטאטא את הנושא  ובלבד שנמשיך ללדת עוד ילדים”.

 

 

לשחק את אלוהים

 

רוני ובעלה אביב הינם חברי קיבוץ נאות מרדכי כבר שנים רבות. רוני היא עובדת סוציאלית ועובדת בעמותת ותיקי הגליל, ובעלה אביב הוא מפקח בנייה בכיבוי אש. לשניים יש שני בנים, איתן ושחר, בני ארבע וחצי ושלוש. לפני כשנתיים נכנסה רוני להריון וגילתה שהפעם תהיה להם בת. “החגיגה הייתה גדולה. אחרי שני בנים, להביא בת זו בשורה משמחת. כל חיי התפללתי לבת, כך שזו הייתה הפתעה של ממש”, אומרת רוני.

איך עבר ההריון?

“ההריון היה בסדר גמור, עשינו את כל הבדיקות והכל היה תקין. הדבר היחיד שידעתי הוא שאאלץ ללדת בניתוח קיסרי מכיוון ששני הבנים נולדו גם הם בקיסרי”.

מתי בעצם גילית שישנה בעיה?

“לקראת סוף ההריון, הלכתי לבדיקת רופא והוא גילה שיש לתינוקת איזשהו מום במוח. הוא לא בדיוק ידע מהו, ולכן הפנה אותי לבדיקות בבית החולים וולפסון על מנת לקבל ייעוץ נוסף. הגעתי לבית החולים שאננה לחלוטין, חשבתי שמקסימום יגידו לי שהילדה תסבול מאפילפסיה כמו אחיה. נכנסתי לרופא עם אבא שלי, ראינו אותה בתוך הבטן, ופתאום שרר שקט בחדר. הרופא זיהה שיש בעיה במוח והפנה אותי לבדיקות נוספות באיכילוב, שם עברתי MRI נוסף. הוא אמר לי לחזור אליו שבוע לאחר מכן, שם הוא יפגש איתי, יחד עם המומחים הכי גדולים בארץ”.

רוני כבר הייתה בשבוע ה-32 להריונה, כאשר בשתי הלידות הקודמות שלה היא ילדה בשבוע ה-35. הזמן לא עבד לטובתה. במהלך הנסיעה שלה ושל אביב בעלה מנאות מרדכי לוולפסון לפגישה עם המומחים, השניים שוחחו ביניהם, ורוני זוכרת שאמרה לאביב: ‘אם באמת יש איזושהי בעיה, אני מקווה שלא יהיה לה דופק. רק שאני לא אהיה במצב בו אצטרך לשחק את אלוהים ולהחליט אם היא תחיה או לא”. משפט קשה לעיכול, אבל רוני מסבירה ואומרת שלא רצתה לעמוד במצב בו ההחלטה תהיה בידיים שלה.

מה קרה כשהגעתם לבית החולים?

“אני זוכרת שהיה גשום מאוד וקר נורא. במהלך כל היום נכנסתי ויצאתי מבדיקות. עוד בדיקה ועוד בדיקה. קפאתי מקור והייתי מיואשת כבר מההמתנה. בסופו של דבר, קראו לנו לחדר ובישרו לנו שלתינוקת יש מום חמור במוח ושיש סיכוי של 30% שהילדה תיוולד ‘פגועה’. הם לא הזכירו שמות, אבל אמרו שמדובר בעיכוב התפתחותי. לא בטוח באיזו רמה, אבל יש סיכוי גבוה. לאחר מכן, הם אמרו שאני רשאית לפנות לוועדה ולסיים את ההריון. לא ידעתי מה לומר. שאלתי אותם מה בנוגע ל-60 האחוזים הנוספים. הם אמרו לי שהם לא יכולים להחליט עבורי והעבירו את הכדור אליי, בדיוק מה שחששתי ממנו. בעלי ישב המום וביקש לקבל עוד חוות דעת. אמרתי לו: ‘אביב, המומחים הכי גדולים בארץ יושבים פה מולנו, אין עוד למי לפנות’. בנוסף, ידעתי שהזמן מתקתק ושאם נחכה עוד קצת, לא יהיה ניתן לעצור את זה. הילדה תצא לעולם, היא תיוולד”.

 

איך מחליטים דבר כה משמעותי בלחץ של זמן?

“פשוט ישבתי במסדרון והתחלתי לבכות. לא ידעתי כיצד להגיע להחלטה. מישהי מבית החולים ראתה אותי בחוץ ושאלה אותי: אם היית יודעת שיש סיכוי של 30% שתוכלי להכפיל את האושר שלך, אבל 70% שתוכלי לאבד את הכל, מה היית עושה? עניתי לה שהייתי נשארת עם מה שיש. היא אמרה לי: ‘זו התשובה שלך’. וככה נסענו כל הדרך מוולפסון לנאות מרדכי”.

רוני קיבלה החלטה והייתה צריכה לפעול מהר לפני שיהיה מאוחר מדי. בדיוק יום לאחר שחזרה מבית החולים, היא ומשפחתה עברו דירה. “אביב לא היה מסוגל לעשות כלום בבית, הוא רק הקיא ובכה. אני עם בטן ענקית של הריון יחד עם אמא שלי התחלנו לפרוק ארגזים, כי ידעתי שלאחר מכן אני אהיה מושבתת ולא אוכל לעשות כלום. היינו חייבים לסיים לארגן את הבית החדש ולא יכולתי לספר לאף אחד מה עובר עליי. מדי פעם שאלו אותי מתי אני אמורה ללדת, זה היה טירוף. באיזשהו שלב דיברתי עם אביב ואמרתי לו שאנחנו חייבים לסיים את ההריון, שזה לא פייר כלפי הילדים האחרים ושזה יפרק את המשפחה. ידעתי שאם אני אלד אותה, אני אתמסר אליה, אעזוב את העבודה ואשקיע את הכל בשבילה, וזה היה פוגע בי ובמשפחה שלנו”.

 

לידה, ואז שקט

 

רוני ניגשה לוועדה שהתקיימה בבני ציון, שם ביקשה לסיים את הריונה. “הטיפול היה כל כך רגיש ומסור”, מספרת רוני, “אך שאלו אותי שאלות שלא חשבתי עליהן בכלל”.

כמו מה?

“האם ארצה לראות אותה ומה אני מעוניינת לעשות לגבי הקבורה. מי חשב על זה בכלל? לא היה לי אומץ לראות אותה לאחר הלידה. גם את הניתוח ביקשתי לעשות בהרדמה מלאה. בעלי זכה לראות אותה ולהיפרד ממנה, ואני עד היום מתחרטת שלא עשיתי כמוהו”.

רוני עברה לידה שקטה. “לידה שקטה” הינו מונח המתאר לידת עובר מת, והיא לידה לכל דבר, עם מזרזים, צירים, דחיפות והכל. מקור המונח בא להבדיל אותו מלידת חי, בה התינוק בוכה. לעיתים מייחסים את המושג ללידה לאחר מות העובר ברחם, אך ההתוצאה היא דומה גם במקרים בהם הוחלט על הפסקת הריון בשלב מתקדם (שבוע 24 ואילך) עקב מומים קשים בעובר או הופעת סיבוכי הריון קשים המסכנים את חיי האם. במקרה בו העובר חי, כמו במקרה של רוני, טרם הלידה מפסיקים את פעימות ליבו של העובר ואז מתחיל תהליך הלידה באופן יזום, בו העובר אינו בחיים. רוני, אשר את כל לידותיה עברה בניתוח קיסרי, עברה גם את הלידה השקטה בדרך זו תחת הרדמה מלאה, לבקשתה. “ניסו לשכנע אותי אחרת, אבל לא יכולתי להיות ערה וללדת אותה, פשוט לא הייתי מסוגלת. הדבר היחיד שביקשתי הוא שישמרו לי על הרחם, למקרה שארצה להביא שוב ילדים. זה פשוט היה מצב פסיכי. רק שבוע עבר מאז בישרו לי שמשהו לא תקין ועד לניתוח, לא היה בכלל זמן לעכל את זה”.

איך הילדים קיבלו את הבשורה שאין להם אחות?

“לא ידעתי איך להסביר להם את המצב. לפני הניתוח התחלנו להשתמש במונח ‘עוברית’ ולא תינוקת בשביל ליצור ריחוק. אמרנו להם שהעוברית בבטן של אמא הייתה חולה מאוד ושהיא מתה ושאמא צריכה ללכת לבית החולים. הם התחילו לשאול שאלות כמו לאן היא הולכת ומה יעשו איתה, וזה היה קשה מאוד. במהלך האשפוז שלי, הבן הבכור סירב לדבר איתי בטלפון והצעיר חזר לחיתולים לאחר הגמילה”.

במהלך האשפוז, רוני סבלה מגודש בשד בשל החלב שייצרה. “הגוף שלי רצה להניק, אבל לא היה לו את מי”, היא אומרת בעצב. “במהלך האשפוז היו כל כך רגישים למצבי. אושפזתי במחלקת נשים ולא במחלקת יולדות. כל הזמן שאלו אותי לשלומי, הגיעו עובדות סוציאליות, הגיעה יועצת הנקה לעזור לי עם הגודש. ממש התחשבו בי ובמצבי. אך כשיצאתי מבית החולים, הרגשתי לבד. אין מספיק קבוצות תמיכה לנשים שחוו לידה שקטה, ובאיזור הצפון אין בכלל. רציתי לדבר עם מישהו על מה שחוויתי ולא היה עם מי. התחלתי להיפגש עם פסיכולוג באופן פרטי וזה נורא מכעיס שאין עזרה בנושא הזה מצד קופות החולים או הרשויות”.

 

“לא הבינו שאני צריכה להתאבל”

 

רוני החלה להתרחק יותר ויותר מחברותיה, והתבודדה עם עצמה במהלך חופשת הלידה שהייתה זכאית לה על פי חוק. “היינו כמה חברות בהריון באותה תקופה ולאחר שאיבדתי את הבת שלי, לא יכולתי להיפגש איתן, זה היה מכאיב מדי. לא יכולתי אפילו לראות נשים בהריון, זה הכעיס אותי. בחברה שלנו אין מספיק מודעות לנושא ולפעמים אנשים אומרים דברים מתוך הרצון לעזור, אך הם פוגעים בלי לשים לב. ממש לאחר הלידה אמרו לי דברים כמו ‘מזל שגילית את זה בזמן’ או ‘יאללה, מהר, תעשי עוד אחד’. פשוט לא הבינו שאני צריכה זמן להתאבל. היו כאלה שבכלל לא הבינו איך בחרנו לקבור אותה בקיבוץ ולא איפשרנו לבית החולים להתעסק עם הקבורה. אם לא היה לי קבר ללכת אליו, אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות עם זה. החשיבה החברתית אומרת שאם התינוק לא יצא לאוויר העולם אז הוא לא קיים. אפילו על פי הדת, הבת שלי נחשבה ‘נפל’. זו מילה נוראית. לא נתנו לי להזמין אנשים ללוויה, לא לומר קדיש, לא לבצע קריעה ולא לשבת שבעה. למה? מה זה שונה מלאבד ילד? חייבים לשנות את זה.  עברתי גיהנום ואף אחד לא היה מסוגל להבין אותי. רק ניסיתי להסביר את עצמי כל הזמן. חשוב לי לציין שאין בי כעס כלפי הסובבים אותי. אני מבינה שכולם פעלו מתוך רצון טוב, אבל לא היו מודעים לכך שזה פגע בי. עם זאת, היו המון אנשים שבאו ותמכו, ליטפו והקשיבו. מהקיבוץ אירגנו לי ‘ארוחה ליולדת’, ובמשך כמה שבועות דאגו לי לסירים של אוכל חם. אני מודה שגם בתוך המשפחה המורחבת שלי לא כולם הבינו למה אני צריכה להתאבל, וזה מגיע מחוסר מודעות ולא מרוע, זה ברור לי. פשוט לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה. לא רציתי להסביר למה עצוב לי”.

בעלך הוא היחיד שיכל להבין אותך. איך זה השפיע על היחסים ביניכם?

“זה משבר ענק. בעלי הוא אדם מופנם והוא בחר לא לדבר על זה. אין ספק שזה קשה לזוגיות. אם היו מערכות תמיכה, אולי זה היה קל יותר. יש בורות בכל מה שקשור בנושא. הנושא הזה מושתק. לפני שבוע הייתי בקבר של הבת שלי ואמרתי לה שאני אעשה הכל בשביל לשנות את זה. בשביל שהמוות שלה לא יהיה לשווא. היא שילמה את המחיר הכי כבד. היא שילמה בחייה בשביל שאנחנו נוכל להמשיך לתפקד כמשפחה, ואני אדאג לכך שהחברה תבין שהיא לא ‘נפל’.”

יש בכלל מחשבה על ילד נוסף?

“אני חוששת שאם אכנס הריון, אעבור אותו בחרדות מטורפות. אני לא יודעת אם אוכל לעבור את זה שוב, אבל אני שומרת לעצמי את סימן השאלה הזה”.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn