אחרי שראו את אבא חוזר הביתה כל יום עם מדים ונשק, שלושת האחים מבית אוחיון החליטו ללכת בעקבותיו ולשרת בקבע. השלושה משרתים בחיל הרפואה במקומות שונים ובתפקידים שונים, אבל כולם חולקים את אותה מטרה- לשמור על הבית. לאחר שגדלו בצל הקטיושות בקרית שמונה וראו במו עיניהם את הנסיגה מלבנון, האחים החליטו שעכשיו הגיעה המשמרת שלהם להגן על אנשי האיזור. ככה זה כשגדלים בבית ערכי שמעודד תרומה למדינה.

 

שירי פריאנט

 

כל אמא יודעת מה קורה כשהחייל שלה מגיע לחופשה מהצבא. זה מתחיל בקניות, בישולים ואפייה של דברים שהוא אוהב, ממשיך בכביסות אינסופיות, וכמובן, פינוקים, פינוקים, פינוקים. אז תארו לכם מה קורה ששלושה אחים משרתים בו זמנית וחוזרים הביתה?

 

“אחים לנשק” זו לא רק סיסמא בבית משפחת אוחיון. אדיר, ניצן ואופיר משרתים כולם בקבע באותו החיל במקומות שונים, אך העולם הצבאי אינו זר להם. אביהם שירת בקבע קרוב ל-30 שנה. הוא שירת בחטיבת 188 של חיל השריון והשתחרר ה-2002. “גדלנו עם אבא שמשרת בקבע עם כל המשתמע מכך”, אומר האח הגדול אופיר. “כשהיינו ילדים היו שבתות שהוא לא היה בבית, היו תקופות של כוננויות, האווירה הצבאית תמיד הייתה קיימת בבית”. לאחים עוד שתי אחיות, הבכורה גננת במקצועה ובת הזקונים משרתת בשירות לאומי. אז מה גרם לילדי הסנדוויץ’ לשרת כולם בקבע ועוד באותו החיל- מי אמר קרית שמונה ולא קיבל?

 

רס”ן אופיר אוחיון – ציפור הנפש

 

 

אופיר (31) הוא בעצם הראשון שהלך בעקבות אביו. הוא התגייס ב-2004 והתחיל את שירותו בעורב גולני כלוחם וחובש. במהלך שירותו הסדיר השתתף במלחמת לבנון השנייה ולאחר שהשתחרר, החליט ללמוד עבודה סוציאלית במכללת תל חי. עם תום לימודיו הוא חתם קבע וממש החודש קודם לתפקיד קב”ן באוגדת עזה.

 

אופיר הוא היחיד מבין האחים שגר בתל אביב. הוא נשוי טרי (התחתן רק לפני חודשיים) ועבר לגור במרכז הארץ עם תחילת שירותו בקבע, עקב התפקידים שהוצעו לו, אך לקרית שמונה הוא תמיד ישמור מקום חם בלב. “קרית שמונה זה לא רק קטיושות ואירועים בטחוניים”, הוא מסביר. “קרית שמונה זה הילדות שלי. זה הרבה זמנים, חברים ואנשים טובים. זה הרבה מעבר לקולות המלחמה. אני זוכר את היציאה מלבנון בשנת 2000, הייתי אז תלמיד בתיכון, אבל היו לי גם הרבה חוויות טובות בעיר”.

 

אופיר התגייס בשנת 2004 כלוחם בחטיבת גולני. “לאחר שנה וחצי בשירות יצאתי לקורס חובשים. בסיום הקורס חזרתי להיות חובש של הצוות שלי בגולני. זו הייתה תקופה מעניינת ומאתגרת מאוד. אני זוכר מבצעים בעזה ובאיו”ש, וכן, מצאתי את עצמי חוזר ללבנון”. אופיר השתתף במסגרת תפקידו בסדיר במלחמת לבנון השנייה. “בתור ילד שגדל בקרית שמונה, כל כך קשה לי להסביר כמה גדול ומשמעותי הדבר הזה היה בשבילי. התחושה הזאת על ההר רגע לפני שאתה נכנס ללבנון, המבט אחורנית לעבר העיר שגדלתי בה. המושג ‘לשמור על הבית’ לא יכול לקבל משמעות חזקה יותר מרגע כזה”.

 

שבוע לפני שיצא למלחמה, נהרג חברו הטוב סמ”ר לירן סעדיה ז”ל, שנפל בקרב בדרום לבנון. באותה תקרית נפלו עוד שלושה חיילים. “כל היציאה למלחמה התחילה אצלי לא טוב”, אומר אופיר. “לירן בדיוק נהרג ועברתי ימים קשים מאוד אבל הייתי חייב להתחזק ולצאת למלחמה”.

 

חובש צעיר במלחמת לבנון השנייה, איך התמודדת?

 

“יש שני דברים שמחזיקים אותך בסיטואציה כזאת, בטח ובטח בגיל כזה צעיר. דבר ראשון, אתה מביט אחורה ורואה את הבית שלך ואתה מבין שהגיעה המשמרת שלך. אני גדלתי בקרית שמונה ותמיד היה מישהו שנלחם בשביל שאני אוכל לשחק בשקט אחר הצהריים בשכונה. עכשיו הגיע תורי להעניק את השקט הזה למישהו אחר. דבר שני זה החברים שלך בצבא. אתה מסתכל ימינה ושמאלה ורואה אנשים שאתה אוהב, שאתה סומך עליהם, שאתה מרגיש איתם הכי נוח, ומעבר לכל הקלישאות אתה מרגיש שאתה יכול לצאת איתם למלחמה. זה מה שבאמת החזיק אותי. היו כל מיני אירועים במהלך המלחמה שמצאתי את עצמי מעניק טיפול לחברים. בסך הכל הייתי ילד וזה לא היה פשוט. למזלי, בגולני מלמדים אותך שקודם כל צריך לבצע את המשימה, אחר כך אתה מבין את ההשלכות והמחירים של הלחימה. זה לא תמיד בא בקלות, לפעמים היה קשה לחדד את המחשבה ולהתרכז במה שאתה עושה, אבל בסופו של דבר דברים מתחברים ואתה עושה את המשימה כמו שצריך”.

 

לאחר שהשתחרר מצה”ל, אופיר בחר להישאר בצפון וללמוד עבודה סוציאלית במכללת תל חי. “הבנתי שאני מספיק בשל בשביל להתחיל פרק חדש בחיים ואני לא צריך להתחיל לחפש את עצמי”, אומר אופיר. “העבודה הסוציאלית תמיד עניינה אותי במובן הכי מסורתי. עם הלימודים הבנתי שהפן הטיפולי בעבודה מושך אותי יותר ושאני רוצה להתפתח בתחום”.

 

בשנה האחרונה של הלימודים, אופיר קיבל הזדמנות להתפתח וגם לחזור לשרת בצה”ל. “הגיעו למכללה נציגים של מערך בריאות הנפש בצבא ושאלו אותנו מי מעוניין לשרת כקב”ן במילואים. מפה לשם מצאתי את עצמי בראיון לתפקיד קב”ן בקבע. הבנתי שאני רוצה לחזור לצבא ושזו מסגרת טובה להתפתח בה כמטפל. מערך בריאות הנפש בצה”ל הוא מערך מתפתח שממקצע את העוסקים במלאכה. מלבד זאת, אהבתי לשרת בצבא, להרגיש את החיילים, והבנתי שאם אני רוצה להשפיע, אני לא יכול לחכות, אני צריך לגרום לדברים לקרות. אם אתה רוצה לעזור למישהו, אתה צריך להיות שם בשבילו ואני החלטתי שאני רוצה להיות שם”.

 

“שם” מסתבר זה תל אביב, העיר בה הוא חי בחמש השנים האחרונות, אליה עבר בעקבות תפקידו. לאחר שלוש שנים ששירת כקב”ן במחנה 80, עבר אופיר לשרת כקצין בריאות הנפש בבסיס “סיירים”, בסיס ההכשרות של חיל האיסוף. ממש בחודש אוגוסט האחרון הועלה אופיר לדרגת רס”ן ועבר לשרת כקצין בריאות הנפש באוגדת עזה.

 

איך התפקיד החדש, שונה מקודמו?

 

“זה תפקיד טיפה שונה כי זה להיות קב”ן של אוגדה, שם אתה חלק מאגף הרפואה ולא רק קב”ן מטפל. מלבד התפקיד הטיפולי אני משמש כמפקד רפואה בכיר בחמ”ל, נשאר שבתות ועושה משימות שונות של אגף הרפואה. היקף העבודה גדול יותר כי בכל זאת מדובר באוגדה”.

 

חייבת לשאול, בתור קב”ן מגיעים אליך הרבה חיילים שמעמידים פנים שהם לא שפויים?

 

“(צוחק) הדברים האלה הם מיתוסים. אני לא נתקלתי בהרבה חיילים שמעמידים פנים או עושים הצגות. אני מודע לכך שיש חיילים שרוצים לעבור לשרת קרוב לבית או רוצים לשנות תפקיד והם מגיעים לקב”ן, למרות שזה התפקיד של השלישות. אני מאמין שכל חייל שבחר להגיע אליי, גם אם הוא מספר סיפור בדוי, כנראה שיש לו סיבה. אני מנסה להבין ביחד איתו את הקושי ומנסה לעזור לו. בניגוד למחשבה הרווחת, התפקיד שלנו הוא הרבה יותר טיפולי. מגיעים אליי חיילים פעם בשבוע לטיפול בפסיכותרפיה, שזה החלק האהוב עליי. בנוסף, אני מעביר שיעורים להכנה מנטלית ללחימה, מטפל בחיילים אחרי לחימה כדי למנוע פוסט-טראומה, בונה את החוסן של היחידה ושל החיילים שלה. העבודה שלנו הרבה יותר רחבה מכל מיני חיילים שמגיעים עם אגדות וסיפורים. בכלל יש מיתוס שאם אתה מגיע לקב”ן אז אתה לא בסדר. הרי באזרחות אנשים משלמים כל כך הרבה כסף לפסיכולוג, אליו הם מגיעים מרצונם החופשי. אז בצה”ל זה שירות שניתן ללא תשלום על ידי מיטב המטפלים שיש. אני באמת מרגיש שמצאתי את המקום שלי”.

 

ואיך אבא, שמח שהלכתם בעקבותיו?

 

“אבא נשאר במערכת הצבאית כל כך הרבה שנים כי הוא אהב אותה. לנו הוא אמר תמיד שנעשה מה שטוב לנו, אב אני בטוח שבתוך תוכו הוא מבסוט שבחרנו בדרך הזאת”.

 

ולסיום, מה השאיפות לשנה החדשה ולשנים הבאות?

 

“באופן אישי אני מקווה להרחיב את הקן, להביא ילדים ולזכות בנחת מהכל. ברמה המקצועית, טוב לי בצבא ואני רוצה להתפתח בתחום הקליני. עוד כמה שנים אני אעשה בדיקה מחדש. אני לא יודע עד מתי אשאר על מדים, ברור לי שמתישהו אצטרך לעזוב את החממה הזאת ולצאת לאזרחות ואז אני מקווה להגשים חלום ולפתוח קליניקה משלי”.

 

 

 

רס”ל ניצן אוחיון- חולם על רפואה מאירת פנים

 

 

ניצן (26) התחיל את שירותו בחטיבת גולני כלוחם וחובש, ולאחר מכן הפך לחובש גדודי. הוא משרת בשלוש השנים האחרונות בקבע כמבקר הרפואה בעוצבת הבשן באזור רמת הגולן ועדיין מתגורר בעיר הולדתו קרית שמונה. “בתור ילד שגדל עם אבא על מדים, הייתה לי מוטיבציה גדולה להתגייס ולשרת בתפקיד משמעותי, אבל ברור לי שגם למקום בו גדלתי הייתה השפעה. אני זוכר שמועות על בתים שנהרסו, ידיעות על שכנים שנהרגו וקולות של אזעקה ופיצוצים. כל אלו גרמו לי  לרצות להיות שותף פעיל בעשייה הזאת. כשאופיר שירת במלחמת לבנון השנייה הרגשתי רצון עז להמשיך ולתרום לכל אלו שעזרו לי לחיות בבטחה בתור נער”.

 

וניצן המשיך לתרום. במסגרת תפקידו הוא לקח חלק בסיוע ההומניטרי בגבול הסורי מאז תחילתו בשנת 2013. “אני לא זוכר מקרים ספיציפיים אבל האווירה הכללית במקום הייתה קשה. אתה מגיע עם צוות הרפואה לאיזור יחסית מאויים ובתור איש רפואה אתה מחוייב להעניק סיוע לכל אדם, לא משנה מיהו ומאיפה הוא. הייתי במצבים קשים שבהם טיפלתי בילדים, בקשישים ובאזרחים פצועי מלחמה. זה לא פשוט אבל זה מספק”.

 

התפקיד החדש הוא יותר מאחורי הקלעים, אתה מרוצה?

 

“בתפקיד החדש אני מוודא שכולם עוברים את ההכשרות שלהם, שמחזיקים ציוד כמו שצריך ושמערך הרפואה מוכן לשעת חירום. זה תפקיד מעניין מאוד ורואים תוצאות בשטח. אם אני והאנשים שלי לא נשקיע בעבודה, צוות הלוחמים לא יוכלו להעניק טיפול טוב בשטח או שיהיה להם חוסר בציוד רפואי. החובשים שלנו הם חובשים לכל דבר. אנחנו מטפלים גם באירועים צבאיים וגם מעניקים מענה מרחבי, כמו בתאונות דרכים או מטיילים שנפצעו, והרבה אנשים לא יודעים את זה”.

 

עד כמה אופיר קשור לזה שאתה ואדיר המשכתם בקבע?

 

“היחסים בינינו היו קרובים. ביני לבין אדיר יש הפרש של שנה וחצי, כך שאנחנו קרובים יותר, אבל די גדלנו על אופיר. הוא היה מודל חיקוי עבורנו. בסופו של דבר הלכנו בעקבותיו”.

 

אני מניחה שלאמא היה פחות קל עם העובדה ששלושתכם בצבא

 

“(צוחק) אני מניח שעכשיו קצת יותר קל לה כי היא יודעת איפה כל אחד מאיתנו נמצא בכל זמן נתון ומתי אנחנו חוזרים הביתה. היו תקופות שלא שירתנו במקביל, רק בארבע שנים האחרונות כולנו משרתים ביחד”.

 

ולסיום, מה השאיפות לשנה החדשה?

 

“להמשיך להציל חיים, להתקדם בצבא, לשמור על שקט באיזור ולהיות שותף בכל העשייה המדהימה הזאת בחיל הרפואה. החלום שלי הוא להגיע למצב של רפואה כמו שאני רואה אותה – רפואה מאירת פנים וללא בירוקרטיה. רפואה לכל מי שזקוק לה. יש סטיגמה על המערכת הרפואית בצבא אבל אני יכול להעיד שזו אחת המערכות המתקדמות והמגוונות ביותר. זה ייקח זמן, אבל אנשים יכירו אותה לאט לאט”.

 

 

רס”ל אדיר אוחיון – מגן על הבית

 

 

אדיר (25) התחיל את שירותו בחטיבה מרחבית ברמת הגולן כלוחם וחובש. גם הוא היה שותף פעיל בסיוע ההומניטרי בגבול הסורי והקמת בית חולים שדה. כיום הוא משרת כנגד הרפואה (אחראי מרפאה) בעוצבת חירם שעל גבול לבנון ומתגורר בעיר בה גדל.

 

גם אדיר מציין שלילדות בקרית שמונה יש קשר לרצון להתגייס ולתרום למדינה. “יש לי זכרונות טובים מהילדות בקרית שמונה אבל גם הרבה זכרונות של קולות מלחמה. אני זוכר שהייתי בבית הספר ושמעתי לפתע אזעקה או שנאלצנו לעזוב את הבית בשל המצב הבטחוני. בשבילי הגיוס היה בשביל להגן על ההורים שלי, על החברים שלי ועל האיזור שבו גדלתי. אבא שירת בקבע, כך שהחוויה הצבאית הייתה מוכרת היטב מהבית”.

 

בתור האח הצעיר בחבורה, הלכת בעקבות אחיך?

 

“זה יצא די במקרה שכולנו משרתים באותו החיל, כל אחד והמסלול שלו, אבל אפשר להגיד שקיבלתי השראה מהאחים שלי, בהחלט”.

 

לתפקיד כלוחם חובש הוא כבר הגיע מוכן. “למדתי במכינה קדם צבאית, כך שהייתי מוכן לכל החוויה הצבאית. עברתי הכשרה ושמחתי שהוצבתי בתפקיד משמעותי בסדיר ברמת הגולן”.

 

גם אדיר לקח חלק בהקמת בית חולים שדה ובסיוע ההומניטרי בגבול הסורי. הוא ראה לא מעט דברים מזעזעים במסגרת תפקידו, אבל מצא את הדרך שלו להתמודד עם המצב. “פשוט מנתקים את הרגש מהמחשבה. עושים את מה שצריך לעשות בשביל לעשות את זה הכי טוב שיש. ידעתי שמה שאני עושה חשוב, אז הכל היה שווה את זה. בהתחלה המבצע היה סודי ולאט לאט נחשפו יותר פרטים, וטוב שכך. אנשים צריכים לדעת שמדינת ישראל עוזרת לפצועי מלחמה ממניעים הומניטרים בלבד”.

 

יש מקרה שאתה זוכר במיוחד מאותה תקופה?

 

“אני זוכר שילדים הגיעו אלינו כל הזמן במצבים בלתי נתפסים ואתה לא מצליח להבין איך אפשר לעשות דבר כזה לילד. טיפלנו גם באמהות שלהם וגם בהם וזה היה מאוד משמעותי עבורי”.

 

למה החלטת להמשיך לשרת בקבע?

 

“החלטתי שאני רוצה להמשיך לתרום, שאני טוב במה שאני עושה ושזה פשוט נכון בשבילי. רציתי לנסות משהו חדש במקום אחר. כרגע אני משרת כנגד רפואה, תפקיד טיפה שונה מהסדיר. אני אחראי על החובשים ועל ניהול ותפעול המרפאה. מדובר בתפקיד יותר ניהולי. יש פעמים שאני בשטח אבל לא באותה אינטנסיביות שהייתי בסדיר”.

 

לפני שהתחיל את תפקידו, הציעו לאדיר מספר תפקידים במקומות שונים, אך הוא בחר להישאר קרוב לביתו בקרית שמונה. “זה פשוט להגן על הבית, פשוטו כמשמעו”, הוא אומר, ממש כמו שני אחיו. מי אמר שהציונות מתה?