אני מודה שעוד לפני שהגעתי ידעתי שאני מגיעה לחוויה לא קלה, הייתי מוכנה נפשית,

ובכל זאת דפיקות הלב וההלם התעצמו עם כניסתי לבית, ל”בית בלב”.

שעת ערב מאוחרת. מרכז הארץ. עלטה כבדה בחוץ. קבוצת אנשים עומדת בקצה הרחוב השומם. אני מתקרבת ומזהה שזה הצוות שלי יחד עם נציגי הרווחה שהוזמנו לסיור. אני מצמצמת את המרחק ורואה שהם ניצבים לצד דלת עץ ענקית. כעבור מספר שניות הדלת נפתחת ומגיחה מתוכה הגברת נאוה ברק, מנכ”לית עמותת עלם ולאחריה נשות צוות נוספות. הן כאילו משתחלות החוצה והדלת נסגרת במיומנות אחריהן. הסיור שלי מתחיל רשמית. אני מודה שעוד לפני שהגעתי ידעתי שאני מגיעה לחוויה לא קלה, הייתי מוכנה נפשית, ובכל זאת דפיקות הלב וההלם התעצמו עם כניסתי לבית, ל”בית בלב”. פתחו לנו בדיסקרטיות  את הדלת הכבדה, שניתן לפתוח אותה רק מבפנים, ונכנסנו פנימה. קבוצה גדולה של נערים ונערות הסתובבו שם או התקבצו להם בפינות הבית השונות. הלב נצבט והגלגלים בראש מתחילים לעבוד, ההיגיון מנסה להבין אך הדבר היחיד שמובן באותם רגעים הוא שזה בלתי נתפס ולעולם כנראה לא באמת נצליח להבין זאת. אולי נדע להסביר זאת יפה, בעיקר עובדתית, אך הרגש לא יוכל להכיל זאת. המשכנו פנימה לתוך החלל, מעל גרם מדרגות, בצד שמאל של הפרוזדור, עמדה דמות גבוהה ורזה, לבושה בשמלת מלמלה ורודה וזוהרת, רוכנת קדימה ומסדרת את שיערה הבלונדיני והבוהק . בעצם זה לא שיער, זו פאה ארוכה. זה בן? זו בת? כולי התכווצתי. ובעצם, על מה התדהמה? הרי ידעתי להיכן אני באה, ובכל זאת, כל כך הרבה ילדים נמצאים כאן סביבי, ילדים שהלכו לאיבוד וצריכים שמישהו יציל אותם. יציל אותם מהסביבה בה הם נמצאים ויציל אותם מעצמם. נערות ונערים שנפלו לבור השחור של הזנות והם בסך הכל ילדים. בשבילם ולמענם הגעתי לשם באותו הערב, כדי לראות מקרוב את מי שאני מנסה להגן עליהם באמצעות חקיקה, לנסות ולראות אולי תהיה אפילו נפש אחת שאצליח להציל.

באותו הערב למדתי שמדובר בבני הנוער שגורשו מביתם או ברחו ממנו משלל סיבות, הודרו  או “נפלטו” ממשפחתם והם חסרי עורף משפחתי ולא, לא כולם ממשפחות עוני. טרנסג’נדרים, הומואים ולסביות או בני נוער סטרייטים, ממשפחות שלא יכלו להכיל אותם. חלקם חיפש חיבוק חם ומישהו שיעטוף אותם והם מצאו זאת בשלבים הראשונים בהם מכרו את גופם. מכרו את גופם בשביל חיבוק עוטף וגם קיבלו על כך כסף שיעזור להם להתמודד בגפם. מהר מאוד הם הבינו כי לא זה החיבוק והאהבה שהם חיפשו אבל אז כבר היה מאוחר והם מצאו עצמם בתוך עולם הזנות שהם הפכו תלותיים בו. תלות שמאפשרת להם לקיים את עצמם בתנאי הרחוב אליו הושלכו.

אחת השאלות שהטרידה אותי בעת ששמעתי את הסקירה ב”בית בלב”, אותו הקימה עבורם עמותת על”ם בשיתוף עם רשויות הרווחה היא: איך מרשים להם לצאת מכאן “לעבוד”? איזה מן סיוע זה? ואז הבנתי עד כמה זה מורכב וקשה ובעיקר מה גודל הנשמה של כל העוסקים במלאכת קודש זו. ילדים אלה שהגיעו לרחוב איבדו את האמון בכולם. בכולם! היה להם רק את עצמם בעולם הזה, וגם את זה הם איבדו במהלך הדרך, עד כמה שזה נשמע אבסורד. שמעתי על התהליך בו הם פשוט מתנתקים מגופם עד כדי שלא חשים בו. הם לא חשים כאב, מחלות קשות ודלקות יכולות להתפתח אצלם עד כדי איבוד הכרה מבלי שבכלל היו מודעים לכך. נתק פסיכולוגי בלתי נתפס. ובמציאות הקשה הזו, הבית היחיד אליו הם יכולים להגיע בכל עת מבלי שישפטו אותם, בית בו יוכלו לאכול ולשתות, להתקלח ולנוח, תוך השגחה ולווי צמודים, הוא “בית בלב”. הם מגיעים אליו בשעות לילה מאוחרות  או לפנות בוקר ותמיד יש איש צוות שמקבל אותם. חלקם נעלמים אחרי יום או מספר ימים וחלקם נשארים לתקופות ארוכות יותר. המטרה הראשונית היא ליצור אמון. שיישארו, כדי לנסות “לאסוף” אותם בחזרה. לאחר תקופה בה מתחיל להיבנות אמון, מפגישים אותם, כביכול בטבעיות, עם עולמות תוכן שעבורנו הם כל כך טריוויאליים אך עבורם הם חדשים לגמרי. מראים להם כי בעולם הזה יש מקצועות ומסלולי חיים נוספים באמצעות מפגש עם אנשי מקצוע שמעוררים את סקרנותם ואט אט מתחילים להוציא אותם מהבועה האפלה בה הסתגרו ולפתוח בפניהם עולמות חדשים. נכון, לא עם כולם זה עובד ומצליח וחלקם מוסיף להישאב לבור, אך כל נפש שמצילים ומשקמים היא עולם שלם והחברה שלנו זוכה אף היא לעוד אזרח או אזרחית שחוזרים להיות חלק מחברה נורמטיבית.

את הערב סיימנו בסיור ב”סביבת העבודה” שלהם. תתפלאו, זו ממש לא החצר האחורית. זה ממש כאן מולנו. רחובות שנראים תמימים ומבט חטוף אחד פנימה חושף את כל המכוניות שנעצרו להתעניין במחיר ובשירות, מכוניות שמסגירות שמדובר בכל הקשת החברתית והדם בגופי הופך למצב צבירה של בעבוע. איך הם יכולים?! הבנות שישבו על המדרגות נראות מחויכות כאילו זו עבודה שגרתית לחלוטין ובא לי לקפוץ החוצה ולאסוף אותן לתוך הרכב. אבל אסור. לא כך מטפלים בזה הם מסבירים לי.

אחרי סיור מטלטל שכזה חשוב גם לפעול להצלת המצב. אז ראשית, החמרתי בחקיקה את הענישה של לקוחות של זנות קטינים. עכשיו על המשטרה ומערכת המשפט מוטלת עבודת האכיפה ואעשה מעקב בעניין. כמו כן, יחד עם חברתי חה”כ עליזה לביא שסיירה איתי, אפעל להסרת החסמים הבירוקרטים שבמקום להקל על הטיפול בנוער זה, הם רק מקשים.

בברכת שבת שלום ושנצליח להגן על כל ילדנו באשר הם, שלכם, יפעת

פורסם במידע 8 – גליון 2143 – שבועון קרית שמונה ואצבע הגליל