ריקי זלצר רוזנבלט, אשת שגריר ישראל באפריקה, היא ילידת קרית שמונה שליבה נשאר מחובר תמיד לעיר בה גדלה. ריקי גדלה בקריית שמונה בשנות ה-70 וה-80, “בשנים של הקטיושות“ כפי שהיא מכנה אותן. “כילדת קטיושות, רצתי הרבה פעמים למקלטים, שם ישנו כל אנשי הבניין יחד במקלט. פעם נפלה קטיושה סמוך אלינו בבית ופוניתי למד”א. חוויות הילדות שלי מלוות תמיד בקטיושות. ולכן, היום אני ובעלי מזדהים מאוד עם תושבי הדרום וליבנו יוצא אליהם בכל פעם שמשהו מתרחש שם.”
את השירות הלאומי שלה עשתה בקריית שמונה, לאחר שאת שנות התיכון בילתה מחוץ לעיר, באולפנת סגולה בקריית מוצקין. במסגרת אחת מהפעילויות שלה בשנת השירות הלאומי, הקימה ריקי במתנ”ס להקה- צעירי קריית שמונה. “גם כשאני לא נמצאת בקרית שמונה, אני תמיד מרגישה שקרית שמונה היא הבית, מקום שאני אוהבת להיות בו. אני אוהבת את האנשים והמקום.”
זלצר למדה באוניברסיטת בר אילן מדעי המדינה ומזרחנות, ותואר שני במשפטים, שם הכירה את בעלה אורן שהיום מכהן כשגריר ישראל באפריקה, ובאותה תקופה היה גם הוא סטודנט למשפטים.
לימים הצטרף אורן לקורס הצוערים של משרד החוץ. “כשאתה במסגרת הקורס הזה, ברור לך שהמסלול הוא יציאה לשליחויות בחו”ל. כשאורן הצטרף למשרד החוץ, הייתי היועצת של עיריית קריית שמונה. בהתחלה זה היה קשה כי עברנו לגור בקריית שמונה ואורן היה צריך להגיע לירושלים בין ראשון לחמישי בגלל הקורס ולחזור בסופי השבוע. ואז קיבלנו את השליחות הראשונה לניירובי בקניה.”
הממלכה שלי
זלצר הצטרפה לבעלה במהלך כל השליחויות והתפקידים במקומות שונים בעולם. הם גרו שלוש שנים בקניה, שנתיים באטלנטה, ארבע שנים בסין, וכיום הם מתגוררים באנגולה שבאפריקה. בתור שגריר ישראל באפריקה, אורן אחראי על מוזמביק, סאו טומה ופרינסיפה, והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
נראה שבמהלך חייך הוצאת לפועל יוזמות אישיות והלכת בדרך עצמאית. איך הגעת למצב במסגרתו את מתלווה לבעלך בעבודתו שלו?
“מתוך בחירה מלאה שלי. זה נכון שכדי לחיות חיים כמו שלנו, צריך לוותר על דברים, אבל כשהויתור נעשה מתוך רצון שלך, בחירה שלך וקבלת החלטה משותפת, אני לא רואה בזה ויתור. אני רואה בזה בחירה. כאשה שתמיד חייבת להיות פעילה, ואף פעם לא נגררת או אוהבת להיות בצל, אני תמיד יוצרת לעצמי את ה‘ממלכה שלי‘ בכל מקום שאני מגיעה אליו. אז נכון שאני לא מתעסקת עכשיו במקצוע של חיי, עריכת דין. ונכון שבמהלך השליחויות התחלתי בלימודי דוקטורט שנאלצתי להפסיק כי עברנו לשנחאי, אבל הכל קרה מתוך בחירה“.
מה גרם לך לבחור ביציאה לשליחות בכל פעם מחדש?
“מה שגרם לי לקבל את ההחלטה היא האפשרות להגיע למקומות אחרים. להכיר תרבויות אחרות. בכל מקום שאני מגיעה אליו אני לומדת את השפה. כשהגענו לסין למדתי סינית באוניברסיטה. עכשיו אנחנו באנגולה ואני לומדת ומדברת פורטוגזית. זה נותן לי הזדמנות לחיות חיים אחרים ומגוונים וגם לתרום למדינה. הסיפוק מגיע מתרומה למדינה, וכן ברמה האישית של הכרת תרבויות, גיוון ועשייה. זה לא מתאים לכל אחד, אבל זו חוויה מאוד מאתגרת ומעניינת. דרך השליחות הדיפלומטית, אתה מכיר את התרבות של המדינה שאתה נמצא בה הרבה יותר טוב מאשר כשאתה ישראלי שמגיע לעבוד במקום“.
למה?
“כי אתה מתעסק בתחומים רבים ומגוונים. אנחנו נחשפים למגוון רחב מאוד מעצם העבודה של השגרירות. תרבות, תקשורת וכו’. אני מארחת אצלי בבית את כל העיתונאים החשובים באנגולה, היום בערב אני מארחת שגרירים מכל מיני מדינות. זה נותן לך הזדמנות להסביר על ישראל ולחשוף לתרבות הישראלית. לאדם שנמצא ברילוקיישן במסגרת העבודה אין אפשרות לזה. העבודה שלנו היא להכיר את התרבות המקומית. בסין התעסקנו, למשל, בקשרי אוניברסיטאות“.
עם כל הסקרנות והעניין, את חווה גם הלם תרבות? געגוע לבית?
“למרות שאני למודת ניסיון ורוויות מעברים, כל מעבר תמיד קשה לי. אנשים שואלים אותי- איך לא התרגלת? אני אף פעם לא אתרגל. החשיבה של לעזוב ולעבור זה קשה. ההורים שלי עדיין גרים בקרית שמונה. קשה לי לעזוב את המשפחה. מהרגע שאנחנו יוצאים מקריית שמונה במונית עמוסת המזוודות, אני תמיד בוכה. בחגים זה מורגש הרבה יותר, במיוחד מכיוון שאנחנו דתיים. לא בכל מדינה יש דתיים. אנחנו שומרי השבת היחידים“.
איך כדתיים אתם מסתדרים פרקטית במקומות כמו אנגולה?
“אתן לך אנקדוטה ברמה הפרקטית. כשחיינו בקניה ולא הייתה שום אפשרות להשיג בשר או עוף כשר, הגעתי לארץ ללדת את הבת שלי. אורן ניצל את יתרת הזמן שנוצר עקב התעכבות הלידה, והלך ללמוד שחיטה כשרה אצל הרב דרורי. אני, כמובן, לא הסכמתי לשמוע כלום ולראות כלום, אבל כשהגענו לקניה, הרווחנו עופות כשרים וכך גם המשפחות הדתיות האחרות שאנחנו מכירים. ועדיין סוגיית הכשרות זה תמיד הסיוט שלי בנסיעות. אני קונה תמיד בשרים בקריית שמונה, נוסעת לשדה התעופה במזוודות עמוסות בשרים ואוכל כשר. אני גם מארחת בבית המון, ואני תמיד מארחת עם בשר כשר שאף אחד לא יודע איזה תלאות הוא עבר כדי להגיע לצלחת“.
כיצד אורח החיים שלכם משתלב עם גידול ילדים?
“יש לנו שלושה ילדים, אחד לפני גיוס, שנמצא במכינה קדם צבאית בעין פרת, נעה בת ה-13 וברק בן ה-15. זה אכן לא פשוט לנדוד. לילדים מתבגרים במיוחד לא פשוט. כל עוד הם תינוקות זה יותר קל. ככל שהם גדלים, הסיפור נעשה מסובך יותר. מגיעים למקום וחייבים ללמוד את השפה של המקום, להכיר חברים חדשים, תרבות חדשה, תרבות בית ספרית אחרת. ואז גם בחזרה לארץ, התרבות היא שונה. הם לומדים תמיד בבתי ספר אמריקאים. בבית אנחנו שומרים על החינוך הדתי.כשאנחנו מגיעים לארץ, אנחנו תמיד משתדלים שהילדים יגיעו לבני עקיבא. לברק יש תפקיד בבית חב”ד, הוא חזן וקורא יחד עם בעלי בתורה“.
מה הן הפעילויות שאת עושה בכל ארץ שאתם מגיעים אליה?
“אנגולה היא מדינה עם תושבים מאוד עניים. זה מקום מאתגר לחיות בו. אין שם רחובות יפים להסתובב בהם, קניונים או בתי קפה. התושבים עניים אבל המקום יקר מאוד. השבוע, למשל, ביקרתי בכמה בתי יתומים, ובמסגרת פסטיבל הסרטים הישראלי שאעשה השנה באנגולה, החלטתי שניקח את הילדים מבית היתומים לפסטיבל כדי שיוכלו להגיע ולראות סרט שיתורגם לפורטוגזית. כשאני מדברת על בית יתומים באנגולה, אני מתכוונת למקום שנראה מזעזע יותר ממה שהאדם הממוצע מדמיין כשהוא שומע את המילה ‘בית יתומים‘. “
זו יוזמה אישית שלך להגיע לבתי יתומים?
“וודאי. יש כאן גם תופעה של הרבה ילדי רחוב שמסתובבים. אני מגיעה אחת לכמה זמן לילדים האלה עם קבוצה שמארגנת להם ארוחות ופעילויות. אלה דברים שלא כתובים בהגדרת התפקיד שלי, בעבודה המשרדית. גם בפעילויות בתחום התרבות אני תמיד מנסה להוציא את זה החוצה, לחשוף אנשים. עשינו לאחרונה תערוכה גדולה של דיפולומטים חסידי אומות עולם. לאחר ארוע פתיחת התערוכה, אליה הגיעו השרים ונציגי הממשלה החשובים, החלטתי שאני משווקת את התערוכה הזו לכל בתי הספר והאוניברסיטאות“.
את לא מרגישה טיפה מוזר לחזות בעוני הרב של תושבי מדינה עשירה ואז לפגוש את מנהיגיה באירועים?
“אני לא אמרתי מילה על המנהיגים. המציאות היא מורכבת. ברמה האישית, כשאת רואה בית יתומים את מרגישה שנכמר ליבך. אבל מדינת ישראל לא יכולה להשפיע על מדינה אחרת. אני מרחמת על הילד אבל לא יוצרת מזה היקש על המנהיגים. יש כאן חברות ישראליות שעוזרות מאוד בתחום החקלאות, בזכות הידע הישראלי מקימים חוות ענק שמאכילות את אנגולה, יוצרות מקומות עבודה. אני לא תולה את האשם במנהיג כזה או אחר. ברמה האישית והקטנה שלי, אני מסייעת למי שאפשר. ברמה המדינית זה מתבטא דרך העברת ידע בתחום הכלכלה, המים והחשמל“.
ובכל זאת, למי יש להפנות אצבע מאשימה בגין עוני נורא של תושבי המדינה אם לא כלפי המנהיגים?
“אני יוצאת מנקודת הנחה שהמנהיגים כן מנסים לפעול למען העם שלהם. הם חיים במסגרת תרבותית שונה משלנו, אבל הנחת היסוד היא שהם כן רוצים לבוא לקראת רווחת העם שלהם. בסין, למשל, הם הצליחו כמעט לחסל את העוני. אמנם היא לא דמוקרטית, אבל אי אפשר להגיד שהיא לא רוצה לדאוג לרווחת התושבים שלה. לכל אחד יש את המסגרת התרבותית שלו, ואני לא יכולה להחליט איך מנהיגים במדינות אחרות ינהלו את המדינה שלהם.“
איזו שליחות אהבת במיוחד?
“בכל פעם שאני מגיעה לארץ חדשה, אני מגיעה פתוחה להכיל ולקבל את המקום. אני מלמדת את הילדים שלי לנהוג אותו דבר. ברמה האישית, סין מאוד מעניינת ורב גונית. תרבות מאוד עשירה. מדינה שיש בה עושר תרבותי, גירויים אינטלקטואליים, זה מקום שמאוד מעניין להיות בו. כמובן שבעיניי אין מקום כמו ישראל. אני אומרת לכל הדיפלומטים- הלוואי שהייתה לי את הזכות להיות שגריר במדינת ישראל. זה בעיניי הדבר המושלם“.
כל המדינות שהייתם בהן הן מדינות שמוגדרות ”קשות שירות”.
“חוץ מאטלנטה. לכל מקום יש את העניין שלו. באטלנטה היה הרבה יותר נוח.“
במה התעסקתם בארצות הברית?
בארצות הברית הייתה הרבה התעסקות עם הקהילה היהודית וחברי הקונגרס, כי חברי הקונגרס מאוד חשובים ברמה המדינית לישראל. הקהילה היהודית שם מאוד גדולה וחזקה. המטרה הייתה לעשות הרבה פעילות עם הארגונים היהודיים כדי לחזק את מעמדה של מדינת ישראל“.
איך נראה יומה של אשת השגריר באפריקה?
“אני עובדת בשגרירות. זה תלוי במה שאני יוצרת לי. יש פגישות במסגרת העבודה שלי בשגרירות, ויש פגישות שהן יוזמה אישית. פגישות של נשות השגרירים, למשל. אנחנו נפגשות בכל יום בבית אחר, ובמסגרת המפגשים אנחנו מתכננות אירועים של כלל השגרירויות. הפקנו, למשל, מסיבת יום עצמאות למדינת ישראל באנגולה, והבאנו במיוחד את עידן רייכל. באנגולה אתה אף פעם לא יודע למה לצפות. לפעמים את מגיעה לקבלת פנים רשמית ורגילה בה הכל טוב ויפה, ולפעמים את מגיעה לקבלת פנים של שגריר דרום קוריאה ואשתו מוציאה מערכת קריוקי וכולם מתחילים לשיר. כולם מעונבים ורשמיים, עם כוסות יין וחליפות, והיא פשוט מתחילה לשיר קריוקי.“
וזה שיחרר אתכם מהרשמיות והרצינות?
“כן. האמת היא שאני עודדתי את שאר השגרירים להצטרף ולשיר. גם את השגריר הפולני והשגריר הגרמני שבדרך כלל, מאוד רציניים“.
יוצא לכם לדבר על האמונה שלכם עם אנשים שם?
“כן, הרבה. בסאו פאולו יצרו מזהב את ארון הקודש ואת כלי המקדש. הם הביאו את ארון הברית לאנגולה, כמחווה להבאת הארון, בלואנדה בנו משכן שנראה בדיוק כמו המשכן שהתקיים בעבר כשבני ישראל יצאו ממצרים, על פי הכתבים. זה היה אירוע רב משתתפים, אורן הוזמן כאורח הכבוד. רבבות של אנשים הגיעו, והתנגן ברקע השיר ירושלים של זהב. שמענו את כל הקהל צועק אמן וזה היה מדהים ומרגש. אורן נמצא בקשר טוב עם הכנסיות. הוא מעביר להם הרצאות בימי ראשון. זה לא כתוב בתפקיד, אבל הוא בקשר טוב מאוד עם ראשי הכנסיות הגדולים ואנחנו משתפים איתם פעולה פעמים רבות. בגלל שאנחנו דתיים, אורן בקיא בתנ”ך וזה נופל על אוזניים קשובות כי הם אנשים מאמינים ושמחים במהותם. הם חיים את היום, אין יותר מדי שאיפות כמו בעולם המערבי“.
“בזמן זה אנחנו מארגנים חידון תנ”ך ענק באנגולה. הזמנו את כל הכנסיות, יצרנו שלבים שבסופם אנחנו מתכננים לעשות אירוע גדול עם תקשורת ולקיים חידון תנ”ך כמו בארץ“.
יצא לכם לחוות גילויי אנטישמיות באחד מאזורי השליחויות שלכם?
“לא באנגולה, אבל בסין יצא שנאמרו כמה דברים לילדים בבית הספר הבינלאומי. מכיוון שזה היה סיפור שקרה ברמה בית ספרית בין הילדים, לא עשינו מזה סיפור גדול. לא נתקלנו במשהו מעבר לזה. חוץ מזה שקשה מאוד להגיע אלינו, אנחנו מאוד מאובטחים. כשבעלי הרצה באוניברסיטה באנגולה, שהיא לא פרו ישראלית בלשון המעטה, הוא קיבל שם גידופים“.
איך התמודדתם עם זה?
“אורן התמודד עם זה יפה מאוד. הוא קר רוח. זו אוניברסיטה שידועה בתור אוניברסיטה לא חובבת ישראל“.
את מתעניינת בתחום הפוליטי?
“אני לא שוללת להיות פעילה פוליטית בארץ. זה משהו שרציתי בעבר והחלטתי שכל דבר בזמנו. זה מעניין אותי ברמה המוניציפאלית או הארצית. אני אדם שבמהותו מתעניין בפוליטיקה. מבחינתי, אין כמו בארץ. אני גאה להיות בת קרית שמונה, ובהזדמנות זו חשוב לי לאחל שנה טובה לכל הקוראים ולעם ישראל.“
