כך עולה ממחקר חדש, שביצעה ד”ר אביגיל מור- מרצה בכירה במכללת תל חי, שבודק את תפיסות הצופים מהצד באירועי תקיפה מינית * לכבוד היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים, שצויין השבוע ברחבי העולם, עולים נתונים מדאיגים: רק 38% מהגברים חושבים שיש להתערב בזמן שמתרחשת או עומדת להתרחש תקיפה מינית ו-32% חושבים שאין להתייחס ברצינות לסירובה של אישה לסקס * מתחילת השנה נרצחו 24 נשים. יו”ר ויצו ישראל, גילה אשרת: “מדובר בטירור חברתי ולא בעוד אירוע שולי בחברה”
השבוע צויין ברחבי העולם יום המאבק באלימות נגד נשים והנתונים אינם מעודדים. 24 נשים נרצחו השנה בידי קרוביהן, שתיים מהן בשבועות האחרונים, עלייה של 30% מהשנה שעברה. כמחצית מהן הגישו תלונות במשטרה בגין אלימות נגדן, אך למרבה הצער, מותן לא נמנע.
בקרית שמונה, צויין יום המאבק בערב מיוחד שנערך בהיכל התרבות על ידי אידה קריספיל, יועצת ראש העיר למעמד האישה. האירוע התקיים במעמד ראש העיר היוצא, ניסים מלכה, ובפאנל השתתפו: טלי פרץ כהן-מנהלת מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, יערית לוי- חוקרת במשטרת ישראל, עו”ד היימם חליחל- עורכת דין לענייני משפחה בנעמ”ת, ורות עמדי ממחלקת הרווחה בעירייה. בסוף הערב התקיימה ההצגה “תדגימי”, אשר מבוססת על סיפור אמיתי של נערה שהתבקשה בבית המשפט להדגים באילו תנוחות נאנסה.
“מדובר בטרור חברתי”
על פי נתוני ויצו, בישראל חיות כיום כ-200 אלף נשים מוכות וכחצי מיליון ילדים אשר עדים לאלימות. יו”ר ויצו ישראל, גילה אשרת, אף קראה לתופעה “טרור חברתי” ולא עוד אירוע שולי בחברה.
גם מנתוני משרד העבודה והרווחה עולים נתונים מטרידים, בלשון המעטה, ונראה כי נדרשת התערבות ממשלתית מיידית על מנת למגר את התופעה. בשנת 2017 טופלו למעלה מ-8,500 משפחות במרכזים למניעה וטיפול באלימות במשפחה אשר פרוסים ברחבי הארץ. 8% מהמטופלים הם ילדים, ו- 20% עולים חדשים, בעיקר מחבר העמים ומאתיופיה. כמו כן, שהו ב-14 המקלטים לנשים נפגעות אלימות, 686 נשים ו-945 ילדים, ירידה מתונה של כ-5% במספר הנשים משנת 2016. בשנה שעברה חלה עלייה של 24% במספר הפניות בנושא אלימות בין בני זוג למוקד החירום הארצי 118, אשר הסתכמו בכ-1,400 פניות. זאת כחלק ממגמת עלייה מתמשכת של 44% במספר הפניות בנושא למוקד מאז 2014. בשנת 2017 אף הוכפל מספר הפניות למוקד בבקשה לסיוע לנשים בחירום בקליטה למקלטים ועמד על 560 פניות לעומת 220 פניות בשנת 2016.
ובכל זאת, שר העבודה והרווחה, חיים כץ, אופטימי: “התקציבים גדלו ואיתם סל המענים, שמאפשר שיקום איכותי וטוב יותר לנפגעים ולפוגעים. בשיתוף פעולה הדוק ואיכותי יותר, כפי שהמשרד מייצר עם משרדי ממשלה נוספים ורשויות מקומיות, אני מאמין שנוכל ליצור בלם רציני לתופעה ולמנוע את הרצח הבא”.
בשנת 2019 יקצה המשרד 118 תקנים יעודיים לטיפול באלימות במשפחה, 68 תקנים יוקצו להרחבת הטיפול הניתן במרכזים למניעה וטיפול באלימות במשפחה, בדגש על טיפול בילדים.
מגלים אמפטיה ולא מתערבים
בתוך כך, מתפרסם מחקר חדש של ד”ר אביגיל מור, ראש התכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית תל- חי וחוקרת בכירה בתחום האלימות כלפי נשים. המחקר נועד לקדם את מניעת ומיגור האלימות המינית כלפי נשים והתמקד בזווית מניעתית חדשה למדי, הנוגעת להתערבות הצופה מן הצד בפגיעה מינית העומדת להתרחש בסבירות גבוהה, או נמצאת בעיצומה, שזהו הנושא החם ביותר בקרב אלה הנאבקים באלימות זאת ברחבי העולם.
בפני משתתפי המחקר הוצג שאלון אשר כלל את השאלות הבאות: מה היית עושה לו הבחנת שחבר שלך עומד לצאת ממסיבה עם בחורה שתויה כשהוא קורץ לך על מזלו הטוב? מה היית עושה אילו היית מודע לכך שחבריך רוכשים סם אונס לקראת מסיבה קרובה? ואם היית במועדון ורואה גברים אונסים בשרשרת על הבר בחורה מסוממת שאיננה מצליחה לעמוד על רגליה? האם היית נוקט עמדה או שהיית נותן למעשה המתרחש להימשך באין מפריע? האם היית פועל למנוע את העומד להתרחש או שהיית מעלים עין? שאלות קשות, ללא ספק, שלצערנו התבססו על מקרים אמיתיים, בהם נשים נאנסו ואף אחד לא עצר את זה, אלא רק עמד מהצד והביט.
המחקר כלל מדגם מייצג של 324 משתתפים, בגילאי 20-40, כשליש מהם גברים ושני שליש נשים. ממצאי המחקר מראים כי התשובה לשאלות אלה תלויה בראש ובראשונה במין הצופה מהצד. בעוד ש-70% מהנשים מדווחות שהיו מתערבות בנעשה, רק 38% מהגברים אמרו שיעשו כך.
על פי ד”ר מור, הנורמות הללו מאפשרות הלכה למעשה את המשך קיומה של האלימות המינית כלפי נשים. למעשה, באי נקיטת עמדה, העומדים בצד בעצם משתפים פעולה עם הפוגעים ומפקירים את הנפגעת.
גורם נוסף שנמצא כמכריע ביחס לסיכויי ההתערבות הוא המידה שבה הפרט סבור ששימוש באלכוהול או בסמים מונע את היכולת לתת הסכמה. ככל שהפרט מאמין שבמצב של שיכרות או שימוש בסמים אין אפשרות להסכים בצורה חופשית למין- כך יתערב יותר כצופה מהצד. אמנם החוק קובע באופן ברור ביותר ש”הבועל אישה שלא בהסכמתה החופשית תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו מצויה האישה או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית, הרי הוא אונס ודינו – מאסר 16 שנים”, אך בתרבות שלנו אין הפנמה מספקת ששכרות או אובדן צלילות נופלים לקטגוריה הזו, ההופכת כל אקט מיני בסיטואציה כזו לפגיעה. בהמשך לכך, לא מתעורר צורך להתערב במתרחש אם על פי תפיסת העולם שלך הבחורה השיכורה או המסוממת חברה לבחור או בחורים מרצונה החופשי, לכאורה. גם כאן נמצא הבדל מגדרי כש- 72% מהנשים מאמינות שבחורה שתויה או מסוממת מנועה מלתת הסכמה חופשית, לעומת כ-38% מהגברים.
גם אחזקה במיתוסים על אונס, המטילים את האחריות על הנפגעת בשל אופן התנהגותה או בצורה בה היא לבושה, מנבאת את סבירות ההתערבות. ככל שמאמינים יותר במיתוסים אלה- כך פוחתת הנטייה להתערב. ממצא מדאיג נוסף- גברים מגלים כלפי התוקף יותר אמפטיה מאשר הנשים. למשל, כשנשאלו הנחקרים על המשפט: “בנסיבות מסוימות ניתן להבין גבר שלא התייחס ברצינות לסירוב של אישה לסקס”, הסכימו ברמה כזו או אחרת כ- 32% מהגברים לעומת כ- 13% מהנשים. ההיפך הוא הנכון לגבי אמפטיה לנפגעת. נשים מגלות אמפטיה רבה יותר לנאנסת מאשר הגברים. 82% מהנשים אמרו שכשאישה מתלוננת על אונס, הן נוטות על פי רוב להאמין לה ולא לנאשם. זאת לעומת 48% מהגברים.
ד”ר מור מוסיפה ואומרת “בהינתן השיעורים הגבוהים להחריד של הפגיעה המינית בנשים, למחקר זה השלכות ממשיות להתרחשויות יומיומיות חוזרות ונשנות. ממש ברמה הנורמטיבית, בחורים חוברים לבחורה שתויה ולעיתים אף משקים אותה במזיד באלכוהול או אפילו בסם האונס, והחבר’ה מסביבם מקבלים זאת כהתנהגות קבילה, אף רצויה. לא זו בלבד, אלא שניתן להניח שבמציאות זו, גם הבחור הבודד שהיה רוצה לשחות נגד הזרם ולהתערב, היה נכנע ללחץ החברתי או חושש לשמו בקרב החבר’ה. אפשר רק לשער כמה פגיעות מיניות רבות מספור יכלו להימנע לו הצופה מין הצד היה מתערב ומונע את המשך ההתרחשויות”.
