זמיר, סוף!

 

יום שלישי. 3.10.17. השעה 17:34. הטלפון הנייד מצלצל. על הצג מופיע השם זמיר עשור. אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה שאנו מדברים.  ככה זה כשאוהבים. כל טלפון שלו מביא עימו התרגשות בלתי מוסברת, אפילו בימים בהם היינו מדברים 20 פעם ביום.

 

“מה עיניינים דורון”, שאל זמיר בקול שבור וכנוע.

 

אני, שלעולם לא שמעתי אותו  כל כך עייף  ועצוב, שאלתי לשלומו והוא ענה בקול חלש: “אני מותש כמו לא יודע מה. תאמין לי. ממש עייפות מוחלטת… ממש מתישה אותי התקופה האחרונה”.

 

המשכנו לדבר עוד קצת אבל הרגשתי שקשה לו. סיכמנו שניפגש למחרת. “מקווה שמחר אני אהיה יותר עירני”, הוא ענה וסיים את השיחה בשלוש מילים: “ביי בינתיים דורון”. לך תבין אדם שסיים דיאליזה, נמצא באמבולנס בירידות מצפת לקריית שמונה ומתקשר אליך בשיא הסבל שלו.

 

לא היה לי ספק שמדובר בשיחת פרידה. אני מכיר את זמיר יותר מאשר אני מכיר כל אדם אחר. זו הפעם היחידה שלא שילבנו הומור, לא ציניות ולא צחקנו. הכל היה כל כך רשמי. מה שנקרא שיחה לפרוטוקול. כאילו מישהו מלמעלה כיוון  את הדברים. שמרתי את השיחה כדי שיישאר לי זיכרון אחרון מזמיר.

 

רצתי לאשתי ואמרתי לה “זמיר התקשר להיפרד ממני”.  בעודי נרגש ונסער, התקשרתי לחברי אלברט מנחם ועידכנתי אותו שחייב ללכת לבקר את זמיר. מאז ועד שנפטר, כל מאמצינו להיפגש עם זמיר עלו בתוהו. גורל.

 

מאז הבוקר הנורא ההוא, אני מתקשה לכתוב דברים לזכר חברי הטוב זמיר. חבר שהיה איתי בתקופות הטובות, בצמתי הדרכים שהייתי צריך אוזן קשבת וייעוץ טוב, בחתונה שלי, בלידות של ילדיי, באירועים משמחים וגם ברגעים פחות טובים. היינו למעשה כמו זוג נשוי וכמו בכל זוג, גם יחסינו ידעו עליות ומורדות, אך הערכה ההדדית והאהבה האמיתית שלנו תמיד ניצחה.

 

הכרתי את זמיר כשהתחלתי את עבודתי העיתונאית ב”מידע 8″. שמו הלך לפניו באותה תקופה ואני הייתי איש צעיר בתחילת דרכי. כשנפגשתי עימו בפעם הראשונה ציפיתי לפגוש אדם שקשה יהיה לחדור אליו. אבל כבר בפעם הראשונה הבנתי שנמצא מולי אדם עם לב זהב. אדם רגיש שכל כולו נתינה.

 

זמיר ניחן בכישרון כתיבה מדהים. הרי מי לא הכיר את הטור שלו? הוא היה אימת הפוליטיקאים, אך בניגוד להיום, גם מי שנתפס “בין שיניו” לא יכל שלא להעריך את כתיבתו הרהוטה, מתובלת בהומור כמו שרק הוא יכול היה לכתוב.  זמיר היה דעתן, שנון, חכם, חריף ובעל איכויות כתיבה נדירות.  אחד הפובליציסטים הטובים בישראל.

 

אבל יותר מכל דבר אחר, היה זמיר איש משפחה למופת. נאמן לאשתו ורד ואבא מדהים לכינר, רווה ונועה. לעולם לא הרים את הקול ותמיד כיבד, העריץ ושאב מהם כוחות, כמו גם מהוריו היקרים עליזה ואלי, ואחיו שמעון ואושרת. הוא היה גאה במשפחתו והם היו גאים בו.

 

זמיר היקר,  אתה אומנם הלכת בלי שוב, אך לעולם לא אשכח אותך.  לא אשכח את הפרלמנט שפתחנו כל יום רביעי במשרדי מידע 8, אליו היו נוהרים כל המי ומי בעיר. לא אשכח את העבודה המשותפת במחיצתך, את השיחות היומיות לתוך הלילה, את הציניות, ההומור השחור, כוסות הקפה בשלוש לפנות בוקר, הצחוקים בערבי שישי בסלון ביתך, התחקירים והסיפורים שפתחו מהדורות, הבילויים המשותפים, מעשי השובבות שלא הפסקנו לעשות גם במרומי גילינו ואת הכייף שהיה לנו רוב הזמן.

 

הלכת מאיתנו, אבל השארת לנו זיכרונות מדהימים. זיכרונות שימשיכו ללוות אותנו לעולמי עד.

 

סבלת הרבה. זה הזמן שלך לנוח. הרי לעולם לא פחדת מהמוות. תמיד צחקת על זה בדרכך המיוחדת.

 

אחרי שנים של כתיבה עיתונאית בהן כתבתי מיליוני מילים, אלפי כתבות, מאות סיפורים ועשרות תחקירים, כתיבת הדברים הללו היו לי הקשים ביותר. לא בגלל שהתקשתי למצוא את המילים ולבטא את מה שאני חש כלפייך, אלא בעיקר בגלל שאני צריך לכתוב לזכרך.

 

זה פשוט לא נתפס.  אני עדיין מתקשה לעכל את המציאות. ומי יודע, אולי זה בכלל חלום? הרי כל כך הרבה פעמים הפתענו, צחקנו, “עבדנו” על אנשים וביימנו דברים –  שאני עדיין מקווה בסתר ליבי שאולי תפתיע אותנו ותחזור לחיינו. אם זה יקרה, אין לי ספק שתכתוב טור מיוחד על ההלוויה שביימת לעצמך. הרי לא באמת הלכת, נכון?

 

אוהב וכבר מתגעגע

דורון שנפר

 

בתמונה: זמיר עשור ז”ל