ש’ בת ה-6 סובלת משיתוק מוחין ואינה יכולה להתנייד באופן עצמאי. בנוסף לכך, היא סובלת מאפילפסיה נדירה המלווה בהקאות דם והיא מאושפזת בדרך קבע בבית החולים.

למרות זאת, בפנייה לקבלת דירה המתאימה לצרכיה, משרד השיכון קבע כי ש’ זכאית לדירה בקומה השלישית בבניין ללא מעלית. “זו פשוט החלטה לא אנושית”, אומרת אמה של ש’.

 

 

מ’ מתגוררת בקרית שמונה יחד עם בתה ש’ בת ה-6 הלוקה בשיתוק מוחין ובאפילפסיה נדירה. מ’ אומרת כי עברה לגור בקרית שמונה בפברואר האחרון בדירה קרקע, אשר יותר נגישה לבתה מדירה בקומה גבוהה.

 

מ’ מספרת כי בתה ש’ נולדה עם CP, שיתוק מוחין. מדובר בהפרעה בהתפתחות איזורי המערכת המוטורית הרצונית במוח אשר גורמת ללקות בתנועה. “ש’ אינה יכולה ללכת יותר מכמה צעדים מבלי ליפול. אנחנו גרות בדירת קרקע ויורדות מדרגה אחת לחנייה, רק שגם את המדרגה הזו קשה לה לעלות או לרדת”.

 

כתוצאה מה-CP, לש’ 188 אחוזי נכות. היא מקבלת מביטוח לאומי שתי קצבאות, האחת עבור ניידות והשנייה עבור הנכות. מלבד ה-CP, בגיל 3 וחצי התפרצה אצל ש’ מחלת אפילפסיה נדירה. “ההתקפים שלה מלווים בהקאות דם שנמשכות כמה ימים, עד שהמוח נרגע”, מספרת מ’. “זו לא אפילפסיה רגילה, זה סוג נדיר של המחלה. יש לה הרבה סחרחורות והיא חייבת להיאחז בקירות בשביל להישאר יציבה, בנוסף לקושי שלה ללכת באופן עצמאי בגלל השיתוק מוחין. באפילפסיה לא ניתן לטפל. פעם בחודש, באופן קבוע, ש’ מתאשפזת בבית החולים”.

 

כשעברה לקרית שמונה, מ’ הגרושה פנתה למילגם, שעובדת תחת משרד השיכון, בבקשה לעזרה בשכר הדירה עבור דירת הקרקע בה היא גרה. זאת מאחר וידעה כי בקשה לדירה של מילגם לוקחת זמן רב. מילגם נענו לבקשה ושילמו לה מחצית מסכום שכר הדירה שהוא 2,000 שקלים. מ’ שילמה מכיסה כל חודש 1,000 שקלים, ובמקביל הגישה בקשה לקבלת דירת קרקע של מילגם, בה שכר הדירה הוא אפסי וישנה אפשרות להנגיש את הדירה לחלוטין עבור ש’ הקטנה, כלומר: להנגיש את המקלחת והשירותים, לבנות מעקים שתוכל להיעזר בהם להליכה וכו’. “בדירה בה אני גרה היום אני לא יכולה לעשות כלום”, אומרת מ’, “זו לא דירה שלי ובעל הדירה אינו מסכים אפילו לתלות טפט על הקיר של הילדה, אז בטח שלא לקדוח ולשים מעקים. בכלל הייתה לי בעיה למצוא דירה כי כשרואים ילדה עם CP, לא ממהרים להשכיר אותה”.

 

מ’ מספרת כי נציגים של מילגם ומשרד השיכון הגיעו לבקר בביתה וראו את המצב הקשה של בתה, שטרם מלאו לה 7 שנים. “מסרתי להם את כל המסמכים. אישורים מביטוח לאומי, דו”חות האשפוז של בית החולים, וכל מסמך שיש. הם ראו במו עיניהם את המצב של הילדה שלי. הסברתי להם שש’ לא יכולה להתנייד לבדה ושהיא חייבת לגור בדירת קרקע או מקסימום בדירה בקומה ראשונה. אפילו אמרתי שאם נקבל דירה בקומת קרקע, אני מוכנה לממן את כל השיפוץ על מנת להנגיש את הבית”.

 

ובכל זאת, בוועדה החליטו שמ’ זכאית לדירה של מילגם בקומה השלישית. “זה פשוט הרתיח אותי”, מספרת מ’. “הם היו אצלי בבית, ראו את הילדה. איך הם יכולים להחליט שהיא יכולה לגור בדירה בקומה השלישית? זה היה פשוט מעליב”.

 

לאחר ערעור שהגישה מ’, קיבלה באוגוסט האחרון תשובה ממשרד השיכון, בה התבשרה כי לאחר הערעור, אישרו לה דירה בקומה השנייה. “זה פשוט מייאש אותי. אני כבר לא יודעת מה לעשות ולמי לפנות. הלכתי למשרדים בקרית שמונה ואמרו לי שאם אני לא מרוצה מהתשובה, אני יכולה לערער. כשהתקשרתי למוקד הארצי, המענה הקולי חוזר על תשובת הוועדה ואין אפשרות להגיע לשיחה עם נציג. אני פשוט מתוסכלת מהמצב כי כרגע אני לא יכולה לעשות שום דבר שיקל על ש’ בבית ומצד שני, האופציה לגור בקומה שנייה לא יותר טובה. אני בעצמי לא יכולה לסחוב ילדה ששוקלת 15 קילו על הידיים עד לקומה השנייה. זו פשוט החלטה לא אנושית”.

 

ממשרד הבינוי והשיכון נמסר בתגובה: משרד הבינוי והשיכון מצר על מצבה הרפואי של ש’. מ’ מממשת מידי חודש סיוע בשכר דירה בסך 1,090 ₪ מטעם משרד הבינוי והשיכון. בחודש מאי השנה אושרה למ’ דירה בת 2 חדרים בקומה שלישית ומעלה. לאחר מכן פנתה הגברת בבקשה לדירה בקומה נמוכה יותר, לאור מגבלותיה הרפואיות של בתה.

לאור המסמכים הרפואיים שהציגה מ’, אישר היועץ הרפואי שיבוץ בדירה בקומה שנייה. יחד עם זאת, באפשרותה של מ’ לערער באמצעות חברת מילגם לוועדה ציבורית, שהינה הדרג הבכיר הדן במקרים חריגים”.