ליאת גדנקן מלמדת אומנות כבר 20 שנה ומנצלת את הפלטפורמה להעצים את תלמידיה. “יש משפחות בעיר שהשם שלי עולה במשפחה שלהם השכם וערב, בכל פעם שאחד מבני המשפחה מתקשה, התלמידים שלי אומרים: ליאת הייתה אומרת לך, “מי שלא מנסה- לא מצליח”, היא אומרת. שיחה עם מורה לאומנות שמחנכת את דור העתיד

 

שירי פריאנט

 

ליאת גדנקן משדה נחמיה מלמדת אומנות, אבל לא מהסיבות שחשבתם. בראש ובראשונה היא רואה את עצמה מחנכת, ובניגוד לשאר האומנים שמעדיפים את העבודה לבד מול הקנבס, ליאת רואה ערך עליון בלחנך את דור העתיד דרך האומנות ויש לה דרך מיוחדת מאוד שמלווה את התלמידים שלה גם לאחר שעות בית הספר.

 

ליאת נולדה וגדלה בחיפה והיא אמא לשלושה ילדים, כאשר הגדולה בת 22 והקטנה בת 9. ליאת ומשפחתה הגיעו לקיבוץ שדה נחמיה לפני 8 שנים. היא התאהבה במקום ובעיקר באנשי הגליל. “זה התחיל מכך שעזבנו את חיפה בגלל מוסדות החינוך והגענו למושב ליד זיכרון יעקב. גילינו שחיי קהילה קטנים מתאימים לנו הרבה יותר. מוסדות החינוך יותר מחוברים לפרט ולטבע, ישנן פעילויות חברתיות רבות והילדים זוכים בילדות אמיתית”, היא אומרת.

 

האומנות ככוח מעצים

 

ליאת, כחיפאית לשעבר, למדה במכללת אורנים. מתחילת הדרך היא ידעה שהיא רוצה להיות מחנכת. “מאז ומתמיד רציתי לעבוד בתחום. פשוט חיברתי את האהבה הגדולה שלי לאומנות יחד עם הרצון ללמד ולחנך את הדורות הבאים. אני רואה ייחודיות במקצוע הזה כי הוא אינו מדיד בציונים. כלומר, יש ציון בתעודה, אבל לא צריך לעמוד במטלות קוגנטיביות כמו במקצועות אחרים”.

 

ליאת עוסקת במסגרות החינוך הפורמאלי כבר 20 שנה במחוז חיפה ובמחוז צפון. היא מלמדת ציור, פיסול וקרמיקה, במסגרת שיעור אומנות, לילדים בכיתות א’ עד ו’ בבתי הספר “מגינים” ו”יצחק הנשיא” שבקרית שמונה. ולא, לא מדובר בחוג בחירה, מדובר בשיעור במערכת השעות, בדיוק כמו חשבון וספרות. אבל ליאת מנצלת את השיעורים שלה בשביל מטרה נעלה יותר. היא מעצימה את התלמידים שלה ומלמדת אותם להאמין בעצמם.

 

כיצד זה בא לידי ביטוי בשיעורים?

“אני כל הזמן מראה להם שהם מסוגלים. אני שמה דגש על היכולות שלהם והמסוגלות שלהם וזוהי ההצלחה האמיתית. אומנות אינו מקצוע שניתן להעריך בציון. כמובן שלילדים עם עניין וכישרון בתחום יש מקום לבטא את עצמם. אבל גם ילד שאומר לי שהוא לא מספיק כישרוני, אני מראה לו את הדרך להצליח. על כל דבר ניתן להתגבר, זה כל כך פשוט, רק צריך ללמוד להסתכל על הדברים בצורה שונה. בסופו של דבר הם יוצאים עם עבודות כל כך יפות וזה מוכיח להם שהם יכולים, אם רק ירצו בכך. בדרך כלל, התלמידים בבית הספר נמדדים על פי ההצלחות הלימודיות שלהם, שנמדדים בציונים, אך יש להם עוד הרבה כישורים ויכולות נוספים שלא ניתן למדוד אותם כך, צריך לאפשר לכל ילד לבטא את עצמו.”

 

בכל זאת, יש ילדים שפחות טובים בציור למשל

“אני עושה את ההפרדה בין ‘לא טוב’ ל’אין לי מוטיבציה’. תפקידי הוא לתת להם קביים, להנחות ולתמוך. באמנות אין נכון או לא נכון, כל ילד יכול להיות מועצם על ידי היצירה שלו ואני זו המתווכת בין הילד ליצירה שלו. אכן יש ילדים שמתקשים יותר בגלל בעית מוטוריקה, אז אני מראה להם כל מיני שיטות ודרכים להתגבר על הקושי. בין אם זה דרך העתקה או עבודה במחשב. לא חייב לדעת לצייר טוב, אבל כן צריך לדעת להתמודד עם הקושי. זה מראה שהצלחת”.

 

ומאידך, יצא לך לראות ילדים שפיתחו את הכישרון שלהם?

“יחסית אני חדשה פה. מחיפה התנתקתי כך שאני לא יודעת מה עלה בגורלם של תלמידיי. אני כן יכולה להגיד שאני פוגשת לפעמים תלמידים שהם כבר גדולים והם אומרים לי שהם לא ישכחו אותי בחיים ושהציורים שלהם עדיין תלויים על הקיר ומזכירים להם שהם מסוגלים. יש משפחות בעיר שהשם שלי עולה במשפחה שלהם השכם וערב, בכל פעם שאחד מבני המשפחה מתקשה, התלמידים שלי אומרים שליאת הייתה אומרת, ‘מי שלא מנסה- לא מצליח’. זה מה שהם זוכרים מהשיעור שלי – היכולת לעשות הכל. זה בכלל לא משנה מה הם יעשו אחר כך ובמה יבחרו, הרעיון הוא להעניק להם את הדרייב להצליח.”

 

את רואה באומנות גם סוג של תרפיה?

“אין ספק שזה מרפא, זה המקום הרגשי להוציא מעצמי את מה שאני מרגיש. אבל במסגרת כיתתית, שלא עובדים אחד על אחד, פחות יש דגש על המקום הרגשי. למשל, בשיעור אני מעבירה נושא מסוים, זה לא שהם מציירים את מה שבא להם. יש ילדים שמתחברים לדברים ספיציפיים. אני מלמדת גם את יסודות האומנות ואז יש ילדים שאוהבים יותר אמן אחד מהשני. אבל בגילאים הנמוכים יותר, אני עובדת בעיקר על טכניקה כמו גזירה והדבקה. בכיתות א’ הם יותר נותנים לעצמם ביטוי כי אני מלמדת את השיטה. מה שכן, למי שיש בעיות עם מוטוריקה, זה כן סוג של ריפוי עבורו. אני מראה לו מה כן יעזור לו ליצור ואיך הוא כן מצליח. מעצימה אותו, מלמדת אותו שיטות. אם הוא מצליח ליישם- זוהי ההצלחה האמיתית.”

 

קבוצה זה כוח

 

חוץ מהוראה, לליאת גם תעודה של מאמנת אישית, ובימים אלו היא לומדת לתואר שני בחינוך מיוחד. “לחינוך המיוחד פניתי כי זה כן נותן מקום ל’אני המיוחד’. חוץ מזה, אני כל כך הרבה זמן עוסקת בחינוך ואומנות, כך שרציתי להתקדם למקום חדש”, היא מסבירה. ליאת גם עובדת על שני פרויקטים חדשים שיכירו להם את השונה והלא מוכר. התלמידים שלה יערכו מפגשים משותפים עם תלמידי בית הספר במסעדה וילמדו עם תלמידים ערבים, ובכך יכירו את השונה. “מה שמחבר ביניהם זה נושא האומנות ןוזה מעניק להם עוד פן חברתי”. בנוסף יעבדו שני בתי הספר השנה על עבודות בנושא השנתי שנבחר – ירושלים. “חשוב לי להציג עבודות של תלמידי, אני מציגה הרבה תערוכות של תוצרי התלמידים, וכאשר תלמיד רואה את העבודה שלו תלויה, הוא גאה בעצמו, מרגיש שווה. החלום שלי הוא לתת מוטיבציה ורצון לכל תלמיד בכל תחומי החיים ושייקחו את הערכים האלו להמשך חייהם. בנוסף, העשייה והיצירה בצוותא, בקבוצה, נותנת כוח ועוצמה אישית. אני נותנת לקהילת התלמידים מקום חשוב. לקבוצה יש כוח, אחד עוזר לשני ,תומך בשני , זוהי דרך המלמדת את הילדים לפרגן ולעזור לאחרים”.

 

מה הן השאיפות הלאה?

“תקוותי היא להנחיל את התרבות והאמנות בקרב תלמידיי כבר מגיל צעיר, לאפשר להם להתנסות במגוון האינטיליגנציות ולהעביר להם שלכל אחד, גם לילדים וגם למבוגרים, יש כשרונות ויכולות רבים ומגוונים. זה ממש לא משנה אם ייקח את האומנות ויפתח אותה אחר כך לעיצוב גרפי או ארכיטקטורה, או שהוא יבחר במקצוע אחר. מה שחשוב בסופו של דבר שהילד ילמד שהוא משמעותי, שיש לו ערך, שהוא באמת יכול”.