תמר מייבום בסך הכל נרשמה ללימודי עבודה סוציאלית במכללת תל חי, אך היא לא ידעה שהיא תצליח לחולל במהירה שינוי של ממש. בעקבות יוזמה של תמר בזמן לימודיה, השנה ישתלבו לראשונה צעירים בעלי מוגבלויות שונות ב-15 מכינות קדם צבאיות. בתור בוגרת של המכינה בעצמה, ומי שנושא המוגבלויות קרוב לליבה לאחר שאביה נפטר מטרשת נפוצה, החליטה תמר לפעול להנגשת המכינות הקדם צבאיות לבעלי מוגבלויות. היא שמעה הרבה “לא” בדרך, אבל זה לא עצר אותה. מי אמר שחלומות לא מתגשמים?
שירי פריאנט
תקדים של ממש. השנה נפתחו 54 מכינות קדם צבאיות ברחבי הארץ, הכוללות 3,000 חניכים חדשים. לראשונה, ב-15 מתוכן השתלבו כ-20 צעירים בעלי מוגבלויות: עיוורים, חירשים, בעלי נכויות פיזיות שונות, בעלי בעיות קוגנטיביות וחברתיות, פגועי נפש ועוד. ולחשוב שהיוזמה המבורכת הזו החלה בזכות סטודנטית שחלמה בגדול ולא הסכימה לוותר.
העם דורש צדק חברתי
תמר מייבום, 33, הינה בוגרת של המסלול לשינוי מדיניות בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי. בשנתיים האחרונות היא פעלה במרץ על מנת להנגיש את המכינות הקדם צבאיות לבעלי מוגבלויות, להכין את החניכים לשירות מלא בצה”ל ולחנכם למעורבות חברתית ואזרחית, תוך כדי לקיחת אחריות ומנהיגות. השאלה היחידה שהתעוררה היא: איך לא חשבו על זה קודם לכן? אבל לזה עוד נגיע מאוחר יותר.
תמר נולדה וגדלה ביוקנעם מושבה. למכללת תל חי הגיעה בשנת 2012. “רציתי ללמוד במקום שבו יש טבע ואיכות חיים, מעבר ללימודים”, היא אומרת. “תמיד ידעתי שאני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית, אבל לא ממש הבנתי מה זה אומר. בשנה הראשונה שלי פגשתי את ד”ר איילה כהן, המרצה שלי, שהתחילה לדבר על צדק חברתי, על מעורבות חברתית ועל שינוי מדיניות. ישבתי מרותקת בשיעורים שלה ואז הבנתי שלשם כך הגעתי ללימודי עבודה סוציאלית. ככל שהתפתחה השנה היא דיברה איתנו על מדינת רווחה ושינוי מדיניות. היא אמרה לנו שבתור עובדים סוציאלים, המטרה שלנו היא לא רק לתת שירות, אלא יש לנו תפקיד משמעותי יותר. היא הסבירה שאנחנו יכולים להילחם עבור הפונים שלנו. כל השיחות האלה הבהירו לי שזה מה שאני רוצה לעסוק בו בעתיד”.
תמר, שהתרגשה מעולם השינוי מדיניות, בו היא יכולה לשנות דברים למען האוכלוסיות החלשות, החליטה לקחת צעד אחד קדימה. “בסוף השנה הראשונה כתבתי, יחד עם חברים מהחוג, מדוע אנחנו רוצים להמשיך את הלימודים סביב תחום שינוי מדיניות”, אומרת תמר. “נפגשנו עם ד”ר כהן, עם ראש החוג לעבודה סוציאלית ועם המנכ”ל של המכללה, והצלחנו להקים את המסלול לשינוי מדיניות בחוג לעבודה סוציאלית, זה היה תקדים של ממש. זה המסלול הראשון שהוקם בארץ”.
תמר המשיכה את לימודיה במסלול לשינוי מדיניות ושילבה את הלימודים עם עבודה במכינות הקדם צבאיות. “זה היה שילוב שגרם לי לחשוב בגדול, לראות מה אני רוצה לשנות ואיזה שיוויון אני יכולה לייצר בחברה הישראלית”, היא אומרת. “בחרתי להתמקד בנכויות בסיכון כי הנושא היה קרוב מאוד לליבי”.
באיזה אופן?
“אבא שלי היה חולה במשך שנים רבות בטרשת נפוצה ובשנים האחרונות שלו הוא היה חולה מאוד וסיעודי מאוד. אז באמת נחשפתי לעולמם המר של הנכים. אבא שלי נפטר חודש לפני תחילת הלימודים בתל חי וידעתי שזה הזמן שלי לחזור לעולם הזה ולתקן בו את מה שאוכל”.
מה היה חשוב לך לתקן?
“קיבלתי מורשת לא נעימה עם מות אבי. גיליתי שיש המון מבנים ומקומות שאינם נגישים לנכים. אם אדם על כסא גלגלים לא יכול להגיע לכל מקום, אז אוטומטית הוא לא שווה לשאר האוכלוסיה. זה הפריע לי ורציתי לתקן את זה. כשעבדתי במהלך הלימודים במכינות הקדם צבאיות נפגשתי עם בחור נכה. הוא אמר לי שהמכינה היתה עבורו חוויה מדהימה אבל במהלך השנה הוא הפסיד הרבה דברים כי המכינה לא מונגשת לנכים. אז הבנתי שהמכינות הקדם צבאיות צריכות להיות נוחות לכולם, גם לצעירים בעלי מוגבלויות”.
את בעצמך השתתפת במכינה קדם צבאית
“אני הייתי במכינת רבין באורנים, שזו מכינה להכשרת מנהיגות חברתית צעירה. חיי המכינה התחלקו לשלושה. קודם כל, למדנו לחיות כקבוצה. אירגנו לעצמנו פעילויות, חיינו ביחד ובישלנו ביחד. שנית, למדנו במכינה נושאים המתמקדים בחיי הרוח, כגון: פסיכולוגיה, יהדות, כלכלה וחברה. החלק השלישי התמקד במעורבות חברתית. התנדבנו 3 פעמים בשבוע במועדוניות נוער. השנה הזו הייתה מדהימה מבחינתי. טיילנו בארץ, התנסנו בהובלה ומנהיגות, נחשפנו לרבדים שונים בחברה הישראלית. זו הייתה שנה מהפכנית בשבילי. בסך הכל הייתי ילדה בת 18 ורציתי לקחת קצת פסק זמן לפני המירוץ של צבא, לימודים ועבודה. ניסיתי לגלות מי אני ומה אני רוצה. זו הייתה חוויה עוצמתית, לצאת מהבועה המלטפת של יקנעם מושבה ולהתחבר לכוח של קבוצה לחולל שינוי”.
אל תאמר נואש
תמר המשיכה לצה”ל בתור מדריכת מורן ולאחר מכן טיילה ועבדה בחו”ל. “רציתי לראות עולם קצת. כבר ידעתי מה אני רוצה ללמוד אז לא מיהרתי לשום מקום”, אומרת תמר. “ללמוד עבודה סוציאלית זה גם ללמוד על עצמך. התהליך במהלך הלימודים הוא מורכב מאוד, ולעיתים כואב. אני חושבת שהייתי צריכה להתבגר ולאזור אומץ על מנת להיות מסוגלת לטפל באחרים, ולכן, התחלתי ללמוד בגיל מאוחר יחסית”.
את המהפך שלה היא התחילה בשנה השנייה ללימודיה, כאשר כבר עבדה במכינות הקדם צבאיות. המכינות הקדם צבאיות פועלות על פי חוק (חוק המכינות הקדם צבאיות) משנת 2008 והן חלק אינטגרלי במרקם החינוכי חברתי במדינת ישראל ומושתתות על ערכים של שוויון הזדמנויות, סולידריות וסובלנות. עד כה צעירים בעלי מוגבלויות לא יכלו לקחת חלק בפעילות המכינות, למעט במקרים בודדים בהם השתלבו בעלי יכולות גבוהות באופן יוצא דופן. המשימה של שילוב בעלי המוגבלויות מורכבת במיוחד לאור מאפייני הפעילות במכינות, הכוללים יום פעילות מלא ושהות של 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, ומערך לימודים עשיר ומורכב.
תמר מספרת כי במסגרת לימודיה בחוג לעבודה סוציאלית בתל-חי היא הייתה צריכה לבחור נושא חברתי הדורש שינוי ולפעול לקדמו. “החלטתי לפעול להנגשת המכינות הקדם צבאיות לבעלי מוגבלויות. פניתי לדני זמיר, המנהל שלי ומנכ”ל מועצת המכינות, שהסביר לי עד כמה הנושא מורכב ולא פשוט. לסביבה היה קשה לקבל בהתחלה את הרעיון, אך היה ברור לי שזה הדבר הנכון. לא התייאשתי, האמנתי בחלום שלי וממש ‘התאבדתי עליו’. קיבלתי יעוץ ותמיכה ממומחים לנגישות במכללה האקדמית תל-חי, שהיו גם המרצים שלי, ונתנו לי המון השראה- ד”ר קרוליין גוטמן ויואב קריים. את התהליך ליוותה ד”ר איילה כהן שכיוונה והאמינה ונתנה הרבה ביטחון בכך שאני עושה את הדבר הנכון. הקמנו ועדת היגוי שהובילה את התהליך שכללה את גיא פינקלשטיין, דקל לין (שהוא בעצמו עם מוגבלות), ונציגים שונים של השותפים הרבים, ביניהם: ג’וינט אשלים, משרד הביטחון, משרד החינוך, הקרן לפיתוח השירות לנכה בביטוח לאומי, משרד הבריאות, פדרציית ניו-יורק, משרד הרווחה וצה”ל. לאט לאט התחלנו לגייס סכומים יפים וראינו כיצד התוכנית קורמת עור וגידים”.
דני זמיר, מנכ”ל מועצת המכינות מסביר כי “היתרון של סטודנטים הוא בכך שהם מאוד נלהבים ואידיאליסטים ומוכנים להשקיע את כל מרצם ליישם את אשר למדו באקדמיה. בנוסף לכך, הם עדיין לא צברו סל אכזבות שהופך אותם ציניים. היוזמה של כניסת המכינות הקדם צבאיות לעולם המוגבלויות לא היה כלל על סדר היום שלנו. זה היה המקום המובהק של תמר, כמי שבאה מתחום עולם העבודה הסוציאלית, לשכנע ולהתעקש על חשיבותו וקידומו, ואני מאוד שמח וגאה בה שכך עשתה”.
דקל לין, שהיה שותף ביוזמה ובעצמו בעל מוגבלות, אמר כי “היה חשוב לי להביא את שילובם של האנשים עם המוגבלויות בחברה לתודעה הציבורית בכדי שנושא זה יהווה חלק טבעי בשיח הציבורי של ימינו. מבחינה אידאולוגית כאשר אני מדבר על נגישות, אני מדבר על נגישות ברמה הכי רחבה שיש, בכל התחומים, מהנגישות הפיזית ועד לנגישות התפיסתית. הייתי שמח אם לפרויקט הזה הייתה המשכיות והוא היה מתפרס על תחומים נוספים. הסיפור שלי ושל תמר החל ממפגשים אישיים שבמהלכם עלה הרעיון שאצטרף ואקח חלק בפרויקט, הפכתי לשותף פעיל בתהליך שאני גאה בו מאד כיום”.
לשנות בגדול
תמר גאה בהצלחת הפרויקט ואומרת כי צעירים עם מוגבלות היו מודרים עד כה ולא קיבלו הזדמנות שווה להנהיג ולהוביל. “החשיבות בשילוב בעלי מוגבלויות היא כפולה: מצד אחד- פיתוח מנהיגות של הצעירים עם המוגבלות שמשמעותה קידום זכויותיהם ואיכות חייהם, ומצד שני, הכשרת דור המנהיגים ומקבלי ההחלטות העתידיים המתחנכים בחלקם במכינות הקדם צבאיות”.
על- פי התוכנית שנבנתה: בשנה הראשונה יקלטו 15 מכינות 20 חניכים, בשנה השנייה 25 מכינות יקלטו 30 חניכים, ובשנה השלישית 30 מכינות יקלטו 40 חניכים, וכן הלאה.
הישג לא רע בשביל מישהי שלא מזמן סיימה את לימודיה…
“בשבילי זה היה ברור שזה הדבר הנכון בשביל המכינות הצבאיות. אחרי שקיבלתי הרבה ‘לא’, המשכתי וגייסתי תומכים. נפגשנו עם נציגים ממשרד הביטחון, משרד החינוך וכו’, ובסופו של דבר, כולם נתנו את ברכת הדרך כי הם הבינו שמדובר בפרויקט בעל חשיבות לאומית”.
תמר מסבירה שאת העקשנות שלה היא קיבלה לאחר שאחת מהמרצות שלה אמרה לה שלעולם היא לא תסיים את לימודיה ותהיה עובדת סוציאלית. “מצד שני, איילה אמרה לי שהשמיים הם הגבול ואם אנחנו מאמינים במשהו, אז יש לנו את הכוחות להגשים אותו. זה התפקיד שלנו, לחלום ולשנות. הדבר הכי חשוב שלמדתי בשנים האחרונות הוא לשנות בגדול ולא לחלום בקטן. קיבלתי המון כוח והשראה במהלך הלימודים ולכן, למרות שקיבלתי ‘לא’, המשכתי להילחם וללכת עם האמת שלי עד הסוף. רק כך אפשר לנצח”.
