ב-11 בינואר חל מדי שנה יום הרופא, אשר מטרתו להצדיע לרופאי ישראל המשרתים את כל תושביה * יום הרופא אף מדגיש את תרומתם של הרופאים לחיי הקהילה, את העשייה היומיומית ואת הישגיהם על מנת לחזק את תדמיתם בעיני הציבור הישראלי * לכבוד יום זה, דיברתי עם שני רופאים מוערכים: האחד– רופא ותיק שמשרת את תושבי הצפון מאז 1991, סוג של רופא מיתולוגי, אם תרצו. השני– רופא צעיר שהגיע לגליל בעקבות התמחות בצפת, החליט להישאר, והיום הוא מנהל מחלקה בבית החולים “זיו” * השוני ביניהם ניכר, אך הדבר שמשותף לשניהם היא האמונה שרפואה היא לא רק מקצוע, אלא דרך חיים

 

ד”ר רוברט קסטנבנד

ד”ר רוברט קסטנבנד הוא רופא המשפחה המיתולוגי של קרית שמונה. הוא שירת בנאמנות את תושבי האיזור מאז הגיע לצפון בשנת 1991. כשאני אומרת לו את זה, הוא עונה בצניעות: “לא צריך להגזים”. מי שהיה בצד המרפא, שנלחם עבור זכויותיהם של מטופליו, עכשיו בצד השני של המתרס ונלחם על זכויותיו שלו כמטופל, ויש לו הרבה ביקורת על הרפואה בארץ.

“בגיל 10 החלטתי שאני רוצה להיות רופא בעקבות ספר שקראתי” מספר רוברט. “אבל אז היו זמנים קשים והייתי צריך לעבוד קשה מאוד בשביל להגיע לכך”.

הוא הגיע לארץ בשנת 1950 וגר במעברה. לאחר מכן, עבר למנזר נוצרי ברמלה ולמוסד נוער בכפר סבא. לאחר שסיים את לימודי הרפואה, כפי שחלם, עבד בבית החולים תל השומר, עד שהגיעה ההצעה לעבוד בגליל. “אין על הגליל” הוא אומר. “כמה יופי, כמה שקט, כמה נחת”.

כשאני שואלת אותו אם היה לו קשה להיות רופא במערכת הבריאות של ישראל, הוא עונה “קשה זה יחסית” ומוסיף “רפואה היא לא מקצוע, היא דרך חיים. אם בחרת ברפואה אז זה 24/7 לטובת המטופלים. כמה אנשים עושים את העבודה שהם אוהבים ושתמיד חלמו עליה? נתתי את הלב לרפואה והיום אני לא מסוגל ללכת 30 מטר”.

לפני 4 שנים חלה רוברט בסרטן הריאות. הרופא שהלך אליו נתן לו 3 חודשים לחיות. רוברט עבר ניתוח וטיפולים, ועד לפני חצי שנה עוד עבד ברפואה. “היום מאריכים לי את החיים, שזה מה שאמורים לעשות, אבל גם מאריכים לי את הסבל. אני חי-מת. אני לא יכול לעבוד, לצלם, ללכת. כל מה שאהבתי נעלם. נהייתי אסיר בבית, אז מה הרווחתי? רק מספרים של אורך החיים, אבל לא איכות חיים”.

“אנשים מפחדים למות, אבל כולנו נמות בסוף. לא צריך לפחד מהמוות. אני מאמין בחוק האנרגיה שקובע שהאנרגיה לא נעלמת פתאום, אלא משנה צורה. אני מאמין שכשאלך מן העולם הזה, אולי אחזור אולי בתור פרח, ואז אני לא מפחד כי אני לא ממש נעלם. נכון, הפרידה קשה, אבל גם גירושים או מעבר דירה. זה קשה קצת ואז זה חולף. כשאנחנו מאבדים מישהו אז כואב לנו לתקופה ואז זה נעלם”.

איך ההרגשה להיות כרגע בצד המטופל? אתה רואה דברים אחרת?

“גם כרופא היה לי קשה מאוד כי רוב האנרגיות שלי בוזבזו בשביל להילחם עבור המטופלים שלי ולהשיג להם בדיקות או תרופות טובות. העדיפו שארשום תרופות זולות, אבל יש להן תופעות לוואי. אם רשמתי תרופה יקרה- חטפתי על הראש, אבל הייתי מוכן לשלם את המחיר. זה יותר טוב מאשר שהמטופלים שלי יאכלו קש רק בגלל שאיזה מנהל החליט לחסוך. הרי רוב התקציבים הולכים על משכורות העתק של הרופאים”.

רוברט אומר כי מה שמעציב אותו היום זה שרופאים כבר לא רואים את האדם שעומד מולם, אלא רואים רק כסף. “אין חיבוק, אין חיוך, אין חמלה. היום הכל בוואטסאפ. כבר לא יושבים ביחד ומדברים. הרופאים שלימדו אותי כבר לא קיימים. גם מוסר העבודה השתנה. הרי רפואה זה לא כמו להיות פקיד ולהניח את העט בשעה 16:00. אם תתקשר אליי אמא ביום שבת ותספר לי שהבן שלה סובל, מה, אני לא אקבל אותה? למה היום צריך לקבל תור לאורתופד בעוד 4 חודשים כשאתה מתפתל מכאבים? זה לא הגיוני”.

רוברט עבד עד לפני חצי שנה כרופא בצבא. “יצאתי לפנסיה ונכנסתי לדיכאון. אני מאמין שבדיכאון, המערכת החיסונית נחלשת והסרטן מתפרץ. כנראה בגלל זה חליתי. למרות הטיפולים, המשכתי לעבוד כרופא בצבא עד לפני חצי שנה בערך, עד שעברתי טיפול שהפיל אותי לקרשים. נהייתי הגרוטאה שצריך לבדוק חיילים וזה כבר לא היה מתאים, אז החלטתי שעד שאשתקם, לא אחזור. אני מקבל בבית מטופלים אבל לא יכול לצאת החוצה”.

מאין אתה שואב את הכוחות?

“צריך לקום כל בוקר ולהגיד תודה. לחייך, לצחוק, לדבר שטויות. יש לי ילד בן 7 שקורא לי ‘סבא אבא’ כי אני גם וגם. אנחנו צוחקים על הסרטן וקוראים לו ‘לובסטר שהיד’ כי כשהוא הולך- גם אני הולך”.

שמו של רוברט עלה בכותרות לאחרונה בעקבות פרשת המעילה בחשבונו על ידי פקידה מהבנק, דווקא בתקופה הכי קשה בחייו. אבל רוברט אומר ש”כנראה אותה פקידה הייתה במצב של מצוקה קשה ואני לא שופט אף אחד. אני הגעתי מחיי עוני ועליתי למעלה. יש כאלה שקרה להם ההפך. הגיעו ממצב כלכלי מסויים ונפלו, אז הם עושים שטויות. בסוף מבינים שכסף זה לא הכל בחיים. מה יעזור לך מיליון שקל בבנק אם אתה חי חיי מסכנות. כל זמן שאתה מצליח לחייך בבוקר- שיחקת אותה”.

ד”ר אוֹצֶם חסיד

ד”ר אוֹצֶם חסיד (45), הוא מנהל מחלקת עיניים במרכז הרפואי זיו בצפת, נשוי ואב לשניים. הוא בוגר בית הספר לרפואה של הטכניון בחיפה, התמחה ברפואת עיניים במשך שנה וחצי בביה”ח סורוקה בבאר שבע, עבר תת התמחות במחלות וניתוחי רשתית העין בוונקובר, קנדה, וסיים גם התמחות ברדיולוגיה אבחנתית (דימוּת) בבית החולים שערי צדק בירושלים. את המעבר לצפון עשה לפני 10 שנים, ולפני שנה מונה למנהל מחלקת עיניים, כשהחליף את פרופ’ יוסי פיקל עם פרישתו לגמלאות. ואם תהיתם על ייחודיות שמו הפרטי של ד”ר חסיד, הרי שהשם אוצם- מקורו בתנ”ך. אוצם היה אחיו של דוד המלך ואחד משבעת בניו של ישי.

תארת לעצמך כמתמחה ב”זיו” שתהפוך לראש המחלקה?

“את האמת שלא. הגעתי במטרה לעשות התמחות ולא ידעתי איך הדברים יתגלגלו. לאט לאט התחלתי להכיר את המקום, את האנשים בו, זיהיתי את הפוטנציאל הרב שיש פה, ובאמת שיש. כשאתה עושה דברים בבית חולים קטן יחסית, אתה לא מרגיש בורג במערכת, יש לך אפשרות להשפיע”.

איך אתה מתמודד עם האתגרים בפריפריה?

“נכון, זה מאתגר, אבל בכל קושי טמון איזשהו פוטנציאל, זה היופי. גם עם מעט תקנים, שהיא לא בעיה יחודית לפריפריה, אנשים נותנים פה את ה-120 אחוז”.

למה בכלל רצית להיות רופא עיניים?

“רציתי להיות רופא כי ידעתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים ולעזור להם. רפואה הוא מקצוע מרתק ומעניין, שנוגע בכל כך הרבה תחומים. גם בגוף האדם וגם בנפש האדם. בחרתי ברפואת עיניים כי מדובר בתחום אסתטי, קטן, מאוד אלגנטי והיי-טקי, המשלב מכשור חדשני ביותר, וזה דיבר אליי. אני גם מעדיף לעבוד עם אוכלוסיה שהיא יחסית בריאה ולשפר את איכות חייהם, ולא להתעסק בעניינים של חיים ומוות. למרות שגם להחזיר לאנשים את ‘האור המאיר’, זה סיפוק עצום”.

יש איזה מקרי ספיציפי שאתה זוכר?

“הייתה לי מטופלת שבעקבות קטרקט מתקדם סבלה מאובדן הראייה עד לכדי עיוורון במשך קרוב לעשור, אבל נמנעה לעבור ניתוח בשל פחד. ניתחנו אותה בניתוח די מורכב, בגלל המצב הכה מתקדם של הקטרקט, וביום למחרת, כשהסרנו את התחבושות מעיניה, היא פשוט התחילה לראות שוב, לאחר שנים רבות בהן לא ראתה כלום, לא את נכדיה ויקיריה, לא אנשים, לא נוף, כלום. היא בכתה והתרגשה מאוד וגם אנחנו התרגשנו איתה”.

 מיהו המודל לחיקוי שלך?

“הרמב”ם, רבי משה בן מיימון, הוא מודל החיקוי שלי. מדובר באיש אשכולות שהיטיב לשלב בין תיאוריה לבין עשייה. מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, מדען, רופא, חוקר ומנהיג דגול שהיטיב עם הקהילה. אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות, אבל לא רק בה. היה רופאו של בן המלך המצרי ושל המשנה למלך וחי יומיום את החיבור בין הרוח לבין המדע”.

אוצם מספר שאם לא היה רופא, היה אנתרופולוג בגלל האהבה שלו לאנשים. תכונה שחסרה אצל לא מעט רופאים… “היום בפקולטה שמים דגש על איך ליצור רופאים  יותר אנושיים. ידע זה דבר נרכש ויש הרבה שלומדים, אבל בסופו של דבר, אתה נוגע באנשים, וחצי מלרפא אדם זה לתת לו את היחס הטוב והאנושי”.

אתה מלמד כיום בפקולטה בצפת, אפילו את אחיך הצעיר, אלדד. למה החלטת ללמד?

“כי אני מאמין שמי ששומר את הידע לעצמו, לא מועיל בכלום. צריך להעביר את הידע הזה הלאה, כמו שאותי לימדו. צריך לחנך דור חדש של רופאים מצויינים”.

מה עשית מאז התמנת לתפקיד?

בשנה האחרונה אנו פועלים להרחבת מחלקת העיניים והשירותים המוענקים בה, כדי שתושבי הצפון לא ייאלצו לכתת רגליהם למרכז הארץ ויוכלו לקבל מענה לכל צורכיהם בסמוך למקום מגוריהם. השנה גם הרחבנו את צוות המחלקה וקבלנו לשורותינו מומחית לגלאוקומה וניתוחי עיניים, ורופא עיניים ומנתח לילדים. בנוסף, רכשנו מכשור מתקדם למיפוי קרנית, למדידת עדשות לניתוחי קטרקט ועוד. אני גאה ושמח על האפשרות לשפר דווקא כאן בזיו. פה גדלתי ופרחתי מקצועית. זה הבית”.

לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

“על הממשלה לשנות את התפיסה הכוללת לגבי מערכת הבריאות. מערכת הבריאות איננה סרח עודף בקיום הלאומי, אותו מתחזקים בלית ברירה ומקצצים ממנו תקציבים. חובה להציב את מערכת הבריאות במיקום שווה ערך למערכת הביטחון, שכן מדובר בחיי אדם וברווחתם.  אני סבור כי בריאות, חינוך וביטחון הם התשתית המרכזית לקיום שלנו. חינוך ובריאות הם ביטחון, וכך גם צריך להתייחס אליהם”.