שלומי בן שימול נולד בקרית שמונה, גדל ברחוב שפרינצק למשפחה שעסקה באוכל כל חייה, עבד במסעדת נחלים כשוטף כלים והחליט לעזוב את העיר לפני 17 שנה בעקבות האהבה. בלי שום ניסיון משלו במטבח, שלומי התקדם וביסס את מעמדו כשף במסעדות הכי שוות בירושלים ובתל אביב, ואף הקים שתי מסעדות משלו. כשלא יכל יותר לעמוד בקצב החיים התובעני, חזר בן שימול הביתה ופתח עם סרחיו את “רסקו 67 ביסטרו בר ים תיכוני” וסגר מעגל

 

שלומי בן שימול (43) הוא הבכור מבין שלושה אחים שגדלו ברחוב שפרינצק בקרית שמונה. “הילדות שלי בעיר הייתה שונה מאוד מהיום. העיר הייתה הרבה יותר תוססת, האוכלוסיה כיום יותר מבוגרת ולצערי הרבה צעירים עוזבים את קרית שמונה”, מספר שלומי. “שנים חיינו במקלטים בתקופת הקטיושות, אבל בסך הכל הייתה לי ילדות טובה. החיים לא תמיד היו קלים, אבל אני מאוד אוהב את הצפון”.

 

מתי החלטת לעזוב?

שלומי: “בגיל 17החלטתי שאני אחראי לעצמי וטסתי להודו. תמיד הייתי קצת שונה ורציתי להיות ברשות עצמי. אני אחד שרוצה לצאת מהמסגרות, לחשוב מחוץ לקופסא, והבנתי די מהר שהחיים שלי לא יהיו פה, ובאמת עזבתי לתקופה ארוכה מאוד”.

 

 

לאחר כמה טיולים בעולם, שלומי בן ה-23 חזר לקרית שמונה, ושם בעצם התחיל התהליך שלו במטבח. “התחלתי לעבוד אצל סרחיו הלמן במסעדת נחלים בתור שוטף כלים.התחלתי מהתחתית של התחתית. אני עדיין לא זיהיתי את הפוטנציאל שלי בתחום, אבל למזלי, השף של המקום כן ראה משהו”.

 

איך הייתה העבודה במסעדה?

שלומי: “הייתי בשוק מוחלט. המשפחה שלי אומנם התעסקה בתחום המסעדנות. אמא פתחה כמה מסעדות פועלים בעיר, ובעלה הוא טבח שף שגם לימד בתדמור. העולם הזה לא היה זר לי אבל מעולם לא בישלתי עם המשפחה שלי. כשהגעתי לנחלים הייתי בהלם מהעבודה במטבח. מדובר בסרוויסים של 100 איש ללילה לפחות, שלא לדבר על סופי שבוע. העובדים במטבח היו צעירים, המון מלחמות של אגו, צעקות. כמעט נשברתי כמה פעמים אבל ללא ספק קיבלתי שם בסיס מעולה. למרות שלא הכנתי את האוכל, הבנתי שזו האהבה שלי וזה מה שאני רוצה להיות, ובלי העבודה שם, לא הייתי שף היום, אני בטוח”.

 

סרחיו, איך אתה זוכר את שלומי כעובד צעיר?

סרחיו: “פחות הייתי בקשר עם שלומי, יותר עם השף במקום, רן שגיא. הוא היה מורה ומנהיג שהצליח להוציא משם 4 שפים מוצלחים מאוד ברמה הארצית וגם חלקם עובדים בחו”ל. הוא לקח אותם, כולל את שלומי, תחת חסותו, ואני לקחתי אותו תחת חסותי”.

 

שלומי עבד בנחלים במשך שנה וחודשיים ואז הוא התאהב בבחורה, והשניים עברו לירושלים. “ואז, בצורה פנומנלית, התחילה האהבה שלי למטבח, בתהליך קצר מאוד. זה פשוט בא לי בטבעיות והדברים התחילו לרוץ די מהר. קיבלתי דחיפה רצינית והבנתי שיש לי עתיד בתחום ושזה מה שאני אוהב לעשות”, מספר שלומי.

 

והדברים אכן רצו מהר לשלומי, שמעולם לא למד באופן רשמי את התחום. בירושלים הוא עבד במטבח של מסעדת “צ’לו” ומסעדת “אדום” לצידו של השף אסף גרניט, והיה השף של מסעדת “קבלייר” המיתולוגית במשך שנתיים. “עבדתי בירושלים במשך 6 שנים ובמהלך הזמן עשיתי סטאג’ים בלונדון, ספרד ויפן. עם השף אסף גרניט עבדתי תקופה ואני מעריך אותו מאוד. לאחר שעבדתי כשף במסעדת קבלייר הירושלמית, כבר הייתי השף של אולמרט, שהיה אז ראש הממשלה. בישלתי לו, לפמלייה שלו ולכל האורחים המכובדים שלו, כולל נשיאים. שם הכרתי את אשתי דאז ועברנו לתל אביב”.

 

 

כשהגיע לתל אביב, עבד שלומי במסעדות “סושיאל  קלאב” ו”פרונטו” בגירסתה המחודשת. למסעדת “פלימרקט” בשוק הפשפשים בתל אביב הגיע בן שימול כבר בתפקיד הבעלים וכמובן השף. על המסעדה כתב דייויד קאופמן במגזין הטיים הניו יורקי “בן שימול מציע אינטרפטציות אישיות למטבח הלבנטיני”. על השינוי החד בין הפריפריה לעיר הגדולה, שלומי אומר: “זה קצב חיים אחר לגמרי. אין חיים אישיים בכלל. ככל שמתקדמים בהיררכיה של המסעדה, כך גדלה האחריות וכך החיים שלך קטנים, אבל זו הייתה אהבה והיה קשה לי לוותר על זה. פתחתי שתי מסעדות בתל אביב. האחת נקראה ‘פלימרקט’ בשוק הפשפשים בהשקעה של 6 מליון שקלים ולאחר כמה שנים פתחתי עוד מסעדה עם צופית גרנט, ‘קפה שינדלר’ שעבדה בטירוף, אבל נסגרה די מהר בגלל התקופה של הדקירות והפיגועים שקרו אז באיזור. היא פשוט נגמרה ביום אחד. לא ראיתי דבר כזה”.

 

האמנת שתגיע כל כך רחוק?

“הבנתי שיש לי יכולת וזה מה שאני רוצה. האמונה באה עם הזמן. כל הדרך הייתי רק אני. הייתה לי את היכולת לסחוב תיק על הגב ולצאת למסע מגיל צעיר מאוד. בפעם הראשונה שמישהו מתל אביב משקיע בך כסף- זה דבר אדיר. ופתאום גם התקשורת מתעניינת. היום אני וסרחיו מנסים לקחת את כל הדבר הגדול הזה ולמקסם אותו למשהו קטן שנקרא ‘רסקו 67’.”

 

עם כל ההצלחה שחווית, למה עזבת?

שלומי: “התעייפתי מקצב החיים שלי. זו עבודה סיזיפית שדורשת המון. התגרשתי גם בגלל זה. פתאום מצאתי את עצמי לבד בעולם שכולו עבודה וזה לא נגמר שם. יש עובדים, ספקים. באיזשהו שלב הרמתי ידיים, מאסתי במירוץ. זה קרה ברגע. לפני שנה החלטתי להפסיק וביום אחד החלטתי לחזור לצפון. לא חשבתי שאני אחזור לפה אבל משהו בנפש קרא לי. לא הייתה לי שליטה על זה. פשוט קמתי בבוקר וחזרתי הביתה, לשפרינצק בקרית שמונה. זה קורה היום הרבה. שפים בארץ ובעולם פורשים לפריפריה. לאנשים גם נמאס לשלם עשרות אלפי שקלים על שכירות כל חודש בשביל מסעדה במרכז ומעדיפים לעבוד בפריפריה”.

 

ואומנם “רסקו 67” נמצא בלב קרית שמונה, העיר הצפונית, אבל ההרגשה היא הרגשה של בית. לא מדובר במסעדת שף מפונפנת, אלא במקום מאוד חמים ומזמין שמעוצב בצורה ייחודית וצבעונית בסגנון ויטאג’, עם מוזיקה טובה, יין משובח ואוכל לא פחות ממעולה, נגיש, שמשלב טעמים בצורה הרמונית מארצות הים התיכון. את המקום פתח שלומי עם סרחיו לפני שלושה חודשים, ובכך סגר מעגל.

 

סרחיו הלמן (54) עלה לארץ מארגנטינה לפני 35 שנה. הוא נחת היישר בתל אביב ומאז הוא בעסקי המסעדנות. גם הוא התחיל בתחתית שרשרת הפיקוד- עבד כשוטף כלים, מלצר, עוזר טבח, אחראי משמרת, מנהל מסעדה עד לבעל מסעדה. “אני ואשתי דאז הגענו לצפון כדי לפתוח את מסעדת נחלים בשנת 1998”, מספר סרחיו. “תמיד חלמנו להקים כאן מסעדה וכבר היה לי ניסיון של 14 שנים בתחום. מה שטוב בפריפריה זה שהיא צמאה לדברים חדשים ולמזלי הייתי תמיד ראש חץ. אחרי שהקמתי אספרסו בר, קמו עוד אחריי. ככה גם לאחר שהקמתי את הקונדיטוריה של נחלים, חומוסיה וכו’. אם אתה טוב במה שאתה עושה, אף אחד לא יכול להתחרות בך”.

 

כיום, סרחיו הוא הבעלים של בלובאס והאטלי שבנופית חרמון, בנוסף לרסקו 67. החיבור עם שלומי היה די ברור. “כשפתחתי את בלובאס לפני 13 שנה, הטלפון הראשון שעשיתי היה לשלומי”, מספר סרחיו. “אבל הוא היה במקום אחר בחיים. היינו בקשר במהלך השנים וכששמעתי שהוא חזר, החיבור היה ברור. שנינו חלמנו על מקום כזה, כל אחד בנפרד”.

 

 

איך אתם מתארים את המקום?

שלומי: “השם מתאר את המקום בצורה נפלאה- ביסטרו בר ים תיכוני. שילוב של אוכל יווני, תורכי, ערבי. התפריט מגוון- מטחול ממולא עד עוף פריך על מצע חומוס. עשינו פה משהו שלא עשו פה עדיין. זו מסעדת צהריים שניתן לאכול בה מנה עיקרית, מנות פתיחה, דגים, בשר, יין טוב. המסעדה פתוחה עד 8 בערב, כאשר בשעות הערב המקום יותר מתאים לבילוי- טאפאסים ויותר אלכוהול ליד האוכל”.

 

כיצד העבודה כאן שונה מתל אביב?

שלומי: “התהליך פה הוא שונה לגמרי. לוקחים צעד צעד. למשל, יש פה שעות מתות שאנחנו מנסים למלא. בתל אביב אין דבר כזה, תמיד יש עוברים ושבים. קשה להרגיל אנשים פה לצאת מהבית לבילוי, אבל זה תהליך. אנחנו בעיקר רוצים שיגיעו לפה המקומיים. כל השאר זה בונוס. שאנשים יבינו שיש פה מקום לאוכל טוב שאפשר גם לבלות בו. גם לי השינוי היה מוזר. פתאום לעבוד פחות שעות ביום, לסגור בשבת. פתאום הבנתי שיש לי אפשרות לחיות את החיים ואני אוהב את זה”.