“לחם, עבודה”: הקריאה שנשכחה חזרה לרחובות קריית שמונה

במשך שנים נדמה היה שהקריאה “לחם, עבודה” נותרה קבורה עמוק בארכיונים של מחאות ישנות – שייכת לישראל אחרת, לעניים של פעם, לשיח שממנו ניסו תושבי הפריפריה עצמם להתנער. יחד איתה נזנח גם המושג “עיירות פיתוח”, מונח שנתפס כפטרנליסטי, מביך, כזה שמקטין ולא מאפשר גאווה. בעשורים האחרונים ישראל השתנתה: הכלכלה צמחה, מרכזי ההייטק שגשגו, והמאבקים החברתיים לבשו צורה אחרת – מחירי הקוטג’, הדיור, הריבית, יוקר המחיה. אלא שבסוף שנת 2025, בקריית שמונה, המציאות כפתה חזרה אל הבסיס.

נאבקים על עצם הקיום

הקריאות שנשמעו בהפגנה האחרונה לא ביקשו לייפסטייל טוב יותר, לא תרבות פנאי ולא הטבות מס מתוחכמות. הן דרשו לחם. עבודה. אופק. את הזכות הפשוטה לחיות בעיר שבה נולדת – בלי להתרושש. קריית שמונה שלפני המלחמה לא הייתה עיר עשירה, אך הייתה עיר מתפקדת. עסקים קטנים וותיקים, מרכזי קניות פעילים, רחובות מסחר עם תנועה, בעלי חנויות שהכירו את הלקוחות בשמות. ואז פרצה המלחמה – והעיר התרוקנה. משפחות שלמות עזבו בבת אחת, בעלי עסקים נעלו דלתות בלי לדעת מתי, אם בכלל, ישובו לפתוח אותן. רבים חיו חודשים ארוכים, חלקם כמעט שנתיים, מחוץ לבית. היו מי ששרדו על חסכונות, אחרים על הלוואות, לא מעט על תקווה שביום החזרה תגיע גם יד תומכת מהמדינה. אלא שכאשר חזרו – הם לא מצאו עיר פצועה, אלא עיר מדממת. החובות חיכו להם במלוא עוצמתם: שכירויות, ארנונה, הלוואות שנצברו בזמן שהעסק כלל לא פעל, ריביות שתפחו למאות אלפי שקלים. מרכזי קניות שלמים עמדו ריקים, חלונות ראווה מכוסים בנייר חום, רחובות שפעם היו מלאי חיים – שוממים. הקופות ריקות, והעתיד – לא ברור. בעלי עסקים שבעבר החזיקו מעמד בכבוד, מוצאים עצמם היום שואלים שאלות קיומיות: האם להמשיך? האם לסגור? האם לעזוב את העיר, אולי לתמיד. “אנחנו דורשים תקציבים מהמדינה ואף אחד לא מתעניין בנו”, אמרו המפגינים. “גם היום, כשיצאנו להפגין, החרימו לנו צמיגים ומגפונים. אבל זה לא יעצור אותנו. אין כאן עבודות, אין תרבות, אין עתיד לצעירים. אנחנו סטודנטים, צעירים ותושבים של אזור שננטש”. הדברים נאמרו בכאב, אך גם בהתעקשות. התחושה הכללית הייתה ברורה: קריית שמונה אינה מבקשת רחמים – אלא הכרה. לא נדבות – אלא תיקון. “העיר הזו צריכה להיות מטרופולין של הצפון”, אמר אחד המפגינים. “נמאס לנו להיות שקופים. נמאס מהביזיון”.

בין ייאוש למאבק: העיר שמסרבת להיעלם

חבר מועצת העיר לשעבר, גבי חסין, הגיע להפגנה כדי להביע תמיכה – אך גם כדי להזהיר. “אל תבכו אחר כך”, אמר. “אם לא נילחם – העיר גמורה. אם התושבים לא יתעוררו, אפשר לקפל את הבסטה”. דבריו נפלו על אוזניים קשובות; רבים בקהל הנהנו. התחושה שהמאבק הזה הוא אולי מאבק אחרון – ליוותה את האירוע כולו. גם חבר הכנסת נאור שירי (יש עתיד) הגיע לחזק את המפגינים. “כל הכבוד לכל מי שלקח יום חופש והגיע להיאבק למען העיר”, אמר. “צריך להשמיע צעקה, ואני שמח שזה קורה. אנחנו חייבים לעסוק הרבה יותר במה שקורה כאן – לא רק בזמן חירום, ולא רק כשהכותרות בוערות”. ד”ר רענן רפאלי, תושב קיבוץ שמיר, חיבר את גורל העיר לגורל האזור כולו. “קריית שמונה חשובה לי”, אמר. “הממשלה חייבת להתעורר ולהכניס את היד לכיס. בלי זה – העיר לא תחזור למה שהייתה. מגיע לאנשים כאן לחיות טוב”. המסר היה חד: בלי עיר חזקה – גם הקיבוצים והמושבים סביב לא יחזיקו מעמד לאורך זמן. העיתונאי מנחם הורוביץ בחר להציג דרישה קונקרטית אחת, פשוטה וברורה: ביטול המע”מ בקריית שמונה לפחות לשנה. “ברגע שזה יקרה”, אמר, “התמונה הכלכלית תשתנה. אנשים יבואו לקנות כאן, עסקים ייפתחו מחדש, ותושבים יחזרו להאמין שאפשר לחיות כאן בכבוד”. בהפגנה נכחו גם ראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן, ראש המועצה האזורית גליל עליון אסף לנגלבן ויו”ר אשכול גליל מזרחי בני בן מובחר. נוכחותם, ללא הצהרות פומביות, עוררה מתיחות קשה. חלק מהמפגינים ראו בכך ניתוק, אחרים – ניסיון “לגזור קופון”. “הביתה! לא רוצים פוליטיקאים”, נשמעו קריאות. “זו הפגנה של התושבים. אתה מקבל 40 אלף שקל משכורת ואתה חלק מהבעיה. אתה הראש – אתה אשם”. העימותים מילוליים החריפו, והמתח בקהל עלה. סגן ראש העיר, זאביק זוויגי, ניסה להרגיע והכריז כי בכוונתו לצאת עם אוהל מחאה לכנסת בשבוע הקרוב. “אני רוצה לראות את כל התושבים שם”, אמר. אלא שהתגובה לא איחרה לבוא. המפגין מתן מויאל השיב בחריפות: “היית צריך לצאת עם אוהל לפני שהתושבים יצאו לחסום כבישים. יפה שאנחנו סוגרים פה ואתם באים להצטלם לכתבות. העיר קורסת ואתם הסיבה. יש כאן יותר פקחים מתושבים שנשארו – רק כדי לקנוס ולהתעמר בבעלי העסקים”. שירן אוחיון, יוזמת המחאה, נשאה את הנאום המרכזי. “נגמר לנו הזמן”, אמרה. “קריית שמונה, העיר האהובה שלנו, הפכה לעיר מוכת אסון. העסקים נסגרים, הרחובות שוממים, והעסקים נופלים אחד אחרי השני. אבל אנחנו לא נשתוק, לא נוותר ולא נעזוב את הבית שלנו”. אוחיון הציגה רשימת דרישות ברורה: פטור ממע”מ לחמש שנים, מענקים לכלל העסקים שנפגעו, תעסוקה ראויה לבני המקום, רפואה זמינה, מעונות יום בסבסוד מלא, והשקעה אמיתית ברווחה, תרבות וחינוך – לצד דרישה לפגישה דחופה עם שרי הממשלה. “אנחנו נמשיך להילחם וננצח”, סיכמה. “זו רק יריית הפתיחה”. את ההפגנה חתם איתן דוידי, יו”ר קיבוץ מרגליות, במסר אזורי ברור: בלי פיתוח של קריית שמונה – לא יהיה עתיד גם לקיבוצים ולמושבים בגליל. “המאבק הזה הוא של כולנו”, אמר. וכך, בקריית שמונה של 2025, חזרה הקריאה שנדמה היה שנעלמה: לחם. עבודה. לא כסיסמה נוסטלגית – אלא כדרישה קיומית.