הנשים בגליל העליון הן צבעוניות, ייחודיות ובעלות עיסוקים מעניינים. אישה בולטת במיוחד היא דפנה אברהמס ממועצה אזורית הגליל העליון. אישה ססגונית שאוהבת אנשים, חיבורים, ויצירה של שיתופי פעולה מפרים, חוצה יבשות, עם תפקידים שהשפיעו ועיצבו את חייה בגליל.

כתבה מאת דנה אלימלך.

צילומים: אלבום פרטי.

דפנה (56) נולדה בקיבוץ עמיעד. דפנה מספרת כי בימים של הקיבוץ של פעם הבנות היו עובדות אחרי הצבא בבתי ילדים, והבנים היו עובדים בחקלאות ותעשייה. דפנה השתחררה מהצבא והלכה לעבוד בבית תינוקות במשך עשר שנים, וגם הייתה מלווה ללידה, ולדולה, “הדולה הייתה תמצית חייה” כמלווה של נשים לפני אחרי לידה. בשלב מסוים החליטה שהיא רוצה לעסוק במשהו אחר. ובקיבוץ של פעם, מספרת דפנה כשאמרה שהיא רוצה להחליף עיסוק ולשנות תחום, התגובות היו שזה לא מכובד, ולמה להחליף עיסוק. דפנה התעקשה שהיא רוצה לשנות תחום עיסוק, ונאמר לה שהיא יכולה להיות מרכזנית במפעל למערכות מים שבקיבוץ. מיקום המרכזייה היה ליד מנכ”ל המפעל אהוד ארצי. ארצי זיהה את היכולות של דפנה ושלח אותה ללימודים בפרסום ויחסי ציבור. לאחר הלימודים חזרה לעבוד במפעל בתחום יחסי הציבור למשך חמש שנים.

באותה תקופה בסוף שנות ה – 80, דפנה מספרת כי הייתה קריאה לבנים שעזבו את הקיבוצים, הבנים שלא רצו לעבוד בתעשייה ובחקלאות ויצאו ללמוד, לחזור לקיבוצים. בקיבוצים הבינו שמפספסים בני קיבוצים שיצאו ללמוד מחוץ לקיבוץ ויכולים לתרום להתפתחות הקיבוץ. עם החזרה של הבנים הביתה בקיבוץ עמיעד, החזירו גם את איימי לווינסון, שהיא מעצבת מוצר במקצועה, והבטיחו לה שהיא תעסוק במקצוע שלה בתחומי הקיבוץ. הקיבוץ פתח לה עסק לעיצוב. הצטרפו עוד כמה נשים לעסק של איימי,ומנהל הקהילה הציע לדפנה את משרת הניהול. דפנה לקחה את ההזדמנות וניהלה במשך חמש שנים את הסטודיו לעיצוב שנקרא ‘גלילאו’.

וזה היה אחד המקומות המדהימים בחיי, אומרת דפנה, ומספרת שבשלב זה החלה תפנית בחייה. בזמן העבודה ב‘גלילאו‘ דפנה עשתה קורס דירקטוריות ופגשה בקורס את ארמל היימן, שניהלה את “המחלקה לקידום מעמד האישה“ במועצה האזורית הגליל העליון. להיימן היה עיתון שהיא הוציאה באופן קבוע. דפנה ראתה את העיתון, ואמרה להיימן שהיא לוקחת על עצמה באופן קבוע לעצב את העיתון ולהוציא אותו לאור ביחד עם היימן, וככה התחילו הקשרים של דפנה עם הצפון. לאחר זמן מה התפקיד של מנהלת “קידום מעמד האישה“ במועצה אזורית הגליל העליון התפנה, ודפנה קיבלה את התפקיד במשך 15 שנים. זאת הייתה תקופה משפיעה ומשמעותית בחייה. היא מספרת.

״עברתי תהליך שהראה לנשים שאפשר לעשות שינויים בחיים“

דפנה נכנסה ל“מחלקה לקידום מעמד האישה“ והשתתפה בתחומים רגישים בזמן של שינויים גדולים בקיבוצים בהפרטות. היא עסקה בתעסוקת נשים ויזמות נשים עם קורסים בתעסוקה ויזמות. קורסים להכרת הרכב, וריענון נהיגה לנשים, גם בכדי שנשים ינהגו, ויבינו שבלי נהיגה קשה להיות עצמאית ולהסתדר אומרת דפנה. ומוסיפה כי הייתה פריצת דרך בספורט נשים, ברמת המודעות לספורט נשים, עם כדורסל נשים ושחייה. עוד עסקהבחינוך לנושא מגדר נשים בבתי הספר. דפנה מספרת כי הם נכנסו לכל בתי הספר עם תכניות לימוד לשוויון מגדרי, בתחום שנולד ונהיה לתחום מאוד גדול וחזק, מניעת הטרדה מינית בקיבוצים. דפנה מספרת שבמסגרת עבודתה במחלקה לקידום מעמד האישה הם בנו קורס למניעת הטרדה מינית, ואומרת כי, “בהתחלה היה קשה להביא נשים לקורס, הייתה התנגדות. לאט לאט שעלתה המודעות היו פניות אלינו שניקח נשים. התפקיד היום כמעט בכל הקיבוצים. אחד הדברים המשמעותיים ומשני המציאות שעשינו במחלקה לקידום מעמד האישה שהתנועה הקיבוצית אימצה את הקורס, ומספר רשויות נוספות מקיימות את הקורס, הקורס אף השפיע על החוק של ממונות למניעת הטרדות מיניות בעבודה”.

מומחית לקשרים בינלאומיים לטובת הקהילה

לאחר שסיימה את תפקידה עברה דפנה לתפקיד של הממונה על הקשרים הבינלאומיים במועצה אזורית הגליל העליון. עיקר הקשרים הם עם העיר התאומה לודוויגסבורג, בפעילות של חילופי משלחות בין בתי הספר, משלחות מוניציפליות, ביקורים בבתי החולים בצפת ובבתי חולים בלודוויגסבורג. דפנה מארגנת את כל המפגשים בין העיר בגרמניה למועצה ואחראית על הקשרים בניהם כשהיא שמונה שנים בתפקיד.

בנוסף לדפנה תפקיד של אשת המקצוע של המועצה בשותפות מגבית קנדה, שותפות של חמש רשויות בגליל העליון, ושש קהילות יהודיות בקנדה. שהמטרה שלהן היא לחזק את אצבע הגליל בפרויקטים שלגליל אין אפשרות להוציא אותן אל הפועל. בוועדות אנחנו מחפשים פרויקטים שהם יכולים לתרום ובעלי משמעות. מתעסקים בצרכים מיוחדים, בחינוך, בתרומות לבתי הספר, שותפים ב”גליליום“, שותפים בפרויקט שנקרא “דרך ארץ” שמאפשר לתלמידים ללוד מקצועות שהם פחות חזקים בהם בבתי הספר, כמו פילוסופיה, ספרות, תנ”ך. הכספים הם בעיקר לסייע שבמקומות שגם המדינה יותר חלשה בהם.

“הדבר שהכי משמעותי לי ברמה האישית זה הקשר עם גרמניה, זה קשר שבא מתוך המקום של ההתעסקות עם השואה והמחויבות של הגרמנים אלינו, בגלל השואה. זה שונה מכל קשר עם מדינה אירופאית אחרת. זה נוגע בהיסטוריה שלנו, ומאפשר לנו לחשוף את הילדים הצעירים, שהם כבר דור רביעי לשואה, ומתרחקים מהשואה. ילדים פחות ופחות מבינים, ומכירים סיפורים מהשואה. זה מאפשר לדבר על הנושא, וגם על נושא האנטישמיות שגואה היום באירופה, זכויות אדם, דמוקרטיה. אני מרגישה שזה מבחינתי אחת המשימות הכי חשובות. בבתי הספר במועצה האזורית הגליל העליון, כל בתי הספר, פעם בשנה, מוציאים משלחת, ופעם בשנה מארחים משלחת. השנה בנוסף הייתה תזמורת של 30 נגנים שנסעו לנגן ביחד עם 30 נגנים מגרמניה, בחוויה שלא תישכח.

הקשר של דפנה לגרמניה.

דפנה מספרת כי הקשר עם גרמניה נבנה לפני 35 שנה כאשר מתנדב הגיע לקיבוץ שמיר. תוך כדי השהות בקיבוץ עבד בבריכה. לאחר זמן מה הסתבר שאבא שלו היה נאצי , וכשהחברים בקיבות גילו את הידיעה על אביו הנאצי, הם קיבלו את הידיעה באופן קשה, והוא נאלץ לעזוב את האזור לשנתיים. אף אחד לא ידע איפה הוא. בשנתיים האלה הוא לקח על עצמו משימת חיים לבנות מרכז פדגוגי. הוא לקח בית כנסת שנהרס בליל הבדולח, והפך אותו למרכז פדגוגי חינוכי, תרבותי, שיגיעו לשם כמה שיותר אנשים, להכיר ולמוד את ההיסטוריה של העם היהודי. “זה ליבת הקשר ” אומרת דפנה. “אנחנו מחוללים שינוי עם כל אדם מגרמניה שמגיע לישראל, והא חוזר אחרת לגמרי. הם רואים אותנו כאנשים ואיך אנחנו חיים“.

בנוסף לגרמניה מגיעים גם מהולנד קבוצה של נוצרים אוהבי ישראל. כל שנה הם באים לישראל ומביאים פרחי צבעוניים מתוך מטרה להפוך את ישראל ליותר יפה וצבעונית. במועצה האזורית הגליל העליון ביחד עם דפנה עושים להם סיור ברחבי הגליל העליון, ולכל מקום שהם מגיעים הם משאירים צבעונים. דפנה אומרת כי היא מאמינה בטוב שבבני האדם, מתעסקת בעיקר דברים שמקדמים את החברה והקהילה, מאד מעורבת חברתית, ואפילו חובשת של איחוד הצלה.