זמן אהבה.
ראש חודש אלול.
הקורונה אמנם ממשיכה ללוות אותנו ונראה לפעמים כאילו הזמן קפא, אבל לוח השנה לא עוצר והזמנים משתנים. בקרוב יתחיל הקיץ להתקפל, שנת לימודים חדשה ברקע וכל זה קורה כשחודש אלול נפתח היום. חודש אחרון בלוח השנה שלנו. מה שאומר התכוננות לחגי תשרי, לימים הנוראים – ראש השנה ויום כיפור. וזה אומר חשבון נפש, כובד ראש, הכאה על חטא, תיקון ושיפור המעשים, איזשהו פחד לקראת התייצבות בימי הדין. אמירת “סליחות”. בקיצור מעבר למצב נפשי שנקרא “יראה”.
ואחרי כל הנ”ל הנה משהו אחר לכאורה. בימים הראשונים של כל שנת לימודים חדשה ביסודי, תמיד היו מזכירים לנו מחדש שבשם של חודש אלול רמוזות בראשי תיבות המילים: “אני לדודי ודודי לי”. שנה אחרי שנה עד שקלטתי שיש כאן רמז לקשר שלנו עם בורא עולם. הוא הדוד הנסתר הזה. עברו עוד כמה שנים ואז הבנתי שאלו בעצם מילים של אהבה. “אני” זו הרעיה, שמדברת במגילת שיר השירים עם ועל ה”דוד”, הידיד. וחז”ל לימדו אותנו שזהו סיפור האהבה שבינינו (הרעיה) ובין אבינו שבשמים (“דודי”). אבל מקודם הבנו שחודש אלול זו תקופה שבה מה שאקטואלי הוא הרגשת היראה בדרך לימים נוראים, אז איך מתחברת לכאן האהבה הזאת? איך זה מתאים לחודש אלול?!
התשובה: ככה זה כשאוהבים. דווקא מתוך שאוהבים, מקפידים יותר למלא את רצון אהובנו. אנחנו יותר בודקים את עצמנו האם באמת עושים למענו. את ההסברה הזאת כתב הרב משה חיים לוצאטו (רמח”ל) בספרו מסילת ישרים. הרמח”ל חי באיטליה ועלה לארץ בגיל 36. אולם כעבור 3 שנים הוא נפטר (עם אשתו ובנו היחיד) במגפת הדבר. הוא כותב שככל שאדם יותר אוהב את הוריו, הוא יעשה למענם מעבר למוטל עליו. הוא ‘יגדיל ראש’ ויבצע את מבוקשם, מעבר לנורמה המקובלת. וככה הוא מבאר שהחמרה במצוות והקפדה יתירה היא ביטוי של אהבה גדולה יותר לאלוקים. זאת אומרת שהחמרה במצוות מתאימה באמת למי שהוא אכן נמצא בדרגה יותר גבוהה של אהבת הבורא. וככה זה גם באלול. דווקא החיבור והאהבה לידידנו שבשמים (“דודי”), יוביל אותנו לבדיקה ושיפור המעשים שלנו והכאה על חטא.
כתבתי, כשברקע התקיימה המחאה התרבותית נגד שידורי ההסתה בחסות תאגיד השידור הציבורי (‘היהודים באים’). אם הקפדה על עשיית רצון אהובנו, מבטאת כאמור אהבה גדולה, אז עשיית צחוק מאבינו שבשמים, זה ההיפך הגמור. (יותר מתאים לקרא לתוכנית “היהודונים בוגדים”. זו וודאי לא אמירה של יהודים ולא בשביל זה הם באים). בעצם עשיית צחוק מדברים רציניים שבחיינו, היא שיטה עתיקת יומין. כבר לפני 300 שנה כתב על כך הרמח”ל באותו ספר שצוטט קודם. הוא כותב בספרו על אותה רעה חולה, שהוא קורא לה “ליצנות”. כדי לתקוף את העניינים הרציניים שבחיים, את האמת שאמורה להוביל אותנו בחיים, הוא משתמש בליצנות צינית. וככה הוא מבטא את האמירה שאין באמת דבר שהוא חשוב בעולם הזה. ככה אפשר ל’חסל’ את אבינו שבשמים אחת ולתמיד.
ולשאלה, אז מה לעשות עם כל הכישרונות הללו של כותבי הסידרה הנ”ל והשחקנים, הנה הצעה מבית מדרשו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל. ביום ראשון הקרוב יחול יום השנה ה-85 לפטירתו. כבר למעלה ממאה שנה שספריו העמוקים נלמדים. ככל שעוברות השנים, מעגל הלומדים של כתביו ותורתו, רק הולך ומתרחב. הרב קוק הגיב על ספר שכתב הרב אברהם רוזניק, (שהיה דרשן וסופר פורה בארה”ב) ואלה הם דבריו (כתוב כמובן בסגנונו המיוחד, בסוגריים הוספתי ‘תרגום’): “ספרו טללי אורות הגיעני לשמחת לבבי (=שמחתי לקבל את הספר שכתבת). ברכתי ברכת הנהנין (=נהנתי מאד) על כשרונו הנפלא. ומי יתן וירבה לנו תנובתו (=הלוואי ויהיו עוד תוצרים שלך, כלומר ספרים), במיוחד בליצנות של עבודה זרה (=כנראה שהרב ההוא השתמש בספרו בכישרון הליצנותי שלו כנגד איזושהי אלילות). ראוי לנו בדור זה להרחיב את החוג ההומוריסטי הקדוש הזה לכל פרטיו הרבים (=הרב קוק קורא לשימוש בהומור נגד כל מיני כוחות שליליים). כל מה שברא הקב”ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו (=זה ציטוט ממסכת אבות. הקב”ה יצר כל מיני כוחות שנועדו לשמש לצורך שמירה על כבודו) ואשרי מי שזוכה להשתמש בכישרונו לכבוד שמים ולכבודן של ישראל”. אז קחו את כישרונכם המבורך (שהוא מתנת שמים) וקדימה להשתמש בו בשביל לתקוף ולעשות צחוק מכל השלילה שמסתובבת לה כאן בעולמנו. קחו למשל את האנטישמיות ואת שנאת ישראל ומדינתנו ותעשו ממנה צחוק. תעשו לנו ליצנות בשירות אלוקים.
