בחודש שביעי להריונה הרביעי, כשהיא מאובחנת בסכרת הריון, אתי שמולה מקרית שמונה נוסעת יום יום לבסיס שלה במשגב, שם היא משרתת כע’ קצינת שלישות של חטיבה 8. בתור ילדה שגדלה בארצות הברית, היא לא חלמה לשרת בקבע, אבל קצת לפני השחרור שלה מהשירות הסדיר, אתי החליטה שהיא בצבא בשביל להישאר.
שירי פריאנט
אתי שמולה, 33, מקרית שמונה היא לא אמא עובדת, היא אמא משרתת. “אפילו הילדים שלי יודעים שאני לא הולכת לעבוד, אני הולכת לשרת”, אומרת אתי. בחודש השביעי להריונה הרביעי, אתי עדיין נוסעת מדי יום לשירות הקבע שלה במשגב, וכנראה גם תיסע לשם עוד ביום הלידה.
אתי, נשואה לבן קרית שמונה, גרה בעיר כבר 14 שנה. היא אם לשלושה, הרביעי בדרך, ומעולם לא העלתה על דעתה שתשרת בקבע. “בגיל 6 ההורים שלי החליטו לחיות את החלום האמריקאי ועברנו לגור בארצות הברית. את כל תקופת הילדות וההתבגרות שלי עברתי שם”, מספרת אתי. “בגיל 15 חזרנו לארץ והתגוררנו בקרית ביאליק. בתיכון כבר התחילו לדבר על הצבא. בשביל ילדה שגדלה בארצות הברית, הרעיון של צבא נראה מאוד מושך ומיוחד.”
אתי התגייסה ושירתה כאחת הפקידות בלשכת אלוף, בתקופתו של גבי אשכנזי. לאחר מכן, היא עברה לגדוד הקשר הפיקודי והייתה השלישה של הגדוד בשירות קבע. “ממש התחלתי להילחץ כשהגיע הזמן שלי להשתחרר מהצבא. נלחמתי על מנת להישאר בקבע. קודם כל רציתי להישאר, לא משנה איפה, רק להישאר במסגרת, וכך היה”, אומרת אתי. כחלק מהקיצוצים בגדוד, אתי עברה לפני כשלוש שנים לחטיבה 8 האגדית. חטיבה 8 היא חטיבת השריון הראשונה של צה”ל, אשר הוקמה על ידי יצחק שדה. כיום היא חטיבת מילואים השייכת לפיקוד צפון. אתי משמשת כעוזרת לקצינת השלישות, והיא בעצם שולטת בנתוני כוח האדם של מערך המילואים בשעת חירום. היא משרתת בבסיס משגב, ומדי יום נוסעת כשעה וחצי הלוך, שעה וחצי חזור. אבל את היום שלה היא מתחילה רק לאחר שהיא מלווה את שלושת ילדיה למסגרות שלהם. לפני שנולדו הילדים, אתי מספרת שהיא הייתה מגיעה הביתה בשעות הלילה. “גם שנולדה ביתי הבכורה, יכולתי להגיע בשש או בשמונה בערב, ולפעמים גם בעשר. היו פעמים שישנתי בבסיס. אהבתי את האווירה הלילית של הגדוד. עם הלידה של הילד השני, המצב כבר היה מורכב יותר. רציתי משרת אם שתתאים לסדר היום שלי.
אתי מגיעה לביתה בכל יום. את הילדים אוספת חמותה, אבל היא חוזרת בשעות סבירות. “זה לא פשוט להיות אמא בקבע. יש תקופות, כמו עכשיו, של תרגיל שנמשך שבועיים וחצי, שאז אני כמעט לא רואה את הילדים. אני מגיעה כשהם כבר ישנים וזה לא קל בכלל. אבל הם כבר יודעים שאם יש תרגיל אז אמא צריכה ללכת. בצוק איתן, למשל, רצתי מהמספרה לשטח לגייס את הגדוד. יש גם תקופות כאלה, אבל לומדים איך לשלב את חיי המשפחה עם השירות.
יצא לך לקבל ביקורת על כך שאת אמא בקבע?
“ממש לא. אני קודם כל אמא ואחר כך בצבא. הילדים שלי יודעים שכל בוקר אני מלווה אותם, הם יודעים שאם הם זקוקים לי אז אני שם בשבילם. יש תקופות קשות יותר, אז מסתדרים. אבל בדרך כלל, אני ממש זמינה להם.”
אתי כבר בחודש שביעי להריונה מאובחנת בסכרת הריון. היא מתחמקת מביקור במרפאה מהחשש שיוציאו אותה לחופשה של שמירת הריון. כשאני שואלת מתי היא מתכוונת לצאת לחופשת לידה, היא עונה: “ללידה הראשונה לקחו אותי מהבסיס לבית החולים ונראה לי שגם הפעם זה יהיה ככה”, היא צוחקת.
היית ממליצה לצעירות לחתום קבע?
“זו תשובה שמשתנה בין אדם לאדם. זה לא משהו שמתאים לכל אחד. לא כולן מתחברות לצבא. גם זה נורא תלוי במקום אליו את מתגייסת. לצערי, יש הרבה צעירים וצעירות היום שמגיעים לשירות הסדיר מתוך חובה ולא מתוך רצון ממשי. אני ממש רציתי את זה ולא לכולם יש את המוטיבציה. מה שכן, מי מאלו שיבוא לשיחה איתי – המצב ישתנה בדקה”.
