ניבה חיים (36) היא סוג של צועניה. בהיעדר בית קבוע, היא נודדת מעיר לעיר. לכן, כנראה, היא נמשכה לעולם המסתורי של הפלמנקו, סגנון מוזיקה צועני שהתפתח באנדלוסיה בדרום ספרד.

 

היא נולדה וגדלה ביוקנעם והחלה לרקוד מגיל צעיר. בגיל 16 היא עזבה את בית הספר כי המסגרת פשוט לא התאימה לה. “היו לי כל מיני ליקויים שלא ידעו כיצד להתמודד איתם בזמנו והיה קשה לי להתמודד עם מסגרת מסוג זה”, היא אומרת.

 

אז במקום ללמוד-רקדת?

“אני רוקדת מגיל 5 בערך אצל מורה מדהימה בשם אתי קטורזה. עד הצבא רקדתי את כל הסגנונות- בלט, ג’ז, מודרני, קבוצת ריקודי עם שהופיעה בכרמיאל. המורה שלי ידעה כל כך הרבה סגנונות והיה לה עומק, כך שקיבלתי ממנה המון השראה לחיים”.

 

לאחר שירותה הצבאי, ניבה נרשמה לבית ספר למחול שנקרא “הקבוצה ביפו”, שם למדה קונטקט אימפרוביזציה (תנועה במגע) ולפלמנקו, שסחף את עולמה, היא הגיעה בגיל מאוחר יחסית. “בגיל 23 טסתי לספרד כדי לעבוד קצת ולטייל”, היא מספרת. “במהלך הטיול הגעתי לאנדלוסיה בדרום ספרד ושם הכרתי ח’ברה ממש אותנטים שחיים במערות. הכרתי שם זוג מדהים שנתן לי המון השראה. קרו להם לולי וצ’יטו, זוג צוענים. גרתי אצלהם תקופה ורק ספגתי את האווירה. עוד לא התחלתי לרקוד”.

 

 

לאחר מכן חזרה ניבה לארץ, עשתה קצת כסף ושוב טסה לספרד, הפעם לתקופה של חמש שנים. ומאז היא מבקרת שם מדי שם בשביל ללמוד עוד קצת על סגנון הריקוד הזה.  

 

מה משך אותך למקום?

“המילה אנדלוסיה זה הליכה ואור. זה מרחב שהוא כמו אמא, שאליו הגיעו המון אבות, כל אחד ממקום אחר- תרבות מרוקו, צוענים, הינדיים שהגיעו מהודו, רומנים, צרפתים, דרום אמריקאים. וכולם, כל הדתות והתרבויות, השפיעו על הפלמנקו. פלמנקו היא מוזיקה מיסטית מאוד. היא גם יושבת על ספירות לא סימטריות, וזה נוגע בך כשאתה מקשיב לה. כשהייתי קטנה, ושמעתי את ירדנה ארזי, שלומי שבת, שלמה בר. גם המוזיקה ההיא נגעה לי באותן אנרגיות בגוף. אני שרה ומתופפת מגיל צעיר, אז כל הדבר הזה חדר לתוכי”.

 

ב-6 שנים האחרונות, לצד עבודתה כרקדנית מבצעת בלהקת המחול התל-אביבית “פאסיטו”, היא מלמדת במספר מוקדים בגליל העליון ומנהלת את “פלמנקו בגליל”. משנת 2012 היא הספיקה ללמד בקרית שמונה, מטולה, כפר סאלד, עמיר, בית הלל, ראש פינה ועוד.

 

אז למה לגליל?

“לפני שטסתי לספרד, גרתי עם חבר שלי בגליל והתאהבתי במקום. לפני 6 שנים, בחורה בשם דנה גורל הובילה אותי לשוב וללמד פה. היא אמרה שיש קבוצה של בנות שממש רוצות ללמוד פלמנקו, ואני כבר רציתי לחזור לצפון. בשנה הראשונה לימדתי בתאטרון מראה. היינו קבוצה של לביאות, כל אחת מלאה אישיות וכוח. לאחר מכן, כבר הסתובבתי בכל הגליל העליון”.

 

למה דווקא פלמנקו? לא היה קל יותר ללמד בלט?

“פלמנקו, לפני שהוא ריקוד, הוא שפה, תרבות. זה התחיל משירה בכלל ופלמנקו הוא שפה שמתקיימת בצורה מעגלית. כשאנחנו רוצים לפתוח את היצירה ולהציג אותה, אנחנו פותחים חצי גורן, אבל כל התרחיש של הלימוד קורה במעגל ולמעגל יש הרבה כוח. אני מאוד אוהבת ללמד נשים. יש לי תלמידות מגיל 5 ועד גיל 70, בעבר היו גם יותר מבוגרים. לריקוד הזה אין גיל, להיפך, הגיל מעניק המון עוצמה לריקוד. ככל שאת מתבגרת ומתפתחת, הריקוד נעשה מעניין יותר, יש הרבה כבוד לזמן וכל גוף יכול לרקוד פלמנקו”.

 

וניבה יודעת על מה היא מדברת. כשהייתה נערה היא סבלה מהפרעות אכילה במשך שנים רבות, מאחר ויש סטנדרט מסויים בריקוד שצריך לעמוד בו. “כשהתחלתי לרקוד פלמנקו, שקלתי 10 קילו יותר ממה שהייתי, זה נתן לי את היכולת להתחבר לגוף שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שאהבתי את עצמי בלי שום קשר למשקל. פלמנקו מקבל כל גוף ומייפה אותו, כל מבנה גוף בא טוב”.

 

דבר נוסף שגרם לניבה להתאהב בפלמנקו הוא דווקא העניין החברתי. “זה ריקוד שמחבר נשים דתיות, ערביות, בדואיות מטובא או דרוזיות מהגולן. זה ממש כלי חיבור בין נשים שרוקדות ביחד באותה קבוצה בלי הבדלים של דת ועדה”.

 

בימים אלו מלמדת ניבה במרכז קלור ובראש פינה, זה הבית של המחול שלה. אבל בית משלה, עדיין אין. “אני כרגע בלי בית. גרתי תקופה בראש פינה, טסתי לספרד, לפני כן גרתי בפלורנטין והגעתי לפה ללמד כמה פעמים בשבוע. בקרוב יעלה המופע בראש פינה, מופע פלמנקו מודרני משולב עם מוזיקה אלקטרונית, אז אני כל השבוע פה, ישנה אצל חברה. מגיל 25 הפסקתי לעבוד במקומות מסודרים ומרוויחה את הכסף שלי בעצמי. את כל השנים בספרד מימנתי על ידי באסטה שפתחתי  בפסטיבלים באירופה, זזה ממקום למקום, עושה קעקועי חינה. אז אין הרבה כסף, אבל תודה לאל אני עושה מה שאני אוהבת וחושבת שצריך לעשות”.

 

המופע עליו מדברת ניבה הוא מופע עצמאי שהיא תעלה באפריל בראש פינה שמשלב בין המיסטיקה והשורשיות של הפלמנקו אל החדשנות שיש בטראנס האלקטרוני.

 

 

מי צפוי להופיע?

“בהופעה יעלו שני אומני פלמנקו מדהימים. האחד, יהודה שוקי שוויקי, שעושה חיל בספרד ומייצג אותנו שם בכבוד, והשני אופיר עטר, זמר וגיטריסט משובח. שניהם באמת אומנים מן השורה הראשונה. הם מייצגים את השורש. יש משהו בשירה של הפלמנקו שהוא לא מתורבת. בדרך כלל המוזיקה מדברת על אנשי השוליים והדברים הפחות יפים בחיים. מדברת על האמת, וזו המוזיקה שתהיה במופע בשילוב עם אופיר אמור, נגן מהצפון, שינגן מוזיקה אלקטרונית יחד עם השניים. מדובר בהפקה עם מיטב האנשים שיש. כולם הסתובבו העולם, ראו דברים. כולם פועלים למען הקהילה או עוסקים גם בסוג של טיפול, וזה גם הכיוון שלנו, לעשות טוב”.

 

בתור אחת שאהבה לרקוד במשך שעות במסיבות טראנסים, ניבה מאוד מתרגשת מהחיבור במופע. “יש משהו מאוד עוצמתי ושבטי במוזיקה אלקטרונית”.

 

מי צפוי עוד להופיע?

“יש להקה שהתחלתי השנה לעבוד איתה והם יפתחו את הערב ברחבה בחוץ, לפני שהאנשים יכנסו לאולם. הם יקימו מעין מעגל לפני ההופעה וגם בסיומה, אז גם להם תהיה במה”.

 

ניתן לומר שאת המופע הרמת לגמרי לבד?

“זה לא מדויק כי הכל קורה בזכות כולם. מדובר באנשים שכבר מרוויחים יפה מאוד מהופעות והם לא צריכים את הפרויקטים האלה, אבל הם באים מתוך רצון לעזור. זה לא פרויקט של בן אם אחד, אני לא עושה את זה לבד. זו כן הפקה עצמאית והלוואי שהכל יהיה הרבה יותר פשוט ושנוכל להתרכז ביצירה עצמה ולא במה שמסביב. הלוואי שיהיה הרבה יותר פשוט לייצר אומנות גלילית. אני פה מתוך חזון”.

 

מה הציפיות שלך מהמופע?

“אני ממש מקווה שתושבי הצפון יגיעו. הכרטיס ממש זול, 55 שקלים על הופעה של שעתיים. אנחנו מייצרים את הכל מאפס, את המוזיקה, הכוריאוגרפיה, תלבושות, להקה, שחקנים. כל כך הרבה אנשים עובדים בדבר הזה בשביל להביא לכאן אומנות, אז הלוואי ויגיעו.ושנית, במופע יש אמירה, דברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל. גם דרמות וגם המון שמחה, ריפוי וחיבור בין דתות. החלום האישי שלי הוא שהמופע הזה ירוץ הלאה לכל הארץ כי הוא פותח חלום לדיבור אחר”.