מאת שי אלבוגן.

מאז האזעקה שפילחה את האוויר בעיצומו של היום הקדוש בשנה, לפני 47 שנים, נוסף ליום הכיפורים ציביון נוסף – מלחמתי. זה נראה אולי די מנוגד – אווירת יום הצום לעומת אווירת הקרב. הבגדים הלבנים והתפילות אל מול מדי ב’ והזיוודים. יתכן וזה מה שרצו מתכנני המלחמה ההיא לפגוע בקדושתו של היום הזה וככה הפגיעה באויב הציוני תהיה יותר אנושה. אבל האמת העמוקה היא, שגדולתו של היום העניקה ללוחמים שלנו מוכנות נפשית גדולה יתר להילחם  על המדינה. גם באופן פרקטי, התיזמון דווקא פעל לטובתנו. רוב האנשים היו מרוכזים בבתי הכנסת, מה שהקל על תהליך הגיוס בעיצומו של יום. גם הכבישים שהיו ריקים לחלוטין סייעו בהגעת החיילים לנקודות הגיוס. החיילים שיצאו מבתי הכנסת לא רק שלא התנתקו מהקדושה ומהתפילות אלא שהביאו אותם לזירת הקרב, כולל התפילה: “וכל הרשעה כולה כעשן תכלה”.

האמת היא, שעוד הרבה מאד שנים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים  כבר היה לו ליום הזה ריח של קרבות ומלחמה. את האווירה הזאת אנחנו יכולים למצוא במדרש חז”ל על מזמור כ”ז בתהילים. המזמור הזה מתאר מצב של מאבק מול אוייבים. והמדרש מביא לנו דעות שונות שמייחסות את המאבק לאויייבים השונים שקמו עלינו במרוצת ההיסטוריה הקדומה שלנו (עמלקים, פלישתים ועוד). פרשנות נוספת שניתנת שם במדרש מחברת את רוחות המלחמה של המזמור ליום הכיפורים ולכל מה שהוא מכיל בתוכו. הלחימה, על פי הפרשנות הזאת, היא מול מה שמכונה במקורותנו – היצר הרע. מדובר במאבק מתמיד ויומיומי. חיינו גדושים בסיטואציות, שבהן אנחנו נמצאים בתנאי לחימה לא פשוטים. אנחנו מוצאים את עצמנו לפעמים נסחטים על ידי כל מיני יצרים אפלים ורצונות שפלים. יום הכיפורים הוא יום של התכנסות גם בתי הכנסת וגם לתוכנו פנימה, כשהמגמה צריכה להיות לחדור למעמקים שבנו ומשם לשאוב את הכח לכל השנה, לעמוד במאבקים הנ”ל. היום הזה מוגדר ע”י המדרש הנ”ל כיום שבו אין שליטה ליצר הרע. יום של ניצחון, שאותו צריך לדעת להעתיק להמשך הקרבות של השנה.

אחת התמונות המפורסמות של מלחמת יום כיפור היא של החייל הלל אונסדורפר הי”ד ממעוז המזח, שעל גבול מצרים, שנכנע והלך לשבי. בתמונה הוא נראה מחזיק את ספר התורה של המעוז. שם אמנם נכנעו, הלל וחבריו ללחימה במעוז, בלית ברירה, אבל בחלקים רבים של חייו הוא נאבק בדרך להצלחה. הספר “הלל ממוצב המזח” (מומלץ) מתאר את חייו כולל כמובן המלחמה עד לתאונת הדכים, שהרגה אותו בהיותו רבו של בית רימון. בכל מהלך חייו, הוא הלך והתקדם והתעלה מבחינה רוחנית ונפשית, תוך כדי מאבקים פנים נפשיים לא פשוטים. הוא לחם את מלחמת חייו ולא נכנע לקשיים ולאתגרים, אלא אדרבא השתמש בהם לצורך העליה מעלה מעלה.

ועוד כמה מילים על המלחמה ההיא. בדרך כלל היא מאוזכרת וצרובה בזיכרון כטראומה נוראה. למן הכשל המודיעיני ועד לאלפי ההרוגים (2,222!), הפצועים הרבים (5,596( שיתכן ויש  מהם שסובלים עד היום והמוני השבויים (294) שחוו את אימת השבי. שוב ושוב חוזרים כלי התקשורת ומכים על חטא ושוב ושוב הם חוזרים ומספרים לנו כמה לא היינו מוכנים וכמה גדולה הפאשלה ההיא, לביזיון מדינת ישראל (כמו שממש בימים אלה ‘חופרים’ לנו העיתונאים למיניהם על כשלונה של הממשלה הנוכחית בנושא ומכנים זאת כ’יום כיפור’ של הקורונה). כדאי לשים לב ולהקשיב לעובדות שהופכות את כל המבט הנ”ל. “יום כיפורים זה – יום נס גדול הוא לישראל”, ככה הצהיר הפרשן הצבאי המוסמך של המלחמה, האלוף חיים הרצוג ז”ל. מי שלימים נתמנה לשגריר ישראל באו”ם ושנים אחר כך כיהן כנשיא המדינה. זו היתה המלחמה הבלתי מתוכננת ביותר מצידנו. אוייבינו הכינו לנו הפתעה מפחידה בצורת התקפה משולבת מצפון ומדרום. ומתוך עמדה כל כך נחותה שלנו בהתחלה, הגענו לעליונות צבאית וסיימנו בפאתי דמשק ובפרוורי קהיר. גם אם יותר מקובל לחשוב על מלחמת ששת הימים כמשהו ניסי שהתרחש במהירות הבזק, אין ספק שבמלחמת יום כיפור התחולל נס ענק שהיפך את כל מצבנו לטובה. גם אם הדרך היתה קשה וכואבת. בצליחת תעלת סואץ, שהיתה נקודת מפנה במלחמה, ביקש מפקד הצליחה מחייליו שישירו: “ישראל בטח בה'”. ומהעבר השני, שר המלחמה המצרי אמר: “הפריצה (של צה”ל) למערב סואץ היא בלתי טבעית”.