השבוע צוין יום האישה ברחבי העולם ולכבודו דיברנו עם אישה מדהימה שהחליטה לעשות שינוי, לעלות לארץ, דווקא לגולן, ולפתוח עסק. השנה, קרינה צ’פלינסקי חוגגת 50 וגם את החיים החדשים שלה. בראיון מתוק במיוחד היא חושפת שהיא כבר דור שלישי לייצרני שוקולד, שהכל אצלה התחיל בכלל מקטיף דובדבנים ואיך עשתה מהפכה כשהפכה להיות האישה הראשונה במשפחה שעברה לקדמת הבמה. החיים המתוקים.

 

קרינה צ’פלינסקי (50) מעין זיוון היא מייסדת ושוקולטיירית “דה קרינה”, בוטיק שוקולד שנקרא על שמה. קרינה, שגדלה אל תוך מורשת השוקולד המופלאה, חלמה להמשיך את המסורת המשפחתית, ולהיות הדור השלישי בשושלת. האהבה לשוקולד ולישראל השתלבו לחלום אחד שהתגשם ב-2006, כשהיא ובעלה גיורא הקימו את מפעל שוקולד הבוטיק DE KARINA, בקיבוץ עין זיוון ברמת הגולן.

 

המזוודה והמתכונים האבודים

 

אבל הסיפור המשפחתי שלה מתחיל לפני מאה שנים, בסבא שלה, יעקב, הדור הראשון בשושלת, שלמד וספג את סודות המקצוע במפעל שוקולד באירופה, לפני מלחמת העולם הראשונה. “נסיבות החיים והמלחמה אילצו אותו לעבור עם המשפחה לדרום אמריקה, כשאיתם מזוודה אחת שמכילה חיים שלמים ואת המתכונים המשפחתיים”, היא מספרת. “כשהגיעו לברזיל כמו שתכננו, אבדה המזוודה וכך המשיכו להפליג, עד שעגנו מול חופי ארגנטינה, שם המזוודה נמצאה”.

המשפחה נשארה בארגנטינה והפתגם ‘מעז יצא מתוק’, התגשם לחלום מתוק. זו הייתה התחלתה של מסורת משפחתית מופלאה של ייצור ואהבה לשוקולד, בת שלושה דורות שתתפרס על פני שלוש יבשות. “אבי, דון בטו, הדור השני לשושלת, הקים מפעל לשוקולד בבואנוס איירס, שלימים הפך למעצמת שוקולד עם מעל למאה עובדים, הפועל בדייקנות ובקפדנות האירופאית, בשילוב הלהט הדרום אמריקאי, שיצרו עולם רב חושי של שוקולד בטעמים ייחודיים. אני גדלתי אל תוך מורשת השוקולד המופלאה הזו וחלמתי להמשיך את המסורת המשפחתית, ולהיות הדור השלישי בשושלת”.

את הדרך המתוקה שלה היא התחילה לפני 14 שנה, כשהיא ובעלה החליטו לעלות לישראל עם שני ילדיהם. “ההחלטה לעלות ארצה הייתה אחת ההחלטות הכי משמעותיות שעשיתי בחיים. ארגנטינה עברה תקופות לא פשוטות, עליות וירידות, ומצד שני גידלו אותי בבית יהודי לגמרי, הייתי פעילה בתנועות נוער, אבל מעולם לא חשבתי שאעלה לארץ”.

מה בכל זאת גרם לך לחשוב על עלייה?

“זה בא עם הזמן, עם הילדים, עם החיפוש אחר משהו שהיה חסר לנו שם, תחושה של שייכות. אחרי שנים של חשיבה, השתכנעתי שזה מה שנעשה, ועלינו לארץ דרך ‘בית ראשון’ של הסוכנות היהודית, עלייה לפי הספר”.

 

 

מבואנוס איירס לרמת הגולן?

“חיפשנו פריפריה. באחד מהטיולים שלנו בארץ, הכרנו את רמת הגולן והתלהבנו. לא היה לי ספק שאם נעלה, זה יהיה לגולן. היינו בסוכנות והציעו כל מיני אפשרויות. מיד שאלנו על רמת הגולן והם אמרו שיש מקום אז עלינו לעין זיוון. בואנוס איירס היא עיר ענקית ורצינו בדיוק ההיפך. זאת עיר של ג’ונגל מבטון. גרנו בקומה תשיעית, קילומטר ליד בית חולים, כל היום רעש של אוטובוסים, אמבולנסים ומה לא, עד השעות הקטנות של הלילה. חיפשנו שקט, שלווה, פסטורליות, מקום לגדל בו ילדים. חיפשנו איכות חיים ומצאנו את זה בגולן. גם כשהיינו ילדים, אבא שלי ז”ל היה בוחר לנו מקומות ירוקים כבריחה מהעיר הצפופה. פארקים, טיולים רגליים וגם רק לצאת ולשחק עם המשפחה בטבע, ליהנות מפיקניק משפחתי ולטעום דברים מיוחדים. השבתות האלו העניקו בי את האהבה הגדולה לטיולים ולשטח הפתוח”.

ובפועל, איך הייתה הנחיתה בארץ? הקליטה?

“הקליטה הייתה טובה אך לא פשוטה. יש לי תואר ראשון בכימיה ואני בעלת תואר שני במדעי התזונה, וכשהגעתי לארץ התחלתי מכיתה א’, כי לא ידעתי מילה בעברית. בלי לדבר, לקרוא ולכתוב אי אפשר לעשות כלום. לא לעבוד, לא לתקשר, כלום. אבל ההחלטה לעלות לארץ הייתה כל כך מהותית עבורי שאמרתי- עכשיו אין דרך חזרה. השקעתי שעות באולפן ובלימוד השפה כי ידעתי שאני חייבת לדעת לתקשר עם הסביבה אם אני רוצה לעשות משהו”.

 

ייצור ריבות במטבח עד הבוקר

 

לאחר שהוציאה “ציונים טובים באולפן”, החלה לעבוד קרינה בתיירות בקיבוץ, וגיורא, סאונדמן במקצועו, גם החל לעבוד בתחום ההגברה. “היינו כל כך עסוקים בקליטה, להבין איפה אנחנו נמצאים. רצינו לעשות משהו משלנו ולא ידענו מה בדיוק”, היא מספרת.

הצעדים הראשונים שלה החלו דווקא עוד בימיה באולפן, כאשר לקחו את העולים החדשים לקטוף דובדבנים. “גרנו באזור של מטעים וזה היה מטורף, לא ראיתי דבר כזה בעבר. לקחו אותנו לקטיף דובדבנים ולא הבנתי מה עושים עם הכמויות המטורפות של הפרי על העצים וגם על האדמה. החלטתי להתחיל לייצר ריבות בבית כעסק צדדי”.

במשך כמה שנים טובות ייצרה קרינה ריבות במטבח ביתה, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, לאחר שהשכיבה את הילדים לישון, ובבוקר קמה לעבודה בתיירות הקיבוץ. “התחלתי למכור את הריבות לצימרים, למקומות תיירותיים, לחברים, לשכנים, והכמויות רק הלכו וגדלו”.

מתי קלטת שמדובר כבר בעסק רציני?

“שכבר לא היה לי מקום בכיור לפירות, לצנצנות ולכל הציוד. זה כבר היה בלתי אפשרי, פיזית. אם הייתי צריכה לבשל סיר אחד או שניים, זה בסדר, אבל כשיש לי הזמנה ל- 6 סירים, כבר אין מספיק כיריים לבישול. הכמויות של ההזמנות רק הלכו וגדלו והבנו שצריך לעבור”.

 

קרינה ובעלה החליטו לפתוח עסק משלהם שיעבוד מחוץ לבית. באותה תקופה התפנה המבנה של המרפאה של הקיבוץ והזוג החליט לקפוץ על ההזדמנות. “חשבנו איך נוכל לקחת מבנה עם ריח של תרופות ולהפוך אותו לממלכה של שוקולד”, היא מספרת. “ישבנו עם יועץ עסקי בשביל להבין את הכדאיות של העניין ובסופו של דבר המרפאה הפכה לבוטיק שוקולד איכותי”.

לאחר מכן, השניים קיבלו החלטה שלימים הפכה למהלך אסטרטגי נכון עבורם. “היועץ העסקי שאל אותי מה אני רוצה ועניתי לו שאני רוצה להיות ביום שבת בבית. לא רוצה חופש ביום רביעי שיש המון עבודות מסביב לעשות, רוצה לנוח בשבת”, ואז העסק גם הפך להיות כשר.

 

עוד החלטה קשה היא העובדה שבחרת לעבוד עם  בעלך, שהוא מנכ”ל החברה. למה?

“למה לא? בלעדיו לא הייתי יכולה לנהל את העסק. אני בן אדם עם רגליים על הקרקע שחייב ביטחון אבל לפעמים אני חולמת בגדול והוא מאזן אותי. החוק היחיד שקבענו הוא שבעבודה מדברים על עבודה ובבית מדברים על בית. כשאנחנו בעבודה, הוא לא מתעסק בעניינים שלי ואני לא בשלו. אנחנו כן מתייעצים אבל לכל אחד התפקיד שלו”.

בסופו של דבר כן החלטת לחלום בגדול

“התחלתי מקטן ולאט לאט התקדמנו. אני לא יכולה לעשות מהלך בבת אחת. כמו שאומרים פה ‘לקפוץ מעל הפופיק’. הצעדים הקטנים שקורים ביום יום נתנו לי את הביטחון להתקדם קדימה. אם ראיתי שיש ביקוש- הבאתי עוד מכונת שוקולד, היו יותר מבקרים-פתחתי עוד סדנאות. גדלתי יחד עם העסק שלי”.

לא הרבה יודעים, אבל גם יש לך רקע אקדמי בתחום

“אבא שלי סיים בית ספר יסודי כי הוא גדל במשפחה שלא הייתה אופציה אחרת. לאחר היסודי הוא הצטרף לעסק המשפחתי והתחיל לעבוד. בבית שאני גדלתי זה היה ברור שאני חייבת לסיים אוניברסיטה. ידעתי שלא אוכל לברוח מזה אז בחרתי במשהו שקשור בעקיפין לשוקולד. לאחר מכן הבנתי שאני לא בן אדם של מעבדות, אלא של אנשים, אבל ללא ספק שזה עזר לי. ככימאית ובעלת תואר שני במדעי התזונה, אני מעורבת בכל שלב בייצור ויודעת להציב רף גבוה בבחירת חומרי הגלם, ובכלל, בתהליך כולו. להיות דור שלישי לשושלת שוקולטיירים, מחייב להמשיך את הדרך והעשייה המוקפדת והמדויקת”.

ובעצם את האישה היחידה במשפחה שהמשיכה את העסק

“נכון. בכל העסק המשפחתי, רק דודה שלי עבדה במפעל באריזות. סבתא שלי הייתה עסוקה להחזיק את הבית והמשפחה. גם אמא שלי לא עבדה כי אבא לא רצה שהיא תעבוד. רק אני בעצם לקחתי את זה קדימה”.

את מקווה שהילדים שלך ימשיכו את המסורת המשפחתית?

“אני בעצמי לא הייתי בטוחה שאני אמשיך את המסורת, זה בא בגיל מאוחר יחסית והם צריכים גם לגלות את הדרך שלהם. מישהו בירך אותי לא מזמן שאזכה לראות בחיי את הדור הרביעי והחמישי ממשיך את דרכי, ואני ממש מקווה, אבל קודם הם צריכים למצוא את החלומות שלהם והדרך שלהם”.

יש לך עצה לנשים שחושבות לפתוח עסק?

“קודם כל לא לפחד. דבר שני- לחלום. זה הדבר הכי גדול שיש לנו בחיים-חלומות. לדמיין איפה אנחנו רוצות להיות וללכת על זה. לעשות מה שטוב לנו, להתחיל. תמיד יהיו שינויים בדרך, אבל חייבים להתחיל את הצעד הראשון. לא לחשוב ‘אם רק הייתי צעירה יותר’, או ‘אם הייתה לי השכלה בתחום’. לא. לכו תלמדו או תעסיקו איש מקצוע שמבין במה שאתן לא. יש לנו את הכוח והפוטנציאל לעשות את מה שאנחנו רוצות, פשוט צריך להעז”.