מסע אל חיים שנגדעו - מקרית שמונה לפולין רגעים ומראות דרך עדשת המצלמה

לציון יום השואה, מציג המוזאון הפתוח לצילום בגן התעשייה תל-חי, תערוכת צילומים- ‘מסע אל חיים שנגדעו – מקרית שמונה לפולין’, רגעים ומראות דרך עדשת המצלמה, של תלמידי כיתות יב’ מתיכון ‘דרכא דנציגר’ ו’ברנקו וייס’, מקריית שמונה, במהלך מסעם למחנות ההשמדה בפולין.

התערוכה מציגה צילומי מסע של בני נוער למחנות השמדה בפולין, רגע לפני סיום לימודיהם וגיוסם לצה”ל ומתעדת את החוויה הרגשית, רבת העוצמה, מבעד לעיניהם של תלמידי כיתות יא’ ו-יב’ מבתי הספר התיכוניים ‘דרכא דנציגר’ ו’ברנקו וייס’ בקריית שמונה. הצילומים בתערוכה מנציחים את הרגעים המטלטלים שחוו התלמידים במהלך המסע ומקרבת את בני הנוער לשיח ולהידברות עם שורדי השואה.

המסע לפולין, מסע חינוכי, אך מעל לכך, הינו מאמץ חברתי ורגשי, מכריע ומשמעותי, המותיר חותם עמוק על התלמידים.

חניתה מעוז, מנהלת תיכון ‘דרכא דנציגר’: “קל לאמוד מיליונים? לא היה רגע בפולין שלא חשבתי על כך. לא היה לילה ששנתי לא נדדה. אמרו לי את האמת, אתם מסוגלים להמחיש לעצמכם מה זה מיליונים?!” (מתוך יומן מסע לפולין). “המסע לפולין הוא מסע של חיבור משואה לתקומה – למידה וביקור באתרים בהם התחוללה שואת עמנו, ביקור במקומות שסיפורם מחדד את הנס שבתקומה – תקומת הניצולים והקמת מדינת ישראל, מסע המעצים את המחויבות הכפולה שלנו, לשמור על קיומה של מדינתנו לצד שימור זיכרון השואה וקיום צוואת הקורבנות- “לעולם לא עוד”.

ניצן אשבל, מנהל תיכון ‘ברנקו וויס’: “במהלך המסע אנו מנסים לאתגר את קו המחשבה של התלמידים, להציב סימני שאלה במקומות בהם היו הם רגילים לשים סימן קריאה. לא קביעות נחרצות על בסיס תפיסות שגויות, עמדות שיפוטיות וידע מצומצם, אלא הכרות מעמיקה עם העובדות והסיפורים והבנה, כי המציאות עמה התמודדו היהודים במהלך המלחמה לא דומה לשום דבר שהם הכירו בעבר. תערוכת צילומים במוזאון הפתוח לצילום בתל-חי, מביאה מעט מן הרגעים והמראות אותם חוו התלמידים במסע, דרך עיני עדשת המצלמה שלהם”.

תמרת טיאר, תלמידת תיכון ‘דרכא דנציגר’: “המסע לפולין היה עבורי כזה שאין לו סוף, מסע שלא נגמר, רק ממשיך ופוגש בי לאורך מסע החיים […] מסע בו אתה מגלה את היכולות שלך לעמוד בכאב עצום שמהול בשמחה ובגאווה. לדרוך במקומות בהם דברים נוראיים קרו לבני עמך, ומי יודע אם גם לבני משפחתך. המסע עובר בתוכך. פתאום אתה רואה את הדברים בצורה שונה, יודע להעריך את כל מה שיש סביב: הורים, מדינה, חיים […] להבין שדבר כזה אכן יכול לקרות”.

נוי מוזס, תלמידת תיכון ‘דרכא דנציגר’, מתארת את רגע הכניסה למחנה ההשמדה טרבלינקה: “הכתובת על הקיר בפולנית, ‘מחנה המוות’, היא בעצם הדבר הראשון אותו ראינו כשנכנסנו […] קשה לי המחשבה, כי גם את שבבי התקווה, שאולי נותרו לאנשים שהגיעו למחנה ניסו לחסל הנאצים […] חשתי שם את האנשים, האסירים, צועדים אתי ביער… הרגשתי בכובד בהרמת הראש כלפי מעלה, חיפשתי לראות את החופש, ניסיתי להבין מהיכן שאבו תקווה. חיפשתי את החופש בשמים, אך גיליתי שגם השמים נסגרים, גם העצים כולאים אותי […] אותם אנשים לא זכו לצאת מהיער הזה. הרגשתי אותם אתי”.