בטקס חגיגי ומרגש שהתקיים לפני כשבוע, הוסמכו 85 אחים ואחיות חדשים, בוגרי בית הספר לסיעוד במרכז הרפואי זיו בצפת. אחת מהבוגרות היא עופרה תשובה, תושבת קרית שמונה, שהחליטה לעשות הסבה מקצועית בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, כשהיא אם חד הורית לארבעה ילדים ועובדת בעבודות מזדמנות בשביל להאכיל את ילדיה, מניקיון ועד טיפול בקשישים. למרות כל הקושי שבדבר, עופרה סיימה את המסלול בהצלחה, והוכיחה לכולם שאם מספיק תרצו, אין משהו שלא תוכלו להשיג. השראה.

טקס מרגש במיוחד התקיים לפני כשבוע במרכז הרפואי זיו בצפת. בטקס הוסמכו 85 אחים ואחיות חדשים, בוגרי מחזור 2018 מבית הספר לסיעוד זיו, בתום מסלול לימודים עיוני ומעשי. בטקס החגיגי המציין סיום מסלול לימודי הסבת אקדמאים, נכחו מנהל המרכז הרפואי זיו- ד”ר סלמאן זרקא, סגן המנהל- ד”ר ענאן עבאסי, חברי הנהלת בית החולים, הנהלת הסיעוד בראשותו של אריה ביתן, סגל בית הספר לסיעוד בניהולה של ד”ר לבנה עגני, רופאים, אחיות ובני משפחותיהם של הבוגרים החדשים.

ד”ר זרקא בירך את האחים והאחיות החדשים על הצטרפותם למערכת הבריאות בישראל ואמר:  “הצפון נמצא בתקופת צמיחה והמרכז הרפואי זיו בעיצומה של תנופת התפתחות וקידום שירותים רפואיים, שעד לאחרונה כלל לא היו באזורנו. כל זאת מתוך מטרה להעניק לתושבי הצפון טיפול מקצועי, שוויוני, שלם ואיכותי, מהטובים שיש, ליד הבית, מבלי שייאלצו לכתת רגליהם למקומות מרוחקים. כוח האדם האנושי הינו עמוד התווך של מערכת הבריאות והמנוע החשוב ביותר לקיומה והתקדמותה. טכנולוגיה מתקדמת, כפי שיש גם בזיו, דורשת אנשי מקצוע מצוינים שידעו להפעילה ולהפיק ממנה את התועלת המקסימלית עבור המטופל. כל בוגרי ובוגרות בית הספר לסיעוד של המרכז הרפואי זיו, מגיעים ממקצועות אחרים לאחר שקיבלו החלטה להסבה למקצוע הסיעוד, המוקדש כולו לטיפול באדם החולה, מתוך מחויבות ונתינה רבה. אני מאחל לבוגרינו הצלחה רבה בדרככם החדשה והמאתגרת”.

 

 

ד”ר לבנה עגני, מנהלת בית הספר לסיעוד, אמרה לבוגרים, כי להיות אחות או אח, אינו רק מקצוע, כי אם דרך חיים וייעוד. ד”ר עגני איחלה לבוגרים לשאת בגאווה ועם “ברק בעיניים” את השליחות בה בחרו. “הסיעוד הינו מקצוע בעל מסורת ארוכה, המשלב בתוכו חדשנות וקידמה ועל כן מצריך למידה מתמדת ויכולת הסתגלות לשינויים. זהו מקצוע המעמיד את האדם במרכז ומחייב אותנו לאיכות, מצוינות ומקצועיות”.

מניקיון לסיעוד

בוגרת אחת אשר נושאת את השליחות בגאווה היא עופרה תשובה (41). לקרית שמונה היא הגיעה לפני כ-10 שנים, יחד עם ארבעת ילדיה, לאחר שהתגרשה מבעלה. “הגעתי לקרית שמונה בגיל 32 במטרה ללמוד לתואר ראשון”, אומרת עופרה. “היה איזשהו פרויקט בעיר שבא לעזור לאימהות חד הוריות ללמוד לתואר ראשון ולשלב זאת עם עבודה, וקיבלתי תרומה למימון הלימודים מקרן רש”י. לא הייתה לי ברירה אלא לעבור לעיר ולהתנתק מהמשפחה הקרובה שלי”.

איך היה המעבר?

“קשה. גרתי בדירת עמידר. לא הכרתי את המקום ולא את האנשים. פשוט עקרתי את הילדים שלי מכל המוכר להם, כשהם עדיין קטנים. התנתקתי מהמשפחה במושב ותוך כדי, התחלתי ללמוד לתואר ראשון. במקביל, גם עבדתי בעבודות מזדמנות שונות בשביל לפרנס את המשפחה. סיימתי תואר ראשון במשאבי אנוש ואז החלטתי לעשות הסבה. אני כבר 7 שנים לומדת ברציפות”.

עופרה סיימה את התואר הראשון ומיד החליטה לעשות הסבה אקדמאית לסיעוד. “זהו מקצוע שבו אני יכולה לתת מעצמי, מקצוע מבוקש שהוא לא רק משכורת, אלא הרבה מעבר”, היא אומרת. “הגעתי לבית הספר לסיעוד בזיו, עברתי את מבחני הקבלה, אך הודיעו לי שלא אוכל להתחיל ללמוד כי עדיין לא קיבלתי את האישורים שסיימתי תואר ראשון. בלחץ להתחיל ללמוד, הוצאתי את האישורים ושבוע לאחר מכן נפתחה שנת הלימודים. הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי כסף לממן את הלימודים. התקשרתי לאבא שלי והוא שמח לעזור ושילם חלק גדול מאוד משכר הלימוד שלי”.

למה דווקא אחות?

“זה משהו שרציתי כבר המון זמן. החיים די הובילו אותי לסיעוד. עברתי תקופה לא פשוטה בחיים. תקופת הגירושים שלי הייתה קשה מבחינה נפשית, פיזית וכלכלית. היה לי קשה להתמודד עם הכל יחד, ועוד עם ארבעה ילדים קטנים. ממש גידלתי אותם בעצמי. היו תקופות שהאבא שלהם לא היה בתמונה, כך שדי הייתי לבד. הבנתי שיש בי כוחות שאני חושבת שאין להרבה אנשים והחלטתי שאני רוצה להעניק מהכוחות האלה לאנשים אחרים. בנוסף, אני רוצה להוכיח לעצמי מה אני שווה באמת. רציתי מקצוע מכובד, רציתי להאכיל את הילדים שלי ולחיות ברמת חיים סבירה. בתקופה שלמדתי לתואר ראשון, רמת החיים שלנו ירדה והייתי במצוקה כלכלית. אחרי הגירושים מכרתי את הבית, עברנו לדירת עמידר ופתאום הצטברו לנו חובות. זה דבר שהרבה אנשים עוברים, רק שאני עברתי את זה לבד, ללא בן זוג, עד שבעצם נכנס לתמונה בן הזוג החדש שלי, וכיום אנו נשואים כבר 3 שנים”.

אז איך בעצם הצלחת להתפרנס ולפרנס בתקופה הזו?

“עבדתי בהרבה עבודות מזדמנות, לא החזקתי בשום עבודה יותר מדי זמן כי הייתי צריכה לשלב את זה עם הלימודים. עבדתי בשטיפת כלים, בטיפול בקשישים, במפעלים, בצימרים. פשוט קפצתי מעבודה אחת לשנייה כי הייתי חייבת עבודה”.

נשמע כמו תקופה קשה. מה החזיק אותך?

“המטרה שהצבתי לעצמי. הילדים שלי נורא התביישו שלאמא אין מקצוע. כשכבר הייתי סטודנטית, זה נתן להם איזושהי גאווה, שאמא לומדת. הביטחון העצמי שלהם ירד בתקופה שהתגרשתי, לא היה מי שיגן עליהם חוץ ממני. עברנו לשכונה שהמצב האקונומי שלה נמוך, היו בעיות וזו לא הייתה סביבה אידיאלית לגדל אותם. הרגשתי צורך לגונן ולשמור עליהם בכל רגע נתון. הייתי חייבת להיאחז במשהו, ולא- הייתה מתמוטטת”.

 

 

ומה קרה לאחר שסיימת את התואר? למה לא המשכת בתחום משאבי אנוש?

“הייתי בטוחה שלאחר סיום התואר אני אמצא עבודה בקלות. זה מקצוע מבוקש ולא הרבה למדו אותו, אך כשסיימתי, לא נפתחו בפניי יותר מדי דלתות. לא מצאתי עבודה עם שכר משתלם שתעזור לי להעלות את רמת החיים שלי, ואז הבנתי שאני חייבת לעשות משהו בשביל עצמי והילדים שלי. סיימתי תואר ראשון וחשבתי לעצמי ‘עכשיו מה? אני אמשיך לעבוד בניקיון או בטיפול בקשישים?’. אז הצבתי לעצמי שוב מטרה, שעד גיל 41 אסיים את ההסבה המקצועית לסיעוד. ברגע שהצבתי לעצמי את המטרה, היה לי גם רצון להגיע אליה. הבת שלי כל הזמן אומרת שהיא כל כך שמחה שסיימתי ללמוד כי עכשיו היא גאה להגיד שאמא שלה אחות מוסמכת. זה כל כך טוב לשמוע את זה וזה גם העלה להם את המוטיבציה ללמוד, להתקדם ולהצליח. הם הבינו שלא צריך להגיע למצב שלי ולסבול בחיים בשביל להחליט לעשות משהו טוב. יש להם כרגע זמן ללמוד, אני נותנת להם את הכלים להתמודד ועוזרת להם במה שאני יכולה. מפה- הרצון הוא רק שלהם. הם רואים שאמא לומדת ושורדת ומצליחה להחזיק את הראש מעל המים בכל רגע נתון, ומבחינתם זה הטופ שטופ”.

למה באמת לא התחלת ללמוד בגיל צעיר יותר?

“כי החיים הובילו אותי למקום אחר. מאז ומתמיד רציתי ללמוד, אבל אז הכרתי את הגרוש שלי. באתי ממשפחה מסורתית והבחירה הייתה בין הלימודים לחתונה. בגיל 21 כבר התחתנתי ולא יכולתי להמשיך ללמוד”.

תתחילי לעבוד בקרוב בתחום הסיעוד?

“אני עובדת כבר מהיום הראשון שבו קיבלתי את הציון. בנוסף, מהשנה השנייה ללימודים, לאחר שעוברים את כל המבחנים, מתחילים לעבוד ולומדים בפועל מהי העבודה של אחות. לאחר כל שלב, נבחנים. עבדתי בבית החולים זיו ממש כמו אחות, רק ללא שכר. עברתי בין כל המחלקות במהלך הלימודים- פנימית, כירורגיה, אורתופדיה, ילדים, בריאות הנפש. אין תחום שלא נגעתי בו. זה פשוט להיות אחות לכל דבר. היום אני כבר עובדת בנהריה”.

למה לא המשכת בצפת?

“בצפת אין תקן לאחיות, למרות שיש צורך באחיות נוספות. זו אחת הבעיות בצפון, שקשה מאוד למצוא עבודה בגלל התקנים. אני כרגע עובדת בנהריה אבל נהנית מהתנאים של עובדת מדינה”.

עם מי הגעת לטקס הסיום בשבוע שעבר?

“הגעתי עם אבא שלי לטקס ישירות מהעבודה והיה מרגש מאוד. בשביל אבא שלי זו גאווה גדולה. הוא עזר לי לאורך כל הדרך. התעודה הזאת שלו יותר מאשר שלי. עברתי הרבה כשלונות בדרך ולא היה לי קל. יאמר לזכות בית הספר בזיו שהם עשו הכל בשביל שאני אצליח, לא הרפו ממני דקה”.

ומה השאיפות כעת?

להמשיך לתואר שני, כמובן, להתפתח ולהתקדם. אני רק מחכה עד שאצבור עוד קצת ניסיון בתחום ואמשיך ללמוד”.

 

בבית הספר לסיעוד זיו בצפת לומדים 315 סטודנטים במסלולי הסבת אקדמאים ודיפלומה, לתעודת אחות מוסמכת (או אח מוסמך). הבוגרים של שנת 2018 יחלו כבר בימים אלו להשתלב במקומות עבודה בבתי החולים ובקהילה, באזור הצפון ובשאר חלקי הארץ. בנוסף למסלולי ההסמכה לאחיות, מקיים בית הספר לסיעוד זיו גם קורסים ‘על בסיסיים’ והשתלמויות קצרות וארוכות לאחים ולאחיות ולשאר מקצועות הבריאות, בהם: קורס יועצות הנקה, קורס למניעת זיהומים ועוד. על פי נתוני משרד הבריאות, מועסקים כיום במערכת הבריאות בישראל 66,354 אחיות ואחים, בהם: 87% נשים ו- 13% גברים. לאחרונה נרשמה עלייה במספר האחים והאחיות החדשים בארץ, כאשר בשנה החולפת לבדה, נוספו למקצוע הסיעוד 2,546 אחיות ואחים חדשים. במרכז הרפואי זיו עובדים נכון להיום 474 אחים ואחיות, בהם: 83% נשים ו- 17% גברים.