נריה נקש מקרית שמונה הוא צעיר הלוקה בתסמונת דאון שהחליט לפני חמש שנים שהוא רוצה להיות לוחם. דני חזן לקח אותו תחת חסותו והיום נלחם נריה כמו כולם. לקראת יום העצמאות, נפגשתי עם האיש שמייצג את המשפט “אם תרצו אין זו אגדה” בצורה יוצאת מן הכלל. סיפור עצמאות אישי.

 

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

 

נריה נקש נולד עם תסמונת דאון, אבל הוא לא נתן לזה לעצור אותו. הוא הגיע לאקדמיה של דני חזן לפני חמש שנים עם בקבוק קולה ביד. במשך שנה שלמה הוא ישב באקדמיה, שהייתה אז במרכז תקוותינו, הנמצא סמוך לביתו, וצפה בילדים מתאמנים. עד שיום אחד פנה לדני ואמר לו שהוא רוצה גם. דני החליט לקחת אותו תחת חסותו והחל לאמן אותו, בלי הנחות. כיום, נריה מראה לי בגאווה את המהלכים שלו והחגורה הכתומה-ירוקה שלו.

 

 

“אני האח השביעי במשפחה”, אומר נריה, שנולד למשפחה דתית מרובת ילדים. “אני מגיע לכאן פעמיים בשבוע, מתאמן”. נריה מוציא לי פנקס מהכיס ומראה לי את לוח האימונים שלו. כאשר הוא נוכח בכל שיעור, הוא מקבל חותמת. באקדמיה בקרית שמונה, שעברה בינתיים לכיכר צה”ל, רחוק יותר מביתו, הוא מגיע בשמחה. שם הוא מרגיש בבית.

 

נריה הוא איש לבבי שמאוד אוהב לחבק, להביע רגש ואהבה. למעשה, כל בן אדם שהוא רואה – הוא מחבק אותו. אנשים עם תסמונות דאון הם מאוד ילדותיים, גם בבגרות, ואוהבים מגע במיוחד. כנראה בגלל זה התחבר נריה לאומנויות הלחימה, שיש בהן המון מגע, תנועה ורגש”.

 

כשאני שואלת אותו מדוע החליט לגשת לחוג של אומנויות הלחימה, הוא עונה לי במילה אחת – “ידעתי”. ואכן הוא ידע מה הוא רוצה, וזה לא היה שלב בחיים, נריה הוא מהמתמידים. הוא החל להתאמן באקדמיה בגיל 15 לפני חמש שנים. הוא התחיל בקיקבוקסינג, אימוני קרקע והיום הוא אומר שהוא “מתאמן בשביל החגורות”. הוא מסביר לי בפרטי פרטים את השלבים. “מתחילים מלבן מלא, אחר כך לבן צהוב, צהוב מלא, צהוב כתום, כתום מלא, כתום ירוק – החגורה שלי היום, ואני אמור לקבל ירוק בקרוב”.

 

הוא מספר בגאווה שהוא מגיע לאקדמיה של דני בכל יום שלישי וחמישי. הוא לא מפספס אימון. יש לו פנקס לוחם שדני מחתים בכל שיעור. “בהתחלה הוא היה קשוח”, נריה מספר על מורו, “הוא עודד אותי, לא וויתר, אני מתאמן פה באופן קבוע”, הוא אומר, ועוצר את השיחה בשביל לקשקש קצת עם עוד לוחם שהגיע לאקדמיה.

 

 

נריה הוא ילד אהוב. הוא כבר מעל גיל 20 אבל עם לב תמים של ילד. עם זאת, הוא מתאמן עם הבוגרים, והם תמיד שמחים לעזור, לא רק לו, אלא לכל מי שצריך. בדיוק עובר לידינו עוד לוחם ונריה מראה לו את החולצה החדשה שלו. “אין לך חולצה כזאת? לך הביתה” הוא אומר לו בצחוק ורואים שהוא ממש מרגיש בבית.

 

נריה גר עם הוריו בקרית שמונה. הוריו מקבלים את העובדה שהוא מתאמן כדבר שהוא מובן מאליו, לא משהו חריג. הם מגיעים מדי פעם לקרבות, אך לרוב נריה מתמודד עצמאית. הדיבור שלו לקוי ומתומצת, אבל הוא מצליח להסביר לי את ההתלהבות שלו והתשוקה שלו למה שהוא עושה. הוא מרבה לדבר ולהראות אהבה. הוא מראה לי בגאווה את התמונות הרבות על הקיר, שצילם דני במהלך השנים מכל מיני קרבות ואימונים. “זה אני”, הוא אומר ומצביע על התמונה שלו מגיל 15, ובתמונה ילד צעיר עם כיפה על הראש.

 

לאחר מכן, הוא פונה לחדר האימונים ומתחיל לחבוט בשק החבטות. הוא מפוקס, לפחות לכמה דקות, ואז עובר למכשיר הבא ומראה את היכולות שלו עליו. “אני טוב בזה”, הוא אומר ושואל אותי אם אני לא מפחדת. אני עונה בשלילה והוא מראה לי כמה בעיטות של קראטה. אני שואלת אותו אם זה לא קשה לו והוא עונה בקול רם “אני יכול הכל. גם קיקבוקס, גם לוחם, הכל”. משפט כל כך פשוט, אבל כל כך מעצים.

 

אז כמו שאמר הרצל: “אם תרצו-אין זו אגדה, אבל אם לא תרצו- כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה ויישאר אגדה. חלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות”. כך גם נריה, סוג של חולם, חולם שלא היה מוכן להשאיר את החלום שלו בגדר אגדה, חולם שהפך ללוחם. כבוד.