גדעון שלח חזר ממסע מרתק באתיופיה  ומספר על הארץ המופלאה עם בתי הקפה והרי הגעש.

 

אתיופיה – שבתי נפעם ממסע במנהרת הזמן. בסך הכל ארבע וחצי שעות טיסה ואתה נוחת בפלנטה אחרת. לאדיס אבבה? קלי קלות. לא ‘וויז’ ולא נעליים, כל אחד יכול. ממריאים צפון-מערב, מעט אחרי שזנב “איתיופיין” חורג מקו חוף התיכון שוברים שמאלה, מערבה. בדלתא של הנילוס, היכן שמתחיל ירוק, מטים שמאלה, דרומה, ומתייצבים מעל ליאור. ואז ישר, דרומה. מדבר אין קץ נמתח למטה עד אשר נפרשות משבצות חיים, כחצאית סקוטית, עדות לארץ חדשה. אתיופיה.

 

סבבה באדיס אבבה

 

נוחתים באדיס אבבה (פרח חדש) בנמל תעופה סביר, משטרת גבולות ככולן. מי באמת נלהב מהחתמת דרכונים כמשלח יד. חרגנו מהטרמינטל ונתקלנו במוניות הצהובות-ירוקות, ובנור, מדריכנו לעת שהותנו באתיופיה. מוצאו של נור מתימן. נור בחור רזה וגבוה, על ראשו כובע סרוג מצמר צבעוני, ועל פניו חיוך טוב. בשנה שעברה בילו נעמי ויהודה, שותפיי למסע, כחודש במחיצתו והתאהבו. אתיופיה היא ארץ רחבת ידיים עד מאוד. לישראלים אלו מימדים קשים לעיכול. אין נקודת תצפית כמו קרן נפתלי, נגיד, ממנה רואים קצוות ארץ. אתיופיה היא מדינת עולם שלישי. בשל מתחים בין שבטיים חיים כ-100 מיליון תושביה במרקם פוליטי נפיץ. באתיופיה 286 לאומים, בה דוברים 86 שפות. כאשר פוגשים כאן חבר מתקיים טקס קצר. יד לוחצת יד, מלווה ברכינת גוף אלכסונית. כתף פוגשת כתף, כך עד שלוש פעמים, תלוי במדד החיבה.

 

 

מבחינת הבניה, ‘סנדות’ עץ משמשות כפיגומים. גם מבנים בני 8 קומות ומעלה נתמכים בענפי אקליפטוסים. פשוט לא להאמין. כל מבנה שטרם נשלמה הקמתו מזכיר את מחנות הקיץ של הצופים. ברחובות העיר אווירה נינוחה ועשרות בתי קפה על המדרכה עם הקפה הכי טעים בעולם, חד משמעי. כיצד נעדר, תהיתי, מזמור שיר לקפה האתיופי מספר תהילים? לצד בתי הקפה אין ספור מצחצחי נעלים. משלח יד פעיל, תוסס, וכן, מצחצחים נעלי ספורט… בעיקר.

 

ויהי ערב ויהי לילה

 

בבוקר המראנו צפונה, אל המרחבים השטוחים, אל מדבר דנקיל, אל אורחות גמלים שאינן מסתיימות, אל פסטיבל צבעים מלהיב של פוספטים וגפרית, אל הרי געש עצבניים.
חם מאד. 50 מעלות במשורי האין קץ, מהם נחצב מלח. עשרות אתיופים מתפרנסים שם מכריית מלח, עבדות מודרנית. בגרזנמקוש הם מבתקים מהקרקעית פיסת מלח, אותה הם מלטשים לכדי קוביה ועורמים. שתי ערמות כאלו (למעלה ממאה ק”ג), מועמסות על דבשת ומובלות בקצב גמל אל השוק.

 

 

 

הר געש – הר הגעש ‘ארטה-עלה’ נמצא 613 מטרים מעל לפני מים. טיפסנו על ההר בערב, הירח במילואו. כמה עשרות מטיילים צעירים מארצות שונות מסגלים עיניים לתאורה הטבעית, מנסים שלא להיתקל בצמחייה ובסלעים. אנחנו, זקני השבט, בוגרי ה”משוטטים” של גליל עליון, משתדלים שלא לבייש. שלוש וחצי שעות עלינו בהר השחור, במשעול אל היורה הנוהם. קולות נפץ מקדימים מראית עין. חסר נשימה אני עומד על שפת הלוע ונגלה המחזה- לבה כתומה אדומה על סף גלישה. צבעם של גלי הלבה כעיסת מתכת לוהטת  בבתי יציקה. מידי פעם, בקול נפץ עמום, נישא נחשול גיצים אל על כאצבע מאיימת. עת שובנו, גולשנים במורד, נגלות שכבות הלבה שהצטננו לפני עידנים. יצירת בראשית מקסימה. משהו שבין קדרות לאמנות פלסטית.

 

דרך המלך – בכבישים המרוחקים מאדיס אבבה וערים אחרות דלילה התנועה. חרף זאת ראינו משאיות רבות מוטלות בשולי הכביש. אחת הסיבות, אולי, הכשרת הנהגים. בדרכנו חלפנו על פני מגרש רחב מידות- בית הספר לנהיגה. אוטובוסים-משאיות חבוטות נעו בשטח. המשימה – לחלוף בין יתדות עץ נעוצות באדמה, בנסיעה לפנים, אך גם לאחור. וכמו להכין הנהגים ל’שפת הכביש’ האתיופית, חצו עדרי בקר גם כאן. שכן ברור כי הכבישים במדינה לכבודם של מעלות הגירה ועדרי הצאן נסללו. לא נתקלנו בקטע כביש נקי מבני הבקר.

 

סלב – נהר האומו – אל נהר “אומו” הרחקנו בשעת בוקר. את רצועת המים, 110 מטרים של מי שטפונות חומים, חצינו בסירת קנו. בול עץ שכמה מענפיו נחצבו. ‘גונדולייר’ שחור הנחית אותנו על הגדה שמנגד. צעדנו אל ‘הכפר ללא עץ’. מרחב חשוף. כ- 600 תושבים מאכלסים ישוב. מעין מחנה פליטים זרוע סוכות מעוגלות בחיפוי פח גלי חלוד, משובץ ביריעות ‘פלריג’. ארץ גזרה, בני אדם חיים כאן. כי כך היה, כך הווה וכך, כנראה, לתמיד.

 

מעגל החיים במיטבו

 

שבנו אל הרכב ופתאום נתקפתי תאוות רחצה בנהר. מי בוץ אבל אני אוהב לשחות. עליתי על בגד ים, התעניינתי במפלס הקרוקודילים וההיפוטמים,  גלשתי אל הנהר. נשכבתי על הגב והתחלתי לחתור, באלכסון כנגד הזרם.

 

מחשש לגמלאי הקמל, נצמד אלי נער מקומי ושחה במקביל. גם אם זקנת, לעולם אל תאבד תקווה. רגעי תהילה עשויים לצוץ ממקום בלתי צפוי. נראה כי בני הכפר כולם נאספו במקום כדי לקדם את שובי. מבטי הערצה מחממי לב.  220 מ’ של מוקה זורמת הכתירוני ‘סלב’ של קרן אפריקה.

 

 

שבט ה’האמר’ מקיים את טקס ה’אוקלי’. מראה מרתק, יחיד ומיוחד, מסורת ארוכת ימים. בשל מוזרותו, צליליו וצבעוניותו, מתמגנטים תיירים לאירוע.
באדיס אבבה, במוזיאון הלאומי של אתיופיה, נחה על משכבה ‘לוסי’ – שלד מאובן של הומיניד ממין נקבה. התושבת הוותיקה בתבל.  לבריאה נחשפתי עת הגענו אל שבט ה’האמר’. נשים שחומות עור מהלכות חשופות חזה. חזות הנשים מרתקת, מעגל החיים במיטבו.
כמעט שעתיים נסענו ב’בוש’ בדרך עפר תחתית. לבסוף עצר הרכב לצד סלע גדול בערוץ נחל. מכאן, בישר מדריכנו, הולכים ברגל. השמיים מתכסים עננים. בעודנו מטפסים, החלו מרחוק להישמע צלילי תופים וחצוצרות. בני הכפר בלבוש מסורתי נעו סביב לטוקול – סוכת מגורים. נשים, שערן עשוי רסטות צפופות, צבען אדמדם, משוחות בשמן, חשופות חזה, עטויות חצאיות מעור בהמות מקושטות חרוזים, פעמונים לקרסוליהן, צמידים על ידיהן וסרטים מגוונים לראשן. גברים, חשופים אף הם בפלג גופם העליון, לבושים בגדים מסורתיים. אווירה מחשמלת, תרועות קרנות, צלצולי פעמונים, שירה ורקודים. מהומת אלוהים, מחול שדים. לטקס, למדנו, שני מרכיבים – אומץ ונאמנות.

 

הצלפות וקווים מדממים

 

נשים צעירות, בנות משפחה, מתגרות בגברים צעירים. מבקשות לתת בהם אמון. עד זוב דם? הנה זה בא. הצעירות מפצירות בצעירים וכמו מתחננות שיצליפו בהן. השוט, זרד ארוך וגמיש. “ווושש”. צליל חד שורק בכל הצלפה כזו, צורב, פוצע, מותיר צלקת. עור גבן של הנשים נשזר קווים מדממים. לבד מצליל ה”ווושש” וצליל הפעמונים, ציוץ לא מושמע. לא איי, לא אחח, לא אוי. כמו אומרות: כואב לי, אך ראה כמה נאמנה אהיה לך! לפתע ירד גשם. כולם נחפזים לתפוס מחסה בצל הטוקול מתחת ליריעות. וכך  נפתח פרק שני.

 

איש צעיר, ערום כביום היוולדו, נדרש לקפוץ במהירות על גבם של מספר שוורים שנעקדו בטור. כך ארבע פעמים ברציפות, הלוך ושוב ללא מעידה. באופן זה מוכרת בשלותו לנישואין ולאחזקת רכוש. מדהים.

 

ממשיכים הלאה. מוקדי תיירות מייצרים, מטבע הדברים, תופעות של חמדנות. יד מושטת ל’ביר’ – המטבע המקומי. חיים בזבל מנביטים כשרונות. לא פעם, לצד הכביש, בעיקר במקומות בהם תנאי הכביש משדרים האטה, מקדם את פניך מופע חינמי. נער אחד או יותר, לעתים גם קבוצת מחוללות (בגיל יסודי ומטה), מגישים מופע של ריקוד-תנועה, ‘מיומנה’ לעניים. הטיות אגן, כיפופי ברכיים. כוריאוגרפיה לא משהו. איך שהגחנו מהעיקול, קלטנו מופע. נער, בגיל נכדיי הצעירים, מבצע סדרת גלגלונים, עינטוז ולסיום- נחיתה ל’שפגט’. מעט לאחר שחלפנו על פני החמוד נתקפתי צער על כך שלא תעדתי את המופע. אמרתי לנהג שאם נשוב והנער עדיין יהיה שם-נעצור. והנה, השמש כבר נבלעה מאחורי הרכס והנער עוד שם. עצרנו ונערכנו לצילום. המופע יצא לדרך. כאשר יימצא וואי-פיי פעיל, ישוגר הקטע בוואטס-אפ, וזה תפס. בין רגע הפך החמוד ל’סטאר’, ללהיט בערוץ המשפחה, שלח ליו-טיוב. שייצא לחמוד משהו מזה. הגיעה תגובה, אחלה רעיון, חשבתי לעצמי. חבל שלא לקחתי מהפרפורמר כתובת דוא”ל.

 

מים בששון

 

מים לא חסרים באתיופיה, אך לקרבה אל מקור מים נודעת השפעה על איכות החיים. היה ונעדר מביתך-סוכתך-טוקולך ברז, אתה מוכתר ל’שפוט מים’.
המים בפריפריה מחולקים בחינם, אך קילומטרים ארוכים נגמעים בדרך אל התור לחלוקתם. במקומות רבים מתקבצות נשים לצד ג’ריקנים צהובים בתור לחלוקת מים. הדרך חזרה היא מסע מפרך, בו נושאת אשה על גבה (תמיד זו האשה) ג’ריקן המכיל 30-20 ליטרים מים.

 

חקלאות – מרבית תושבי אתיופיה חיים מחקלאות. זו, כבימי רות המואביה, נעשית ביד. חריש-השקייה-קציר-דייש-קטיף כותנה. שור-מעדר-מגל-מורג. קומביינים וטרקטורים, נדירים.

 

מואזין בנוצרית – הנצרות הקדימה את האיסלם  באתיופיה בכאלף שנים. דו-קיום מכבד מתקיים בין השתיים. בשלוש לפנות בוקר קלטה אוזני תפילה רועמת. קול המואזין, הייתי בטוח. מה נסגר עם הדת האלימה הזאת, שעון מעורר לא טוב? התהפכתי על משכבי ונרדמתי. אני טוב בזה. בארוחת הבוקר שתפתי את רעי למסע בחוויה. “איזה מואזין בראש שלך”, הטיחו בי, “זה בא מהכנסייה”. למחרת הקפדתי להאזין ואכן, ‘אלללללה הוא אכבר’ נעדר מהטקסט. נצרות יונקת איסלאם.

 

בסופו של דבר, ניתוק מוחלט מהחדשות הוא בונוס, הלהיט של כל נסיעה לחו”ל. איזה כיף בלי הביפ. ביפ. ביפ כל שעה עגולה. זהו, מותש מעבודה קשה- דייש, קליעת מחצלאות, כריית מלח, קיפול רשתות דייגים והובלת שיירות גמלים במדבר, שבתי הביתה. לא אכחד. שבור. מחוק.
“מה תגידי?” הצעתי לזוגתי. “שניסע להינפש בזיכרון?”
“איזה זיכרון?”, היא השיבה. “לא שמעת? אין זכרון. נשרפה”.