יהודה זפרני נטש את התיירות לאחר 30 שנה בתחום והחליט להגשים חלום ילדות – להוציא לאור ספר שירים שכתב במהלך חייו. בראיון למידע 8 הוא מדבר על הספר החדש “רגעים”, על האח אלי זפרני ועל ההפצרות להיכנס לפוליטיקה.

 

מאת שירי פריאנט

 

יהודה זפרני, יליד קרית שמונה והאח של, עזב השנה את “אופיר טורס” לאחר 30 שנה בחברה. זפרני, שהחל את הקריירה שלו כשליח בסניף קרית שמונה והגיע עד לתפקיד המשנה למנכ”ל, החליט לאחר העזיבה להגשים חלום ילדות ולהוציא לאור מבחר משיריו בלקט “רגעים”. בשיחה אישית, זפרני מספר על הילדות בקרית שמונה, האח שנחטף, העשייה למען שורדי השואה וגם חושף סקופ בלעדי לקוראי מידע 8.

 

 

מתיירות לשירה

זפרני: “הנושא של כתיבה ושירה ליווה אותי כמעט כל חיי. כתבתי שירים למגירה, עוד כשהייתי תלמיד בבית הספר ‘עוזיאל’ שבקרית שמונה, שם הייתה ההשראה הראשונה שלי. התחלתי בתחום התיירות לפני 30 שנה ועשיתי את כל הדרך משליח, לשיווק ועד לתפקיד המשנה למנכ”ל. בחצי שנה האחרונה שלי בחברה הרגשתי שמיציתי ושהגיע הזמן לפרוש. אז הרגשתי שאני מספיק בשל בשביל להגשים את חלום חיי ולהוציא לאור ספר שירה”.

 

ולאחר שקיבלתי החלטה, כיצד זה התממש?

זפרני: “ברגע שהחלטתי חתמתי על חוזה הוצאה לאור עם חברת ‘מדיה 10′ והתחלתי בכל התהליך של בחירת השירים, העריכה וכו’. הבנתי שזה לא עומד להיות ספר רגיל. גם מבחינת הצורה שלו (ספר ארוך מלבני-ש.פ.), התמונה בעטיפת הספר וגם מבחינת הנושא. את הספר חילקתי לארבעה נושאים מרכזיים שעוסקים ברגעי אושר. החלק הראשון עוסק באהבה שבין גבר לאישה, השני באהבת המשפחה, החלק השלישי מוקדש לשירי אהבה למדינה ולעם, והרביעי לשורדי השואה ולקשישים. המגוון הזה נותן לספר ערך מוסף”.

 

מאיפה הגיע הרעיון של החלוקה?

זפרני: “כשאתה מגיע מעולם השיווק, אז אתה חושב איך הספר ימשוך תשומת לב. לפני שיצא הספר, ביקרתי בחנויות הספרים המובילות כסוג של מחקר. גיליתי שספרי השירה בדרך כלל מוסתרים בפינות חשוכות. רציתי שלספר שלי תהיה נוכחות. לשמחתי, זה הצליח. כל מי שראה את הספר התלהב מהצורה שלו ומהתמונה שעל העטיפה. אבל, כמובן, שאם רק העטיפה יפה והתוכן עלוב אז לא עשינו בזה כלום. בשביל זה חילקתי את הספר לפרקים, בשביל לתת תוכן לכל מגוון האזרחים. לזוגיות, למדינה, לשורשיות, למשפחה ולשורדי השואה”.

 

שירים לשורדי השואה הוא רעיון די מהפכני.

זפרני: “נושא השואה קרוב לליבי. לפני כ-15 שנה, כששמעתי את הצעקה הגדולה של ניצולי השואה, החלטתי לעשות מעשה ולקחתי על עצמי פרויקט. בחנתי כיצד ניתן לעזור לניצולי השואה וגיליתי עולם ומלואו. גיליתי שיש מעל מאה עמותות שמתעסקות עם ‘זה’ אבל אף אחד לא עושה את ‘זה’. במסגרת תפקידי בנמל תל אביב (יו”ר דירקטוריון נמל תל אביב-ש.פ.) החלטתי לא לפתוח עמותה נוספת, אלא לעשות משהו שנקי מפוליטיקה. ערכתי סקר וגיליתי ש-80% מבני הנוער לא נפגשו עם ניצול שואה. כמו כן, גיליתי שהניצולים לא אוהבים שקוראים להם ניצולי שואה, אלא שורדי שואה. למילה ‘שורד’ יש קונוטציה חזקה יותר. והכי חשוב, גיליתי שמה שבאמת חשוב לשורדי השואה זה שיוציאו אותם מהבית, וככה זה התחיל. הבאנו ל’האנגר 11′ בנמל תל אביב כ-2000 שורדי שואה יחד עם אלף תלמידים מרחבי הארץ- קרית שמונה, מעלות, שדרות, בנימינה. אוטובוסים שלמים הגיעו לאירוע החגיגי שהפגיש את שורדי השואה עם בני הנוער מכל הארץ”.

 

הערב היה מוצלח?

זפרני: “מאוד. אישה בת 92 ששרדה את השואה הודתה לי על כך שהוצאתי אותה מהבית לאחר שהייתה כלואה בביתה במשך תשעה חודשים. כשאתה מגלה שאתה מצליח להעניק להם עולם ומלואו, זה שווה את הכל. זה מה שצריך לתת להם, רגעי אושר בערוב ימיהם. התלמידים שהגיעו הצדיעו להם, דיברו איתם. זה היה מאוד מרגש”.

 

“אלי עושה עבודה מדהימה”

יהודה זפרני גדל בבית של 12 אחים ואחיות, כאשר אחד מהם כנראה נחטף מבית החולים כשהיה בן חודש ימים בלבד. יהודה עדיין מחשיב אותו כאח, למרות שעד היום אין למשפחה שום מושג בנוגע לגורלו. “אמא שלי לקחה את הכאב הזה עד סוף ימיה, לעולם היא לא הצליחה להתגבר על כך”, מספר זפרני. “כשספדתי את אמי, תיארתי אותה כדוקטור למדעי החיים. היא לא ידעה קרוא וכתוב, אבל היא הצליחה לגדל ‘אזרחים טובים’. היא הייתה חכמה ונבונה ואת התואר שלה היא קיבלה מהחיים”.

 

ומה עם אבא? יכול להיות שהשירה הגיעה בזכותו?

זפרני: “כמו שכל פסיכולוג טוב יודע- הכל קשור בבית ובילדות. אני חושב שזה הגיע בעיקר בזכות אבי. אבא ז”ל היה פייטן, שליח ציבור, חזן. היה לו קול מדהים. בדיוק לפני כמה שבועות פגשתי את ליאור אלמליח ודיברנו על אבא. הוא התעסק בפיוטים ובשירה האנדלוסית וכנראה משם הגיעו השורשים. אני יכול לגלות שבתור תלמיד ב’מקווה ישראל’ שמעו אותי שר במקלחת והחברים החליטו שאני חייב להירשם לתחרות ‘כישרונות צעירים’ של בית הספר. השתתפתי וזכיתי במקום הראשון”.

 

אחיך, אלי, בכלל עוסק בפוליטיקה המקומית, הוא מפרגן?

זפרני: “יש לנו כלל במשפחה. בכל העשייה הארוכה שלי נפגשתי עם אנשים מכל המגזרים, מכל המעמדות, ועם כולם דיברתי בגובה העיניים. אם זה לשליח או לנשיא המדינה. המשפחה שלי כל כך מיוחדת בעניין הזה. ייאמר לזכות הוריי שאנחנו 12 אחים ואחיות ועשרות אחיינים ואחייניות, וכולם מסתדרים עם כולם. אף אחד לא מסוכסך עם השני. כולנו ביחד, בעצב ובשמחה. אז לשאלתך, ברור שאלי מפרגן לי וגם אני לו. אני חושב שהוא עושה עבודה מדהימה, יחד עם יגאל, האחיין שלי. הנתינה היא דבר שהגיע מהבית. אמא שלי, בנוסף לטיפול בילדיה, גם האכילה חתולי רחוב שלוש פעמים ביום. כל כך הרבה היא הקריבה בשבילנו, היום זה נדיר”.

 

גם אתה עושה לא מעט למען הזולת

זפרני: “הצלחתי לסגור מעגל ב’מקווה ישראל’ כשמוניתי ליו”ר הדירקטוריון שם. בתור נער הייתי תלמיד ב’מקווה ישראל’ ופתאום הצלחתי להתברג לתוך המערכת וביחד עם שאר חברי הדירקטוריון עשינו שם פלאים. בשש שנים האחרונות, הצלחנו להביא 1500 תלמידים מ-25% הצלחה בבגרויות ל-92% הצלחה בממוצע. זו הצלחה שאין לה אח ורע. כמו כן, הצלחנו להגיע ל-100% בגיוס לצה”ל, שזה לא פחות חשוב”.

 

אתה מתכוון להיכנס לפוליטיקה באיזשהו שלב?

זפרני: “כרגע המון אנשים מנתניה פונים אליי ברחוב ומפצירים בי לרוץ לראשות העיר. יש הרבה גורמים פוליטים שגם מעוניינים שארוץ, אז יש כיוון, אולי זה יקרה”.

 

ומה לגבי הספר, מה השאיפות לגביו?

זפרני: “הספר יצא בימים אלו וניתן לרכוש אותו באתר של מדיה 10. במהלך השבועות הקרובים הוא גם יופיע בחנויות הנבחרות בקרית שמונה וברחבי הארץ. אני מעריך שבעקבותיו ייצא ספר נוסף, אבל הכי חשוב לי שאנשים יתחברו אליו. זה ספר שאין בו שפה גבוהה מדי, זו שפה עממית שתדבר אל כולם. אני מקווה שיום אחד גם תלמידי בית הספר ילמדו אותו. השירה חייבת לתפוס מקום של כבוד בחינוך. לצערי, השפה הכתובה לא נמצאת בקרב בני הנוער ואנחנו חייבים לשמר אותה”.