אורי לובן משאר ישוב מחליף החודש קידומת וחוגג יום הולדת 30. זה עדיין לא מספיק בשביל לציין את שנות העשייה של המנטור שלו, אריה (סצ’י) שגיא, מנהל המוזיאון לצילום שעומד בפני סגירה. אורי התחיל כאחד התלמידים לצילום של סצ’י בשנת 2010 ובין השניים נרקמה מערכת יחסים מקצועית וחברית. אורי מעריץ את סצ’י ומעוניין לשמר את ההיסטוריה שלו בכל מחיר, ולכן ההודעה על סגירת המוזיאון בניהולו של סצ’י תפסה את אורי בתדהמה. “אני חייב להמשיך את המורשת שלו. המוזיאון לצילום בתל חי הוא המוזיאון לצילום היחיד בארץ וממש אסור שהוא ייסגר”, הוא אומר. אבל לאורי יש תוכנית, עליה נדבר בהמשך.

 

צלם צילם צלם

אורי לובן גדל בשאר ישוב. בשנה האחרונה הוא מתגורר בשדה נחמיה יחד עם בנו, והחודש הוא חוגג 30, אך האהבה שלו לצילום החלה בגיל צעיר מאוד. “אני זוכר את עצמי עם מצלמה של פילים ביד. לקח לי המון זמן להבין שהמצלמה היא בעצם כלי ביטוי. אלו היו שנים רבות של שקט, בהן צילמתי ופיתחתי בעצמי. אלו היו השנים הכי מעניינות בחיי. לאחר הצבא, למדתי צילום במכללת תל חי, שאז עבד בשיתוף עם המוזיאון לצילום וזה היה שילוב יוצא דופן. סצ’י היה המרצה שלי בכמה מהשיעורים, והתחברנו. מאז אנחנו עושים המון דברים ביחד”.

למרות שבזמן לימודיו, עידן הפילים כבר נגמר, אורי לא מוכן לוותר לשכוח כל כך מהר. “אני מקפיד עד היום להשתמש בפילים. אם יש לפרויקט שלי תקציב, אני מיד משתמש בסרט צילום. הצילומים יוצאים הרבה יותר איכותיים מהדיגיטליים”.

יש עדיין מקומות שניתן לפתח פילים?

“המוזיאון לצילום. בגלל זה אנחנו חייבים לשמר את המוזיאון. סצ’י מפתח שם סרטי צילום, ועם ההודעה על סגירת המוזיאון, הבנתי שאני חייב להקים פה חדר חושך בצפון, למרות שכרגע אני מתמקד בלפעול למען המוזיאון, שלא ייסגר. אני פשוט מרגיש שאני חייב לשמר את האומנות הזאת, את חדר החושך, את הכימיקלים האלה, זה משהו שלא יחזור וחייבים לשמור עליו”.

סצ’י בעל ניסיון עצום, היה קשה לעבוד איתו אחד על אחד?

“סצ’י היה המרצה שלי והאיש המוביל שלי ברוב הפרויקטים. הוא פרפקציוניסט ומלא חיוך ורצון טוב, ולא תמיד פשוט לעבוד איתו, אך יחד עם זאת, אני מאוד מזדהה איתו. עם העבודה והסבלנות שלו. הוא נותן המון מעצמו”.

בשנה האחרונה גילה אורי שלסצ’י אין צילומי פורטרטים והחליט שהוא זה שיצלם אותו. סצ’י מיד הסכים והתוצאה הציגה את סצ’י בכנות ובפשטות.

איך זה לצלם צלם?

“מה שמדהים זה שסצ’י בוטח בי במאה אחוז. את התמונה תכננתי לפני, אבל הצילום עצמו לקח לי 10 דקות עד שהייתי מרוצה. אני צלם ואני איש שמתמקד בעיניים. סצ’י הוא איש שהעיניים והמבט שלו אומרים הרבה. זה איש שרוצה להצמיח ולהחיות. יש כל כך הרבה שניתן ללמוד ממנו ואני מנצל כל רגע בשביל לשמר את ההיסטוריה שלו. הוא מהצלמים של פעם, אין יותר כאלה, ואני רואה את זה כשליחות, להמשיך את זה לפני שייעלם. עם זאת, אני ריאלי. המדיה הנוכחית והעכשווית היא זו ששולטת. אני מנסה לעשות את השילוב בין הישן לחדש. מבחינתי, זהו מפגש אקטואלי מאוד”.

 

צילום: עדן גבאי

 

מעורר פרובוקציות

כבר בשנה השנייה ללימודיו, אורי פתח את הסטודיו שלו, סטודיו לובן. “פחדתי להיכנס לעולם המקצועי”, הוא מספר, “כי פחדתי שלא אוכל לעשות את הדברים שאני מיועד לעשות בדרך שלי. אבל מסתבר שבעידן שלנו אפשר לעשות הכל, ואני היום יוצר דברים שאני מאמין בהם, ואז התוצאה טובה גם לי וגם ללקוחות שלי”.

במשך לילות שלמים בילה אורי בסטודיו שלו בניסיונות להגיע לצילום המושלם. בשבע השנים האחרונות הוא עוסק בצילום מקצועי, בעיקר כצלם מזון ומוצר עבור לקוחות עסקיים. בשנה האחרונה, הוא לקח את הצילום למקום אחר לגמרי. “לאחר שנים של ניסיון כצלם, החלטתי ליצור בית חם לפרילנסרים מהצפון שיעבדו יחד איתי. צלמים, יוצרי וידאו, גרפיקאים, מעצבים וכו’. כרגע הסטודיו מעניק מענה הרבה יותר מקצועי עם הרבה יותר אנשי מקצוע סביבי. אם פעם התמקדתי רק בצילומי מזון ומוצר, היום אין פרויקט שאנחנו לא יכולים לעשות בסטודיו”.

ומה כבר יכול להיות מעניין בצילומי מזון, אתם שואלים? מסתבר שגם מזון יכול לעורר לא מעט פרובוקציות. “צילום אוכל זה אחד הנושאים הכי מעניינים בעיניי. זה יכול להיות רק יפה או שזה יכול לגרות ולגרום לנו לרצות לתת ביס. זה ההבדל המשמעותי בין צילום טוב לסתם עוד צילום. כשלמדתי צילום מזון אצל נלי שפר, לקחתי על עצמי פרויקט בשם ‘נשים ואוכל’, שני דברים שאני מתחבר אליהם מאוד. הפרויקט הצליח לעורר סערה לא קטנה. סצ’י ונלי היו היחידים שעזרו לי עם הפרויקט. אף אחד במכללה לא היה מוכן לשמוע עליו ואני עד היום לא מבין למה. הרי המרצים שלי הם מורים לאומנות, ואומנות היא כלי ביטוי. הם לא נתנו לי את המקום להביע את עצמי, לא הבינו איך יכולתי לשים קקאו על פנים של אישה בתמונה, אבל מבחינתי, כשצילום יוצר שיחה, זה סימן שעשיתי את העבודה שלי, ולבסוף הפרויקט קיבל מקום מכובד”.

גם התמונה של השף שגיא לוי, עם דם על הפנים כשהוא מוקף בחתיכות בשר, היא לא הכי סולידית. אתה אוהב פרובוקציות?

“השף שגיא לוי היא אומן הקולינריה בצפון. אנחנו נפגשים מדי פעם לארוחות, וכשיש לי חשק, אני מצלם אותו. הוא איש קצת משוגע והסשן איתו תמיד כיף. אני לא מנסה לעורר פרובקציות, אבל אני אוהב דברים שהם לא פשוטים, שהם שונים. זה אני, תמיד מחפש לברוח מהקבוצה ומהנישה הקיימת, ומנסה ליצור משהו חדש”.

 

צילום: אורי לובן

 

מה הדבר הכי טוב שקיבלת מהעבודה עם סצ’י?

“את השלווה ואת הראייה של הצלם. ביחד תמיד חידשנו אחד לשני. אני בתחום הדיגיטלי והוא בתחום שלו. השילוב שלנו יצר רעיונות טובות. לאור העובדה שהחליטו לסגור את המוזיאון, החלטתי לעשות מעשה, אבל יש הרבה פוליטיקה מאחורי זה”.

בעיקר כי זה עסק לא כלכלי

“אין מוזיאון בארץ שיודע להכניס כסף. המוזיאונים רק שומרים על המצב הקיים, מכסים את ההוצאות”.

מתי גילית שהמוזיאון נסגר?

“בשלושה החודשים האחרונים, הייתה הרגשה שהמוזיאון לא מחזיק את עצמו והתחילו לדבר על קורסים חדשים בשביל להכניס יותר כסף למוזיאון. לא הייתי מופתע כששמעתי, אבל זה בעט בי חזק. אני מרגיש מאוד שייך אליו וזה המוזיאון לצילום היחיד בישראל. כשסצ’י אמר שסוגרים את המוזיאון, ראיתי במבט שלו את הדאגה. הבטחתי לו שאנחנו נרים את הכפפה ולא ניתן להכל למות, שאני אקים מקום לשיח אומנותי, לסדנאות, לגלריה. מקום שישמש אותי גם עסקית וגם ייתן פלטפורמה להיסטוריה של הצילום. אני ממש מקווה שהמוזיאון יישאר פתוח, אבל אני לא אופטימי”.

צילום באופן כללי הולך ונעלם, כולם מצלמים היום בנייד

“את אומרת משהו מעניין שהוא נכון וגם טיפה לא נכון. יש פה צלמים מקצועיים שעושים עבודה פנטסטית ועובדים הרבה. אנשי הצפון לא מספיק מודעים למדיה הזו ולמה שהיא יכולה לעשות. נוצר פער גדול, כי הפלטפורמה קיימת, אבל לא מצליחים לחבר אותה לאזרח הפשוט. אני עוד מנסה לעבוד על המודעות הזאת. פלאפון לא יחליף את הצילום. גם אני יכול לצלם בפלאפון, אבל צלם הוא לא רק זה שמחזיק מצלמה. הרבה לפני הצילום עצמו, אני עובד על הסט במשך שעות ומבלה ימים שלמים רק להבין מה אני הולך לעשות. אני זה שמפקח על המקהלה הזאת. צילום צריך לעשות נכון וצריך גם להנגיש לעסקים הקטנים ולבעלי המקצוע החופשי”.

עסקים קטנים בכלל משתמשים בצילומי תדמית?

התשובה היא כן, אבל האם אני יכול להתפרנס מזה? לא. הכסף שלי מגיע בעיקר מהלקוחות הגדולים, לכן אני משלב בין השניים”.

אז מה התוכניות כרגע?

“כרגע אני מחכה לתשובה לגבי המוזיאון, לדעת מה קורה שם. אני ממשיך ומפתח הרבה רעיונות, נפגש עם צלמים ומעצבים, אנשי עסקים ואפילו ראשי מועצות. אני נמצא בתהליך הקמה של חברה שתתן בית חם למיטב אנשי המקצוע העוסקים במדיה בפריפריה, אז כרגע אני כולי בזה ופחות מצלם. ברגע שזה יישב על הקרקע, אני אחזור להתמקד בצילום”.