נועה רויטל מלכה היא סוג של נס רפואי. אחרי שכבר התאבלו עליה בעיר בה גדלה, היא ניצחה, כנגד כל הסיכויים. “המחלה הקשה”, שפוגעת בכל כך הרבה נשים ללא אבחנה, פגעה גם בנועה, בחורה צעירה ויפהפיה, שטרם הביאה ילדים לעולם. אבל נועה, לוחמת בנשמה, הפכה לימון ללימונדה, ולאחר סיפור ההחלמה שלה החליטה לפתוח מכון יופי לנשים חולות סרטן. סיפור עם סוף אופטימי.
הסיפור של נועה הוא סיפור אופטימי, אבל היא טרם אזרה אומץ לספר אותו, עד היום. נועה, שנולדה כרויטל, שינתה את שמה לנועה רויטל בעקבות התייעצות עם הרב במהלך מחלתה. היא גדלה בבית דתי, למדה באולפנה ועדיין מודה לאל בכל הזדמנות. את כל חייה העבירה בעיר בה נולדה – קרית שמונה. אבל כשאנחנו קובעות במערכת העיתון, היא שואלת אותי כיצד להגיע. “חייתי בעיר הזו 38 שנה, הכרתי כל חור כאן. הטיפולים פגעו לי בזכרון, לצערי. אני כותבת לעצמי פתקים על המקרר כדי שלא אשכח”, היא מספרת. לפגישה שלנו הגיעה לאחר תור אצל רופא עיניים, ולאחריו, איך לא? תור אצל הקוסמטיקאית. “נורא התרגשתי לבוא לכאן היום, הייתי אצל הקוסמטיקאית בשביל להיראות טוב”. ואכן נועה נראית טוב, ואפילו יותר מכך. מדובר בבחורה מטופחת, בעלת שיער בהיר שופע, שהיא כל כך שמחה לקבל בחזרה, איפור עדין על הפנים וחיוך של הודיה. “כשחליתי, נורא דאגתי מאיך אראה אחרי שינשור לי השיער”, היא אומרת, “אני רגילה מהבית לקום בבוקר, להתאפר, להיראות מטופחת, והמחלה לקחה את זה ממני. גיליתי שאין מקומות באיזור שמטפלים בחולות סרטן שרוצות להיראות טוב, על אף המחלה. לאחר שהחלמתי, החלטתי שאני הולכת לפתוח מקום כזה”.
את החלום שלה היא קרובה להגשים. את סיפורה האישי היא מספרת לי בפעם הראשונה בהתרגשות. חוץ ממקורביה, אף אחד לא היה מודע לתהפוכות הנפש שעברה, כי נועה, על פי הכרותינו הקצרה, לא מוכנה להיראות מסכנה, לא בחולי ולא בבריאות. “תמיד אמרתי שאני רוצה לחיות יפה ולמות יפה”. אבל היופי הזה הוא פנימי. נועה רוצה להרגיש טוב עם עצמה, מבפנים. “הכי הפריעו לי המבטים שנעצו בי כשהייתי חולה. לא רציתי שיסתכלו עליי ויראו שבר כלי, שיירחמו עליי. רציתי שיראו אותי במלוא הדרי”.
“תצילו את הילדה שלי”
הסיפור של נועה רויטל התחיל לפני כשלוש שנים, כשהתגלה גוש בבית השחי שלה. לאחר בדיקות של כמה רופאים, נאמר לה שמדובר בדלקת וניתנה לה משחה לטפל ב”דלקת”. לאט לאט גדל הגוש עד שיד שמאל שלה נפלה. נועה, בחורה שמאלית, התקשתה לתפקד והלכה שוב להיבדק, הפעם אצל רופא אחר. “הוא שאל אותי כמה זמן כבר יש לי את זה, שאלתי אותו: ‘את מה?’, לא הייתי מודעת בכלל שיש לי סרטן. ומאותו הרגע התחילה המלחמה על חיי. אותו רופא הציל אותי. מבלי להכיר אותי בכלל, הוא התקשר לבית החולים והסביר להם את מצבי ואמר: ‘תצילו את הילדה שלי’. מאז עברתי שנתיים של כימותרפיה, הקרנות, אישפוזים, אובדן הכרה. כחלק מהטיפול לקחתי סטרואידים, שגרמו לי לעלות במשקל. העלתי 30 קילו! הסתכלתי במראה וראיתי מישהי אחרת, זאת לא אותה רויטל שהכרתי.”
באותה תקופה ערכו תפילה למען חייה של נועה, שחייה היו בספק. “שמו אותי בבידוד ושם החל המסע שלי. באותה תקופה גילו שבנוסף למחלה, יש לי דלקת בקרום המוח. אני יושבת כאן מולך היום אחרי שניצחתי, בכאב רב. המחלה הפכה אותי למישהי אחרת. אומרים שעד שאתה לא חווה כאב, אתה לא מודע לכמה עוצמות יש בך. אני גיליתי אותן. ”
ואכן מסעה של נועה היה לא קל בכלל. היא סובלת מדלקת בפרקים וממעטת להסתובב עם נעלי העקב שהיא כל כך אוהבת. “טיפולי הכימותרפיה שיבשו לי את הזכרון והריכוז. עד היום אני לא ממש זוכרת מאיפה אני מכירה אנשים שהכרתי כל חיי. הסרטן ישב לי על העצב ביד, וכתוצאה מכך אני יכולה להיחתך מבלי להרגיש כאב בכלל. בנוסף, ההקרנות פגעו לי בריאות וכרגע אני חולת ריאות כרונית. אני ממשיכה לקחת סטרואידים בשביל להציל את הריאה ולהימנע מהשתלה. אז כן, החלמתי, אבל באיזה מחיר?”
נוגעת בשמיים
בעקבות המסע הקשה של נועה, קם פרויקט “לגעת בשמיים”. היא מראה לי את החולצות החדשות שהדפיסה בחנות עבור הפרויקט המבורך.
מהו פרויקט “לגעת בשמיים”?
“לאחר שעברתי שבעה מדורי גיהנום, החלטתי לתת מעצמי בחזרה. זה הגיעה בעקבות בחורה צעירה שחלתה שהגיעה אליי. אמרו לה שאני יכולה לתת לה כוח. בשלב הראשון אני, יחד עם מטופלות אונקולוגיות נוספות, נצא למחלקה האונקולוגית בצפת ולבית החולים שניידר, אשר מטפל בילדים. אנו נביא מאפים, עוגות, כובעי צמר, כפפות וצעיפים לחורף ונחלק למטופלים.”
“השלב השני הוא בעצם התגשמות החלום שלי – להקים מכון יופי לחולות סרטן, דבר שאין פה באיזור הצפון. אני לעולם לא אשכח שלפני שהתחלתי בטיפולים הלכתי למספרה כדי שתסדר לי תספורת לפני שהמחלה תיקח לי את השיער. הספרית שלי סידרה לי תספורת קצרה, ובמשך ימים רק התהלכתי. בבתי קפה, בקניונים, התהלכתי כמו איזה מלאך. נורא פחדתי שינשור לי השיער. עניין הפיאות הוא עניין מאוד יקר ובשביל משהו איכותי צריך להגיע לירושלים, אין פה באיזור. הגעתי למסקנה שיש צורך במכון יופי שיהיה בו יחס אנושי, יחס טוב. יצא לי לחוות כל כך הרבה מקרים שבהם התייחסו אליי בחוסר רגישות. המקום שאני אפתח יהיה מקום שבו הנשים יוכלו להיות נשים בתקופה הכי קשה בחייהן.”
למה חשוב לך כל כך להיראות טוב?
“כי ככה הייתי כל חיי, גם אמא שלי הייתה כמוני. אני לא מאלה שעסוקות בניתוחים פלסטיים, בוטוקס וכאלה. אבל תמיד בבוקר אני אתלבש יפה, אתאפר ואצא. זה נותן לי הרגשה טובה. יום אחד הגיעה אליי מישהי במחלקה האונקולוגית ולא האמינה שאני מטופלת שם. שאלתי אותה: ‘מה ציפית לראות, שבר כלי?’ אכן הייתי שבר כלי, אבל לא הייתה לי ברירה. אני לא אוהבים שמרחמים עליי, אבל מצד שני, היו מקרים שפשוט זלזלו בי.”
כמו מי, למשל?
“עברתי המון וועדות רפואיות. היה רופא אחד שאמר לי: ‘חולי סרטן הם כמו חולי שפעת, אני לא מתרגש מהם, אני רואה כאלה כל יום. פה לא בוכים, זה לא משרד הרווחה’. כל כך נפגעתי ממנו שהבטחתי לו שכשאני אחלים-אני והוא עוד ניפגש, ולא וויתרתי. תבעתי אותו, ניצחתי ובסוף הוא גם פוטר. מי שאומר דבר כזה, אין מקומו בעבודה עם חולי סרטן. אני זעקתם של מי שקולם נדם.”
שמשון הגיבור
במהלך התהליך ויתרה נועה על כמה חברות ילדות. “הן לא היו איתי במהלך המסע שלי”, היא מסבירה. “הייתי צריכה מישהי שתבוא איתי לטיפולים פעם בחודש, כי הייתי צריכה עזרה לאכול, להתכופף. אף אחת מהן לא הגיעה איתי. חוץ משכנה אחת, שהיא כבר סבתא לנכדים, שהציעה את עצמה. הן יודעות שהן עשו טעות איתי ועדיין לא מצאתי בליבי מקום לסלוח להן. אני מניחה שזה נבע ממבוכה. יש הרבה אנשים שמתייחסים לסרטן כמו אל מצורע, לא רוצים להתקרב. עכשיו הן מנסות לחזור להיות איתי בקשר, אבל זה כבר מאוחר מדי.”
בימים אלה שוקדת נועה על הקמת מכון היופי שלה. “אני מחפשת מקום ובתהליך של הקמת עמותה בעזרת עורך דין. אני גם פונה לגופים שונים לקבלת תרומות, הרי כל הפעילות תהיה בהתנדבות, אבל יש הוצאות בסיסיות כמו מקום וכו’. לפרויקט שלה היא קראה “לגעת בשמיים”. על בחירת השם היא אומרת: “אני מרגישה שנגעתי בשמיים. ברגע שהחלמתי, יד אלוהים נגעה בי, הייתי קרובה אליו. ניצחתי”.
נועה ניצחה את המחלה, אך מצבה הבריאותי עדיין לא כשורה. היא מנסה להימנע מהשתלת ריאה בעקבות הפגיעה מהטיפולים, ולפני כשבועיים בבדיקות שלה נראו סימנים לסרטן השד. “הלכתי לבית החולים והתעקשתי לעשות סי.טי וממוגרפיה, בגלל שהופיעו כל התסמינים למחלה. לבסוף ביצעו את הבדיקות, ותודה לאל, אני נקייה.”
ומה הלאה?
“כבר קרה לי הכול, המחלה לא קשה כמו המבטים המרחמים. כבר באו לנחם את אמא שלי כי הפיצו שמועה שאני מתה. הגיעו לביתנו והתפלאו לראות אותי שם, קראו לזה ‘תחיית המתים’. קרו לי הרבה דברים שהתגברתי עליהם, אבל אצלי, כמו אצל שמשון הגיבור, השיער הוא הכוח שלי. אז מצידי שיקחו לי הכל, רק לא את השיער שלי”.
