שיר ושירן הן חברות שהחליטו להקים בית ספר איכותי למשחק בנקודה הכי צפונית בארץ. אבי בן שבת כיכב בהופעת הבכורה של ההצגה “קרית שמונה בלב שלנו”. אם חשבתם שהתרבות פה לא מפותחת- תחשבו שוב. יש עתיד לפריפריה.

 

 

התרבות בצפון מתה? לא ממש, היא רק הולכת ומתפתחת. שירן קור ושיר כהן ממטולה הקימו קבוצת תאטרון עם חלום להקים בית ספר איכותי למשחק בפריפריה, ממש כמו במרכז הארץ. מיכאל אוחיון ביים הצגה, בכיכובם של שחקני התאטרון הקהילתי של קרית שמונה, שזכתה למחיאות כפיים סוערות מ-600 איש שהגיעו לצפות בערב הבכורה של ההצגה “קרית שמונה בלב שלנו” בהיכל התרבות בעיר. אז אומנם אנחנו לא נמצאים בלב תל אביב, אבל התושבים בגליל העליון נחושים לפתח את התרבות באיזור והם לגמרי בדרך הנכונה.

 

“האבא בן 56 הבן בן 60”

 

הופעת הבכורה של ההצגה “קריית שמונה בלב שלנו” התקיימה החודש בהיכל התרבות מול 600 איש שלא הפסיקו לשבח ולפרגן. ההצגה בויימה על ידי מיכאל אוחיון, שגם שיחק בה, והשתתפו בה אנשי התאטרון הקהילתי של קרית שמונה, אנשים ללא ניסיון קודם במשחק, שלא ביישו את השחקנים המקצוענים. בהצגה משחקים: יפה זהבי (קוסמטיקאית רפואית במקצועה), סוזי בלדב, מלכה שושני, שוש דהן, בני אברהמי ואבי בן שבת. אבי (56), תושב קרית שמונה, הוא גמלאי צה”ל, שהצליח להגשים חלום ילדות ולשחק בהצגה שביים אוחיון. לאחר ערב הבכורה המוצלח, דיברתי עם אבי הנרגש.

 

 

אז איך גמלאי צה”ל מוצא את עצמו בהצגה בהיכל התרבות?

“מיכאל אוחיון התקשר אליי לפני 7 שנים בערך והציע לי להשתתף בהצגה שהוא מעלה במרוקאית. אני דובר מרוקאית שוטפת ונורא שמחתי להשתתף בהצגה שמיכאל מביים. בסופו של דבר, אחרי שעבדנו ועמלנו, ההצגה לא יצאה לפועל, מכל מיני סיבות שלא היו תלויות בנו, ואני נותרתי שבור, מאוד ציפיתי לכך. בפסח האחרון, ראיתי מודעה בה מחפשים שחקנים לתיאטרון הקהילתי. ראיתי שמיכאל מנהל את ההצגה והגעתי לאודישנים. ראיתי את מיכאל עם 20 טקסטים חדשים בידו, אבל אף אחד לא הגיע, היינו רק אני והוא. חיכינו יחד לאנשים, כמה בודדים הגיעו, הצטרפו להפקה ולאחר כמה מפגשים נטשו. היחידים שנשארו בהצגה הם סוזי בלדב ובני אברהמי שעובדים בעירייה. לאחר מכן, הצטרפו אלינו שאר השחקנים”.

 

על מה מספרת ההצגה?

“ההצגה מספרת למעשה את סיפורה של העיר קרית שמונה דרך סיפורים אישיים של הדמויות בה. בהצגה, בני אברהמי משחק את הבן שלי, למרות שבפועל בני יותר מבוגר ממני, אבל אני הכי גבוה מכולם (צוחק). יש לו מסעדה בקרית שמונה שלא ממש מצליחה להתרומם. יום אחד מגיעה תל אביבית נחמדה שממש מתפעלת מהמאכלים שלו ולא מאמינה שיש מישהו בקרית שמונה שמבשל ככה. היא מקשרת אותו לשף בתל אביב ואז הוא נוטש את המשפחה שלו ואת העיר שלו בשביל לעבוד עם אותו שף מוצלח. ההצגה מלווה בהמון חוויות מהעבר של העיר, מסיפורים אישיים מהילדות שכולנו שותפים להם. זו הצגה מדהימה. חייבים לראות אותה בשביל להבין עד כמה”.

 

איך היו התגובות להופעה?

“התגובות היו מדהימות. הופענו מול 600 איש, עד היום תופסים אותי ברחוב ומרעיפים  מחמאות. לאור הביקוש, ההצגה תעלה פעם נוספת בקרית שמונה באמצע חודש פברואר, ואולי לאחר מכן בעוד מקומות בארץ”.

 

איך המעבר בין איש קבע בצה”ל לחיי התאטרון, יש עתיד?

“מדהים. זה החלום שלי. לפני כמה זמן כתבתי למיכאל מכתב תודה ובו אמרתי:  ‘בשיר של זוהר ארגוב ‘אדם נולד שחקן’ יש יותר מסתם אמרה. בכולנו יש את השחקן החבוי ופה יאמר לזכותך שאתה יודע איך לתת לאדם הזדמנות ועידוד להוציא את השחקן שבו.  אחרי טבילת האש גילינו את מה שאמרת תמיד- שלפי תגובת הקהל והיום שלמחרת נדע שבאמת שהיה כדאי כל המאמץ וההתמדה. בזכותך ובזכות המקצוענות שבך עזרת לנו להגשים חלום ילדות ואני מודה לך על כך”.

 

משחקים בפריפריה

 

שיר כהן (28) ושירן קור (34) הן שתי אימהות שגרות במטולה. לשתי החברות הטובות יש זיקה לעולם התאטרון, אך שיר חיפשה לימודי משחק יותר מעמיקים באיזור הצפון, על מנת להנעים את זמנה ולעשות משהו בשביל עצמה. כשלא הצליחה למצוא משהו שיספק אותה, החליטו השתיים להקים קבוצת תאטרון במטולה עם חזון להקים בית ספר איכותי למשחק בגליל העליון. “שיר בדיוק סיימה תואר בחינוך ומדעי הרוח ואני עדיין לומדת לתואר שני בדרמה-תרפיה”, אומרת שירן, “היא ניסתה לשלב לימודי משחק בחיים שלה כאמא צעירה, אך לא מצאה משהו שעונה על הציפיות שלה, וכך הכל התחיל”.

 

 

איך הקמתן את הקבוצה?

שירן: “זה התחיל מרצון מאוד גדול של שתינו שיהיה משהו כזה כאן בצפון. אנחנו אמהות לילדים קטנים והיה חסר לנו משהו בשביל הנפש. יש פה קבוצות תאטרון ותאטרון קהילתי, אבל אנחנו יותר מעוניינות בבית ספר מקצועי ואיכותי, כמו שיש במרכז הארץ, פה בקצה הפריפריה. מאחר והקמת בית ספר הוא עניין שלוקח זמן רב והמון פרוצדורה, החלטנו להתחיל בקטן ולפתוח קבוצת תאטרון בקהילה שלנו במטולה. התחלנו מהמקום הצנוע הזה, כי שתינו לא מורות מוסמכות לתאטרון, והקמנו קבוצה פתוחה לכל מי שיש לו רקע בתחום,  בין אם זה בתנועה או בפטונטומימה. כל מי שיכול לתרום לקבוצה – הוזמן”.

 

איך הייתה ההיענות?

שירן: “אנחנו כרגע במפגש התשיעי ויש לנו קבוצה מתמידה של שמונה אנשים. לרוב, אני ושיר מנחות את הקבוצה, כאשר הדגש הוא על קואופורטיב תאטרון אימפרוביציה, כלומר, אנחנו בעיקר עובדים על אילתור”.

 

מה קורה במהלך המפגשים?

שיר: “אנחנו נפגשים פעם בשבוע. אני ושיר עובדות לפני המפגש על מערך השיעור. זה מתחיל ממעגל חימום, הליכה בחלל, ואז אנחנו מתחילים לעבוד על הנושא שנבחר לאותו שיעור. לפעמים העבודה מלווה במוזיקה, לפעמים עובדים עם אביזרים. אנחנו באמת שמות דגש על אילתור וזורמות עם הרגע”.

 

כלומר, אין עבודה על הצגה מסוימת?

שירן: “לא. הכל נעשה בשיח עם הקבוצה. הרעיון עלה ודגדג לכמה אנשים ויש מצב שזה עוד יקרה. זה כמו קבוצת רכבת, סוג של תאטרון קהילתי, אנחנו עובדים על הכל ביחד. הרי אין פה עניין של כסף. כל אחד משלם סכום סמלי של עשרה שקלים רק בשביל לכסות את עלויות השכירות של המקום לאותו הערב. אנחנו מתאמנים בספריה של מטולה, וירדנה גובה מאיתנו סכום מגוחך, כי היא כל כך מאמינה ותומכת בפיתוח התרבות כאן במושבה. בשאר הכסף שנותר, אנו חוסכים על מנת להביא אמן ממרכז הארץ או מהגליל, שיעביר לנו סדנא מקצועית מרוכזת בכל מיני נושאים. הקבוצה מחליטה אם מתחשק לה סדנא של פנטומימה או של תאטרון חזותי, זה די דינמי. אני ושיר מעודדת את העניין של העלאת הצגה. אם הקבוצה תחליט שזה מתאים לה, אנחנו נגרום לזה לקרות”.

 

מי משתתף בקבוצה?

שירן: “זה מאוד מגוון, יש כאן אימהות לילדים גדולים לצד אימהות צעירות, יש פה סטודנטים וסבים. הקבוצה פתוחה לכולם. כרגע רוב המשתתפים הם ממטולה. אני מניחה שבגלל שפרסמנו את זה עד כה רק מפה לאוזן ובדף הפייסבוק של מטולה. כרגע אנחנו ניצבות מול השאלה האם לפתוח את הקבוצה לקהל הרחב או להשאיר את זה בתוך הקהילה, וזו החלטה שלנו יחד עם שאר הקבוצה”.

 

איך אתן מצליחות לשלב את העבודה על הקבוצה עם חיי האימהות?

שיר: “בגלל שיש לנו תשוקה רבה לעניין, אנחנו גורמות לזה לקרות. היה חשש להתחייב בהתחלה, כי אנחנו אימהות צעירות ושירן עדיין לומדת לתואר שני. אבל בני הזוג שלנו תומכים בנו המון, הם רואים את התשוקה שלנו לנושא והם עוזרים לזה לקרות. זה כל כך חשוב לנו ואנחנו מוצאות את הזמן לעבוד על מערכי השיעורים. זה יכול להיות אפילו בג’ימבורי עם הילדים ואנחנו נשב בצד ונעבוד. כל אחת באה עם ארגז הכלים שלה ואנחנו עובדות מעולה ביחד. אנחנו חברות טובות, אבל תוך כדי העבודה המשותפת גילינו שאנחנו גם צוות שמשתלב מצוין”.

 

שירן היא במקור חיפאית, אבל כבר 10 שנים במטולה ונהנית מכל רגע. שיר הגיעה מכפר ורדים וחיה כאן בשש שנים האחרונות. “שתינו הגענו לכאן בתור רווקות”, אומרת שירן, “במהלך שהותינו בצפון, למדנו במכללת תל חי, הכרנו את הבעלים שלנו והקמנו משפחה. הגענו לכאן במטרה להישאר. הרבה סטודנטים מגיעים לצפון בשביל ללמוד לתואר, ובסיומו נשאלת השאלה מה הלאה? עדיין יש לנו תהייה האם נוכל להישאר פה, האם נמצא תעסוקה טובה. אבל יש לנו רצון גדול מאוד להמשיך כאן את חיינו, ולכן אנחנו מנסות להגשים את החלומות שלנו כאן ולייצר את מה שחסר לנו כאן. במרכז הכל זמין, יש חוגים, יש תרבות. התרבות פה מתפתחת יפה, אבל הנה, לא מצאנו כאן בית ספר למשחק ולכן החלטנו שנגרום לזה לקרות. החזון שלנו הוא להקים מסגרת לימודית של שיעורים בנושאים שונים: כגון: עבודה קולית, אילתור, עבודה על טקסטים ודמויות. אבל מעבר לכל, בית הספר יעזור לייצר תרבות חיה ונושמת באזורנו”. ותגידו אמן.