חפציבה ספירט ומשה יפרח מתארים מנקודת מבטם את ההשפעות הקשות של המצב הביטחוני על ההשקפה הפוליטית
*.צילום: דוברות כבאות והצלה צפון
בימים האחרונים שוב התמלאו הכותרות בדיווחים על הבנות, תיווכים ושיחות טלפון בין וושינגטון לירושלים. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הודיע כי שוחח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וביקש למנוע תקיפה בביירות, ובהמשך אף הצהיר כי הושגו הבנות שיביאו להפסקת הירי בין ישראל לחיזבאללה. בישראל, לעומת זאת, הבהירו כי הפעילות הצבאית בדרום לבנון נמשכת וכי צה”ל ימשיך לפעול בהתאם לצורכי הביטחון. וכל זאת שאנחנו כבר ב״הפסקת אש״ לכאורה.
עבור מי שצופה בדיווחים מהמרכז, ייתכן שמדובר בבשורה מרגיעה. עבור רבים מתושבי הצפון, ובעיקר עבור מי שחי בקריית שמונה וביישובי קו העימות, הדיווחים הללו מתקבלים בזהירות, גיחוך ולעיתים אף בחוסר אמון מוחלט. אחרי עשרות שנים של הבטחות, הסכמים, הבנות, הרתעה וסבבי לחימה שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם, רבים כאן כבר אינם בוחנים את המציאות דרך ההצהרות, אלא דרך מה שהם רואים ושומעים מחוץ לחלון ביתם.
כמי שנולדה וגדלה בקריית שמונה, אני מודה שגם לי קשה להתרגש מהמילה “הסכם”. לא משום שאני מתנגדת לשלום או מייחלת למלחמה, אלא משום שהניסיון לימד אותנו שהפער בין ההצהרות למציאות גדול מדי. לאורך השנים שמענו אינספור פעמים שהפעם חיזבאללה מורתע, שהפעם הגבול שקט, שהפעם נוצר מאזן חדש ושאנחנו עדים לתקופת זמן היסטורית. בפועל, דור אחר דור גדל כאן לצד אזעקות, ירי, חדירות, מקלטים ותחושת חוסר ודאות שמסרבת להיעלם.
התחושה הזו באה לידי ביטוי היטב בדבריו של משה יפרח, תושב קריית שמונה, שמגדיר את עצמו כאדם שהצביע בבחירות האחרונות לליכוד ותמך בממשלה הנוכחית. דווקא משום כך, לדבריו, קשה לו לקבל את המציאות שבה נדמה שההחלטות מתקבלות הרחק מהצפון, מבלי להבין את המחיר שמשלמים התושבים. “אני הצבעתי לממשלת ימין על מלא, אבל לא זכור לי שהצבעתי לדונלד טראמפ לראשות ממשלת ישראל”, הוא אומר. “הבנים שלנו נמצאים בלבנון עם הידיים קשורות כמו ברווזים במטווח, ותושבי הצפון חיים למעשה בתוך שטח אש ומסכנים את חייהם ביום־יום, ובכל זאת מספרים לנו שיש כאן הפסקת אש”.
לדבריו, מי שמדבר על רגיעה צריך להגיע לכאן ולראות את המציאות בעיניים. “כדאי שמישהו ישכיל לשקף לאדון טראמפ את המצב שבו אנחנו חיים באמת. אנחנו חיים עם לילות ללא שינה, אם זה בגלל האש שנשמעת מהגבול ואם זה מתוך דאגה לבנים שלנו שנמצאים בלבנון. עבורנו, הפסקת אש היא לא כותרת ולא הודעה לעיתונות. הפסקת אש היא מצב שבו אפשר ללכת לישון בלי לחשוש מהלילה הבא ובלי לדאוג כל הזמן מה יקרה מחר”.
אלא שהביקורת של יפרח אינה מופנית רק כלפי ההתנהלות הביטחונית. לדבריו, גם ברמה האזרחית נדמה שהמדינה עדיין לא הפנימה את גודל המשבר שעובר על הצפון. הוא סבור שהגיעה העת להפסיק לדבר רק על חוסן ולהתחיל לייצר צעדים ממשיים שיאפשרו לתושבים להישאר כאן. “הייתי מצפה מהממשלה להכריז על קריית שמונה כאזור סחר חופשי, עם פטור ממע”מ, הנחות משמעותיות בארנונה והקלות בתשלומי ביטוח לאומי לשכירים ולעצמאים. יש הורים שלא יוצאים לעבודה כדי להישאר בבית עם הילדים, והמדינה צריכה לפצות אותם על ימי העבודה שהם מפסידים. האבסורד הוא שמכריזים על הפסקת אש בזמן שמערכת החינוך סגורה, עסקים סגורים וכמעט שאין פעילות כלכלית בעיר. אם זו הפסקת אש, היא לא נראית ככה בשטח”.
גם מערכת החינוך, לדבריו, משלמת מחיר כבד. “הילדים שלנו סובלים מפערים עצומים בחומר הלימוד, פערים שרק הולכים וגדלים. אני לא שומע תוכנית ברורה שתיתן מענה למצב הזה. אני מצפה מהמדינה ומההנהגה המקומית לעמוד זקוף ולהילחם עבור התושבים ולא להסתפק בהצהרות של הממשלה.
אולי זו בדיוק הנקודה שמבדילה בין מה שנאמר באולפנים לבין מה שמרגישים כאן ברחובות קריית שמונה. עבור תושבי הצפון, הדיון כבר מזמן אינו רק על מלחמה או שלום, על טראמפ או נתניהו, על הסכם כזה או אחר. הדיון הוא על אמון. אמון בכך שמישהו באמת מבין את המציאות שבה הם חיים, אמון בכך שהחיים שלהם חשובים לא פחות מחייהם של תושבים בכל מקום אחר במדינה, ואמון בכך שמאחורי ההצהרות הגדולות מסתתרת גם תוכנית אמיתית שתאפשר לקריית שמונה, לגליל לא רק לשרוד, אלא גם לחיות.
