הגעתי לישיבת ההסדר בכדי לדבר עם מנהל הישיבה, חיים בומש, על “כולל הפנסיונרים”, קבוצת גמלאים אשר מתאספת מדי שבוע ללמוד תורה. בסופו של דבר, דיברנו על החיים, על חילוניים ודתיים, על אהבת אדם, על אהבת המדינה ועל הייחודיות של ישיבת ההסדר בקרית שמונה: “יש פה את הנוף האנושי הכי טוב בארץ”. תשכחו את כל מה שחשבתם שידעתם על ישיבת ההסדר. כל הסטיגמות מתנפצות בראיון עם איש צנוע ומעורר השראה.

 

שירי פריאנט

 

בצלע הרי נפתלי, בגבולה הצפוני של מדינת ישראל, שוכנת ישיבת ההסדר קרית שמונה, מרכז רוחני תורני לכל ישובי הגליל העליון, אשר תלמידיה משלבים לימוד תורה עם שירות ביחידות הקרביות בצה”ל.

 

ישיבת ההסדר חוגגת השנה 40 שנות פעילות, מאז הוקמה בשנת 1977. בראש הפעילות התורנית והרוחנית בעיר עומד רב העיר, הרב צפניה דרורי, איש משכמו ומעלה, אשר קבע את מקומו בקרית שמונה כעשור לפני הקמת הישיבה. כיום הוא עדיין מכהן כראש הישיבה, יחד עם הרב ישראל קירשטיין.

 

יד ימינו הוא חיים בומש, אשר מנהל את הישיבה למעלה מ-25 שנה. חיים הוא בכלל עובד סוציאלי במקצועו, אשר הגיע לנהל את הישיבה, לבקשת הרב דרורי, רק באופן זמני. אבל, כידוע, זמני זה הכי קבוע שיש, וחיים התאהב במקום והחליט להישאר.

 

“יש לנו את הנוף האנושי הכי יפה בארץ”

 

את חיים אני פוגשת לראשונה בישיבת ההסדר של קרית שמונה. קצת נרגשת, אני נכנסת למשרדו הפתוח לרווחה והוא מקבל אותי בחיוך רחב ובסבר פנים יפות. למען הגילוי הנאות, אינני קשורה באופן ישיר לעולם הדת, אך קשורה מאוד בעקיפין. כשהזמינו אותי לנהל את הראיון בישיבה עצמה, קצת חששתי. המחשבה שעלתה לי בראש היא עשרות תלמידי ישיבה יושבים ולומדים, אינם מישרים מבט או נרתעים מפני אישה. כל הדעות הקדומות שלי התנפצו באותו רגע שפגשתי את חיים.

 

חיים הוא איש לבבי, איש של עבודה קשה. למשרדו הוא הגיע לאחר עבודת אחזקה בישיבה. “אני אוהב לעבוד במחלקות השונות ולהרגיש את הדברים מהשטח”, הוא מסביר. חיים מספר לי קצת על ההיסטוריה של ישיבות ההסדר. “יש כשבעים ישיבות ברחבי הארץ, אבל אנחנו הכי טובים”, הוא אומר בחיוך, והוא לא סתם אומר. על כל מקום בישיבה בקרית שמונה, מתחרים ארבעה אנשים. היא נחשבת בין חמש הישיבות הטובות בארץ, מקרית שמונה ועד אילת.

 

כיום לומדים בישיבת ההסדר בעיר 250 תלמידים, שהישיבה היא ביתם לאורך חמש שנות השירות. באותה תקופה הם מחלקים את זמנם בין לימוד תורה לשירות בצה”ל, כולם ביחידות ובחילות נבחרים- גולני, גבעתי, חיל האוויר, צנחנים וכו’. “התלמידים כאן מגיעים ממקומות שונים בארץ, 99% מהתלמידים אינם מקרית שמונה. יש פה אפילו תלמידים מבאר שבע”, אומר חיים.

 

מה הייחודיות של המקום לעומת שאר הישיבות?

“קודם כל, יש לנו את הנוף הכי יפה בארץ, אבל לא רק בגלל זה מגיעים לכאן. יש פה את הנוף האנושי הכי טוב בארץ. החיבור הזה ביניהם מושך תלמידים רבים דווקא לכאן. כל תלמיד שמגיע לכאן יודע שעליו לקחת על עצמו פרויקט חברתי. אנחנו מקדישים המון זמן ומרץ למען הקהילה. בני הישיבה מחלקים מאות חבילות מזון לנזקקים במהלך כל השנה. כל אחד מוצא כיצד לתרום, מעבר ללימודים ולשירות הצבאי. בנוסף, בני הישיבה מעורים ומעורבים גם בפעילות רוחנית באיזור. רבים מהם מכינים בני נוער מהקיבוצים לקראת בר המצווה. בחור שמגיע ממרכז הארץ ורואה ילד קיבוצניק חוגג יחד איתנו, רוקד ונהנה, זה לא דבר שרואים כל יום בתל אביב.”

 

מגדלים את דור העתיד של מדינת ישראל

 

חיים ממעט לדבר על עצמו, הוא מעדיף לשים את הישיבה במרכז העניינים, אבל, ללא ספק, הוא הלב של המקום. בעשור השביעי לחייו, הוא עדיין קם מלא מרץ בבוקר, לא שוכח להודות לאל על כך, והולך לישון מאוכזב שלא הספיק לעשות יותר. בגיל 30 הוא כבר קיבל את פרס העובד הסוציאלי המצטיין מטעם ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. “כבר בגיל 30 הגעתי לשיא”, הוא אומר. עיקר העבודה שלו הוא לגייס תרומות, כדי שהישיבה תמשיך לתרום בחזרה לקהילה. “זו עבודה מאוד קשה ותובענית, אבל היא גם מלאה באתגרים והצלחות. אנחנו מגדלים פה את דור העתיד של מדינת ישראל, דור של אזרחים טובים ומועילים, משרתי מילואים, מקימי משפחות. הרי כל החיים הם ילמדו תורה, לא רק בישיבה. כאן אנחנו מחנכים אותם להיות אנשים אכפתיים יותר”.

 

כל שנה מפרסמת הישיבה ספר טלפונים של כל בוגרי הישיבה מאז הקמתה. חיים מדפדף בספר ומראה לי בגאווה: ” זה רופא, זה יועץ חינוכי, זה מתכנן אפליקציות וזה רואה חשבון”, הוא אומר. “כמעט כל בוגרי הישיבה ממשיכים ללימודים אקדמיים ומפתחים קריירות בתחומים שונים. זה לא נגמר בלימוד תורה”.

 

באותה נקודה אני חייבת לשאול, האם הסטיגמה שקיימת על תלמידי הישיבות היא רק עשן בלי אש? חיים מסביר: “חילוקי הדעות האידיאולוגיים שלנו מול החברה החרדית הם פי אלף מחילוקי הדעות, אם יש בכלל, ביני לבינך. אנחנו גדלנו פה, זכינו בארצנו, וזו זכות גדולה מאוד לחיות פה ולשרת בצבא. אנחנו אומרים תודה שהמדינה הזו קיימת בכלל, זה לא מובן מאליו”. חיים מדבר מניסיון, הוא דור שני לניצול שואה, ומספר שאביו היה אדם מאמין לפני השואה והפך למאמין גדול יותר לאחר השואה. “הדעות יכולות ללכת לכאן או לכאן, אבל מה שקרה לנו כעם היה נס גדול”.

 

חדרו של חיים עתיר משפטי חוכמה והשראה, אשר ממסוגרים ותלויים על הקיר שמולו. “בכל משפט אני מאמין וחי אותו. כשאתה קורא את המשפטים האלה יום יום, זה כבר הופך להיות חלק ממך. המשפט הכי חשוב שתלוי לי פה בחדר זה המשפט הזה”, חיים מצביע ומקריא: “לעולם החזון יוליך את המציאות”. משפט שכזה מוביל אותנו לשיחה פילוסופית על החיים, ואני חושבת לעצמי, איזה נפלא שגבר דתי ואישה חילונית יכולים לשבת ולדבר על הא ועל דא, למרות ההבדלים העצומים באורח החיים שלהם.

 

“זה לא סתם סיסמאות, זו האמת”, חיים מסביר לי. “אנחנו חיים את זה, מאמינים בזה, נושמים את זה ולא סתם צועקים את זה. אני לא אתייחס אליך אחרת אם את לא שומרת שבת, ובגלל שאני באמת מרגיש כך, לך נוח איתי, זה מה שאנחנו משדרים פה. אנחנו מלמדים את התלמידים שלנו מה היא אחדות. עם ישראל נוצר כנשמה אחת שהתנפצה לאינספור רסיסים, אבל אנחנו שייכים לאותו ייעוד. יכולות להיות לנו דעות שונות, אבל אנחנו מאמינים שכולם שווים, ולכן לאנשים נוח איתנו. כל ישיבות ההסדר מאוד דומות במהותן, אבל פה יש את האווירה המיוחדת שמשרה הרב דרורי. אנשים יודעים שהם יגיעו לכאן ויקבלו חוויה שונה ממה שיקבלו במקום אחר. המקום הזה מאפשר לראות את האמת. כל בן אדם הוא בן אדם ויש מקומות סגורים שאינם מאפשרים את זה”.

 

והוא צודק. חיים לוקח אותי לסיבוב תיירותי במקום. בחדר הישיבה יושבים התלמידים בחברותא ולומדים יחדיו. הם צוחקים, מדברים, מנהלים שיחה ונראים מאוד מחוייכים. בחדר נפרד יושבת קבוצה של גמלאים, “כולל הפנסיונרים”, שמגיעים למקום פעמיים בשבוע כדי ללמוד תורה. מדובר בפרויקט מוצלח שהתחיל לפני ארבע שנים, בו משתתפים בהתמדה 17 פנסיונרים, רובם אנשי חינוך לשעבר אבל לא רק, אשר מגיעים ללמוד ביחד באווירה ביתית. על השולחן בחדר ישנה שתייה חמה ועוגיות. הגמלאים, בהדרכתו של הרב שכטר, דנים על המלכים דוד ושאול, קצת מערבים פוליטיקה, אבל בעיקר נהנים.

 

ישיבה באווירה ביתית

 

אנחנו חוזרים למשרדו של חיים, בו אני פוגשת את הרב צפניה דרורי, עליו שמעתי רבות. מדובר בגבר מחוייך, נעים הלכות וחברותי, אשר נמצא בעשור השמיני לחייו, שעסוק יותר ממני בחיי היומיום. אני מתעניינת לגבי קבוצת הגמלאים, והרב דרורי עונה: “ראינו בשטח שיש צימאון לכך,  אז אחד המורים בישיבה החליט לארגן את הקבוצה, שהלכה וגדלה עם הזמן. כיום רשומים בה 17 גמלאים שלומדים ממש – גמרא, תלמוד, הלכה. פעם בשבוע הם לומדים עם תלמידי הישיבה הצעירים, וזה מרענן אותם. גם הצעירים מסתכלים עליהם בהערצה. הם רואים אנשים בני 60 פלוס, שבוחרים ללמוד תורה בזמנם החופשי ושואבים מהם השראה.”

 

תרצו להגדיל את הקבוצה בעתיד?

 

הרב דרורי: “יש משהו מאוד אינטימי בקבוצה הזאת, הם נהנים מיחס אישי. אם הקבוצה תגדל, יכול להיות שזה יהיה פחות טוב, אבל זה לא תלוי בנו, זה תלוי בהם. בואי נאמר שאם תתגבש קבוצה נוספת, לא נוכל לסרב”.

 

הרב דרורי חוזר לעיסוקיו, ואני וחיים ממשיכים לשוחח, כאשר מדי פעם נכנס תלמיד לשאול שאלה או סתם לומר שלום. “הדלת שלי סגורה אולי פעם בשנה”, הוא אומר, ואפשר להבחין בכך. האווירה במקום מאוד משפחתית ואין דיסטנס בין המנהלים לתלמידי הישיבה. הם מנהלים את המקום ביחד. “אנחנו מקיימים ישיבת צוות מדי חודש יחד עם מנהלי המחלקות ונציגי התלמידים. לכל תלמיד פה יש תפקיד במקום – מריכוז החבילות לנזקקים ועד לאחראי על פינת הקפה”, אומר חיים.

 

ומשפחה, כמו במשפחה, זה לטוב ולרע. לאחרונה, ספגה המשפחה של ישיבת ההסדר מפלה קשה. איתמר אוחנה ז”ל, שנעדר בכנרת בפסח האחרון, ורק שבוע מטלטל לאחר מכן נמצאה גופתו, הוא בנו של שמעון אוחנה, מנהל האחזקה בישיבת ההסדר. מאז שהוכרז איתמר כנעדר, עובדי ותלמידי ישיבת ההסדר התגייסו כולם למענו. הם הגיעו לחוף בו נעדר, התפללו למענו, סייעו בחיפושים וניסו להקל על הכאב של משפחת אוחנה. “זו הייתה תקופה קשה, העמדנו את כל המערכת על הרגלים באותו שבוע, פיזרנו צוותי סיור בכנרת. כבר ידענו שהסיכוי קלוש, אבל אנחנו, כמו תמיד, היינו שם בשביל לתת להם תקווה”.