אידה הלוי זרמה עם הקהל, רחל גולדמן בכלל לא האמינה שתופיע ודליה ישראל שיחקה בת שחזרה בתשובה כשבחיים האמיתיים היא בעצמה אמא לשלושה ילדים שחזרו בתשובה. החודש עלו על הבמה 9 נשים גדולות מהחיים עם ההצגה “קול אישה ואישה”, מופע שמייצר התבוננות עמוקה לעולמן של נשים על מגוון תפקידיהן. אמנם מדובר במופע הסיכום של התאטרון הקהילתי במתנ”ס, אך השחקניות, כולן בנות 60 פלוס, הצליחו לשחק בצורה מקצועית, כנה, מרגשת ומצחיקה עד דמעות. החיים נוצצים בגיל הזהב.
כתבה וצילמה: שירי פריאנט
החודש הציגו בנות גיל הזהב הצגה בכיכובן, כחלק מחוג התיאטרון הקהילתי במתנ”ס מבואות החרמון. זו השנה השנייה שהבנות מעלות מופע מסכם ולמרות שמדובר בתיאטרון קהילתי, בו משחקות נשים שרובן מעל גיל 70, אל תתנו לזה להטעות אתכם. “קול אישה ואישה” לא היה מבייש שום תיאטרון מקצועי. השחקניות הציגו בו דמויות של נשים שונות שמייצגות מגוון רחב של עדות, השקפות דתיות ושאר הקטגוריות שמאפיינות את המדינה בה אנו חיים. הן עשו זאת בכישרון רב, בחן ובקסם, ועם הרבה חוש הומור. המופע עצמו בוסס על סצינות ממחזות תיאטרון ישראליים, אך את חלק מהקטעים כתבו משתתפות החוג בעצמן. כל אחת בחרה לה דמות איתה היא מזדהה במיוחד. חלקן בחרו דמות ששונה מהן לחלוטין בשל האתגר והשחרור שבתפקיד, אך כל דמות ודמות גרמה לקהל להאמין לה, ליפול בקסמיה ולהתאהב.
התלמיד הפך למורה
את נשות התיאטרון אני פוגשת במפגש הראשון שלהן לאחר ההצגה במתנ”ס. ניתן להבחין שהן עדיין מלאות התרגשות וגאווה. את המפגשים מנחים מושיק כהן וגלית לוי זו השנה השנייה ברציפות. הבנות יושבות במעגל, קצת מתקשות להתרכז שאני שואלת שאלה, אבל כמות האנרגיה שמתפרצת מהן שווה כל דקה. בסופו של דבר, הן עונות בחיוך.
היה לכן רקע במשחק לפני שהגעתן לחוג?
שוש מוסרי (63) מקרית שמונה: “אני מגיעה למתנ”ס באופן קבוע ומשתתפת במגוון פעילויות. בעבר התנסיתי קצת במשחק בקרית שמונה, אך מעולם לא עליתי על במה. אני אוהבת את עולם התיאטרון וכשהציעו לי להצטרף לחוג שמחתי מאוד. בשנה שעברה העלינו מופע בשם ‘רסיסי חיים’ עם סיפורי חיים שהמחזנו. השנה, עליתי לבמה עם מונולוג מקורי שכתבתי בעצמי. זה היה מאוד מאתגר כי שיחקתי כמה דמויות שונות. שיחקתי מבוגרת, שיחקתי ילדה, שיחקתי מטפלת פיליפינית ושיחקתי גם את החבר של הילדה הקטנה. כבר שכתבתי את המונולוג דמיינתי איך זה הולך להיראות. בתור הכנה להצגה, עמדתי בבית מול המראה וממש נכנסתי לדמות. ראיתי אל מול עיניי את כל הדמויות בעלילה. זה היה מאתגר לעבור מדמות לדמות, אבל הכי הזדהיתי עם ילדה הקטנה.”
שרה הלוי (81) מרמות נפתלי: “במשך שנים שיחקתי בקיבוץ בו גדלתי, מגיל 4 בערך. השתתפתי בחוג תאטרון ושיחקתי במגוון תפקידים. בחיים הבוגרים למדתי בימוי ומשחק ב’אורנים’, כולל הוראה לחינוך הבלתי פורמלי. עבדתי עם ילדים בבתי ספר ובמתנ”סים, הקמתי אצלנו במושב חוג לתיאטרון אליו נרשמו רק גברים למרבה הפלא. פעמיים ביימתי הצגות לבני מצווה במושב ואפילו מושיק, המורה שלנו בחוג היום, היה אחד התלמידים שלי. עכשיו התפקידים התחלפו ואני התלמידה שלו”.
עליזה טפירו משדה אליעזר: “כשהייתי ילדה למדתי בבית הספר החקלאי ותמיד הופעתי בהצגות בית הספר. גם בתור נערה המשכתי להופיע, בעיקר כרקדנית. הדבר שאני הכי אוהבת הוא להצחיק אנשים. אני מאוד אוהבת במה, אוהבת להופיע, אוהבת לצחוק ולכן הצטרפתי לקבוצת התיאטרון במתנ”ס. במקביל הצטרפתי לקבוצת התיאטרון של מיכאל אוחיון ואנחנו מופיעים עם ההצגה ‘סלאח שבתי’ בימים אלו”.
דליה כץ (69) מבית הלל: “אני שרה מאז ומתמיד ולכן היה לי קל לשחק זמרת בהצגה. לאחרונה גם שיחקתי בסרט סטודנטים בתור סבתא קפדנית שהכריחה את הנכד שלה לנגן, זה היה ממש מצחיק”.
דליה ישראל (69) משדה אליעזר: “אני הייתי גננת באילת ובשנת השבתון שלי החלטתי ללמוד בימוי. זה היה ממש מעניין”.
משחררות עכבות
גלית אומרת כי זו השנה השנייה שהיא ובעלה מושיק מנחים את חוג התיאטרון במתנ”ס. “בשנה שעברה עבדנו על סיפורים אישיים מחיי הנשים שהמחשנו. השנה כבר ממש נכנסנו לעומק. עבדנו על הקונפליקטים, על הדמויות, קראנו מחזות, לימדנו איך לשכנע את הקהל לגבי הסיפור שלי, עבדנו על אילתורים, תנועה. העבודה היתה לא פשוטה, אבל משתלמת”.
אידה הלוי (71) משדה אליעזר מספרת שהיא בכלל רצתה לבטל את השתתפותה בהצגה. “נתנו לי תפקיד של מישהי גוססת”, מספרת אידה, “וזה היה לי קשה נורא לשחק את הדמות הזאת. רציתי לבטל את ההשתתפות שלי בהצגה. חיפשנו טקסטים אחרים, אך בסופו של דבר, כתבתי את הטקסט בעצמי. נעזרתי בקטעים של ‘בוסתן ספרדי’ כי אני בעצמי גדלתי בשכונה טורקית בבית כזה”.
גם ריקי גד (60) מבית הלל לקחה קצת מהעולם הפרטי שלה וכתבה מונולוג, איתו הופיעה. היא שיחקה קצת בילדותה, אבל לא חשבה שתשוב לזה אי פעם. “תמיד בחרו בי בבית הספר היסודי לתפקיד הראשי”, מספרת ריקי. “לא שיחקתי מאז וחזרתי לעולם המשחק רק כאן בחוג. עברתי הרבה השתלמויות כמורה, אבל לא עברתי דבר דומה לזה. החוג הוא חוויה מעצימה ביותר שלא דומה לשום דבר אחר שעברתי בחיים”, אומרת ריקי.
ריקי שיחקה אישה בדואית והגישה את הטקסט שלה עם מבטא ערבי כבד והמון הומור. אותו מונולוג הוא רק קטע מהצגה שלמה שכתבה ריקי שעתידה לעלות בקרוב. “תמיד התעניינתי בעולמם של הבדואים והיה לי נהדר לעבוד על דמות שכל כך שונה ממני. אני גדלתי בבית עירקי ועם ההורים דיברתי ערבית. כשהייתי בכתה ט’ שאלו אותי למה עדיין יש לי מבטא ערבי, אז עבדתי על זה ועם השנים המבטא נעלם. הדמות ששיחקתי, ראנייה, ממש שיחררה אותי. בכלל במשחק אתה משחרר עכבות. פתאום אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.”
בעוד שריקי פחות או יותר קשורה לדמותה ראנייה, רבקה מתוקי (73) משדה אליעזר שיחקה דמות שונה ממנה לחלוטין. בהצגה, רבקה היא בחורה דתייה צעירה שהתחתנה בשידוך. היא מגיעה למקווה ושם היא פוגשת זמרת מפורסמת, חילונית לגמרי, והן מתחילות לדבר מלב אל לב למרות השוני ביניהן. מדובר בקטע משעשע מתוך המחזה “מקווה” של הדר גלרון. את הזמרת שיחקה דליה כץ, אותה הכירה רבקה דרך החוג. “היה נהדר לשחק יחד עם דליה, הייתה בינינו כימיה נפלאה. לקראת ההצגה ממש חששתי שנשכח את הטקסט או שנתבלבל, אבל בהצגה עצמה, גם אם עושים טעות, ממשיכים הלאה. לאחר ההופעה הייתי ב’היי’ מטורף, לא רציתי לחזור הביתה ולא יכולתי לישון. רציתי ללכת להשתכר”, היא צוחקת. “אני עובדת כאן במועצה ויום לאחר מכן קיבלו אותי במחיאות כפיים. עכשיו אני מוכנה לעשות את זה כל יום”.
רחל גולדמן (77) משדה אליעזר בכלל לא האמינה שתופיע השנה. בשנה שעברה היא ביטלה ברגע האחרון כי לא הרגישה מספיק ביטחון בעצמה. גלית אומרת שרחל עברה תהליך משמעותי בחוג. “היא בקושי הוציאה מילה כשהיא באה לפה”, אומרת גלית. “כי זה כל כך שונה ממי שאני”, עונה לה רחל. “אני מנהלת חשבונות שנמצאת בפנסיה כבר 12 שנים. בחיים לא הופעתי מול קהל. שאר הבנות לא הבינו מה אני עושה כאן בכלל. חשבתי שאני רוצה לנסות להשתתף בחוג ושזה יהיה נחמד, לא מעבר. השנה היה לי טקסט ארוך ולא ידעתי איך אני אצליח להופיע איתו. כולם כל כך עודדו אותי, גם מושיק וגלית וגם שאר הבנות, ובסוף עשיתי את זה”.
רחל שיחקה אמא של חוזרת בתשובה ובין השתיים מתפתח ויכוח. את בתה שיחקה דליה ישראל, שנושא החזרה בתשובה לא זר לה בכלל. “שלושת הילדים שלי הם חוזרים בתשובה. כששמעתי שיש טקסט על אם ובת חוזרת בתשובה- מיד חטפתי אותו”, אומרת דליה. “בהצגה אני דווקא משחקת את הבת שחזרה בתשובה. לפני ההצגה הכנתי את הבת שלי מראש, כדי שלא תהיה מופתעת, והיא בכל זאת הגיעה. היחסים שלי עם הילדים שלי שונים מההצגה. אנחנו מתווכחים לפעמים, אבל זה עובר. בהתחלה, כשהבן הראשון שלי חזר בתשובה, הוא ביקש שנחליף את המטבח כדי שיהיה כשר. הבן הצעיר שלי טרם התחיל בתהליך בעצמו, אז הוא שאל אותי מה עושים אם בטעות שוטפים כפית חלבית עם סקוטש בשרי. הצבעתי על החלון. הוא שאל אותי: ‘את זורקת את הכפית מהחלון?’, עניתי לו: לא. אני מביטה מהחלון למעלה, צועקת ‘פרדון’ וממשיכה הלאה”.
” בחיים לא אציע למישהי לבטל את החתונה”
גם דליה כץ, בדומה לדליה ישראל, מלאת חוש הומור וטמפרמנט. היא בכלל נולדה בליטא, תמיד מסודרת וקפדנית, אבל בהצגה היא משחקת זמרת כל כך מפוזרת וחסרת אחריות. היא פוגשת במקווה צעירה שהתחתנה בשידוך ומנסה להשפיע עליה לגלות את העולם ואולי גם ללכת עם גבר אחר. “מלבד זה שגם אני שרה, אין בינינו שום דבר במשותף”, אומרת דליה על הדמות שלה. “אני בחיים לא אציע למישהי לבטל את החתונה, למשל. אבל היה כיף להיכנס לדמות הזו ולהיות כל כך משוחררת. בחוג מצאתי בעצמי דברים שלא האמנתי שקיימים בי. תמיד אהבתי להופיע, שרתי במקהלות, אבל החוויה כאן הייתה מעצימה וייחודית, והקבוצה שלנו מגובשת מאוד”.
חלק מהקבוצה היא רחל שחורי (70) מבית הלל, אשר הייתה אחראית לתפאורה ולעיצוב החלל בהצגה. “הגעתי לחוג והשתתפתי כשחקנית, אך בשל בעיה רפואית, לא יכולתי להמשיך. כשעבדנו על ההצגה השנה, גלית אמרה שהם זקוקים למישהי שתעצב את התפאורה במקום. זה היה תפקיד מעולה בשבילי ועשיתי אותו בשמחה. הציורים שהיו תלויים במהלך ההצגה, שהתחלפו מסצינה לסצינה, היו של רחל גולדמן. היא מעולם לא הוציאה ציורים שלה החוצה, אך בשביל ההצגה היא הסכימה”.
הבנות מסכמות את המפגש שלנו בנאום תודה למושיק וגלית ובדברי שבח על החוג. לאחר מכן, אני חייבת לשאול:
מה הדבר הכי טוב שקיבלתן במהלך השנתיים בחוג?
רחל גולדמן: “אני קיבלתי ביטחון עצמי”.
עליזה: “בהתחלה לא הבנתי מה אני עושה פה בכלל. זה היה נראה לי חובבני. היום אני יכולה להגיד שאני שמחה שנשארתי. פגשתי פה נשים נהדרות שלא היה יוצא לי לפגוש במקום אחר וזה כבר שווה את הכל”.
ריקי: “אני מרגישה יותר משוחררת, גם בחיי היום-יום. הייתי מאוד מופנמת והמשחק עזר לי להיפתח”.
ולסיכום, בכנות, היו מקרים של ריבים? בכל זאת, קבוצה של נשים…
דליה כץ: “ממש לא. היו הערות, אבל הערות בונות. אף אחת לא נעלבה. הסתדרנו מצויין.”
גלית: “יש בקבוצה הזו המון קבלה ואווירה שונה ממקומות אחרים. יש בין הבנות כל כך הרבה כבוד והערכה. אם הייתי מעירה למישהי, אז השנייה באה להגנתה. יש ביניהן אכפתיות, ובכלל אכפתיות זה דבר שצריך לעודד אותו יותר בעולם הזה”.
