לאחר שחייב בית הדין הרבני בצפת לשלם פיצויים לאשתו כפי שחתם בכתובה, הגיש הבעל ערעור בבית הדין הרבני הגדול בירושלים.

לאחר שבחן את הנושא, דחה בית הדין הגדול את הערעור וחייב את הבעל לשלם 500,000 ₪ לאשתו, כפי שנקבע בפסק הדין המקורי.

 

שירי פריאנט

 

בדצמבר האחרון ניתן פסק דין חריג בבית הדין הרבני בצפת, אשר חייב בעל לשלם את הכתובה, עליה חתם לפני 20 שנה. הבעל, אשר ניהל רומן עם אישה אחרת ואף הצהיר כי בכוונתו לבנות איתה תא משפחתי חדש, יפצה את גרושתו בחצי מיליון שקלים.

 

הכתובה הינה מסמך משפטי אשר נילווה לקידושין ובו מפורטים חובותיו של הבעל כלפי אשתו, בעיקר בתחום הכספי. גברים רבים מקלים ראש בעניין מאחר וכיום איבדה הכתובה את חשיבותה כמסמך משפטי. מסיבה זו, מדובר בפסק דין חריג וחסר תקדים, אשר הפתיע את הבעל, שטען כי לא באמת התכוון להתחייב בסכום כל כך גדול לטובת אשתו בזמן שחתם על הכתובה.

 

 

עו”ד יראת בנדלק, אשר ייצגה את האישה יחד עם שותפה עו”ד רונן יאיר, אמרה עם קבלת פסק הדין כי “חשוב להבין כי מאחורי פסק הדין עומדת אישה שהייתה רעיה טובה ואם לתפארת ובכל זאת בעלה בחר לבגוד באמון שלה, לאחר שחלקה עמו ירושה בשווי מיליוני שקלים, בעוד הוא מסרב לחלוק עמה ירושה (גם היא במליוני שקלים), בה הוא זכה”.

 

לאחר שנקבע פסק הדין החריג, ביקש הבעל לערער על החלטת בית הדין הרבני בצפת ופנה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. ביום שני האחרון התקבל פסק הדין בירושלים, שהכריע במחלוקת ארוכת השנים בין הבעל לאישה. בית הדין הרבני הגדול פסק מהותית קביעות המתייחסות למספר נושאים הכרוכים בפרידת בני זוג, ביניהם: כיצד בתי הדין הרבניים מתייחסים לרכוש ו/או ירושה שהיו שייכים לצדדים קודם לנישואיהם (ובכלל התייחסות לנכסי הצדדים במהלך נישואיהם), משמעות הכתובה עליה חותם הבעל עם נישואי הצדדים, התייחסות בית הדין הרבני ליחס מחפיר מצד הבעל לאישה, לבגידה בה, לניסיון להתעשר על חשבונה, וכל זאת לאחר שפעל הבעל נגדה בהליכים משפטיים דורסניים במשך שנים רבות.

 

 

לאחר ששמע בית הדין הרבני הגדול את טענות שני הצדדים ועיין בחומר שבתיקים, דחה בית הדין בירושלים את בקשת המערער וקבע כי על הבעל לשלם פיצוי כתובה לאשתו בסך של 500,000 שקלים, בדיוק כפי שקבע גם בית הדין הרבני בצפת. בנימוקו, כתב בית הדין כי “פיצוי של 500,000 שקלים נחשב לפיצוי סביר, הן על השקעותיה בדירה, והן על ההנאה שהנתבע נהנה מכספי הירושה בתקופה של 20 שנות הנישואין, והן על ההוצאות המרובות שהנתבע גרם לה במשפטים וערעורים במחוזי ובבית הדין הגדול”.

 

במסגרת פסק הדין, כתב בית הדין הרבני הגדול כי “אין כאן כפל זכויות ומבצעים. יש כאן ניסיון נוסף לזרות חול בעיני בית הדין בעבור תאוות בצע. נציין כי המערער נכנס לנישואין חסר כל ויצא עם מקצוע שיש לו כושר השתכרות נאה”.

 

כמו כן, קבע בית המשפט כי “טענת ב”כ המערער כי בית הדין דן בתביעת הכתובה, לאחר שכבר החליט שמגיע למשיבה כתובה ומכאן מבקש לפסול את בית הדין-טענה זו דינה להידחות על הסף. כאמור, בית הדין האזורי המשיך את החלטת בית הדין הגדול שחייבה את המשיבה בגט ומאידך קבע שלצדדים נשמרות הטענות בעניין הכתובה וכפי שקבע”.

 

עו”ד יראת בנדלק, אשר ייצגה את האישה, אמרה כי “בקביעות המובאות בפסק הדין פעל בית הדין הרבני הגדול בירושלים בנחישות, תוך שהוא שומר על כבודה של האישה ומתייחס באופן רציני לטענותיה, כשהוא שם לנגד עיניו את הרוח היהודית, ההלכה ואמות המידה והמוסר על פיהם בני זוג חייבים לנהוג אחד כלפי השני”.