בגליון החגיגי של ראש השנה שעברה התראיינה רוני סובול למידע 8 וסיפרה על החיים בצל מחלת הסרטן ועל האופטימיות הבלתי פוסקת להחלמתה. בשבוע שעבר, בראש השנה החדשה, נשמה רוני את נשימתה האחרונה ועברה אל העולם הבא. רוני, אם לרותם ורעייה לדן, הובאה למנוחות בקיבוץ בו גדלה, שדה נחמיה, רק חודש לאחר יום הולדתה ה-40, חמש שנים לאחר שאובחנה. היא הייתה ונשארה אישה חזקה ומעוררת השראה. יהי זכרה ברוך.

 

כתיבה וצילום: שירי פריאנט

 

 

“הבוקר, כבכל יום ביומו, כשפקחתי את עיניי, נשמתי עמוק את ריחו של הבוקר, התיישבתי על המיטה עוד עפופה אך נחושה, חשתי את כפות רגליי מונחות ביציבות על הרצפה. בירכתי ואיחלתי לעצמי ‘הולך להיות לך יום נפלא’. פונה לחדר הרחצה, מסתכלת על עצמי במראה ומחייכת, עד כמה אני מאושרת. שמתי פעמי לממ”ד שבו אני נוהגת למדוט (מדיטציה) בכל יום. לזמן אין משמעות. רותם קם ומסתובב בהתרגשות, מדבר איתי ואני בתוך שקט. בתוך חופש אינסופי. ידעתי שהולך להיות לי יום נפלא. עדיין מבורדקת ולא אסופה, מדליקה את המוזיקה, מכוונת את השירים האהובים עליי ורוקדת. רוקדת עד דמעות. איזה יום שמח לי היום”.

(מתוך הפוסט “לגמרי בת 40” מאת רוני סובול)

 

 

“האושר נמצא מתחת לאף”

 

רק לפני חודש חגגה רוני סובול ז”ל משדה נחמיה את יום הולדתה ה-40. בבלוג “מתמקדת בחיים”, בו נהגה רוני לחלוק את חוויותיה “בדרך אל החיים המאושרים”, היא כתבה פוסט חגיגי לכבוד המאורע הסמלי. “אני נרגשת לגלות את מה שכבר רבים גילו לפניי כי האושר נמצא למעשה מתחת לאף, הכי קרוב שאפשר לבקש. בדברים הקטנים שעושים אותם לגדולים: ביום יום, ביופי היצירה והפליאה של הטבע, באנושיות, ברוך והחמלה של האנשים ובאהבה שמחברת”.

 

ביום חמישי שעבר, ראש השנה החדשה, פורסמה בפייסבוק הודעה שפונה לחבריה ויקיריה של רוני: “אנו פונים לכל מי שרוני נגעה בליבו והציתה בו אמונה וכוחות לחיות את החיים במלואם, מלאי משמעות ובריאה. רוני שלנו בימים קשים של התמודדות. תמיכתכם בתפילה, הילינג ואהבה מלב פתוח יתמכו בה עתה בדרכה האמיצה”.

 

עשרות התפללו למענה של רוני ובירכו אותה ברפואה שלמה. פחות מיממה לאחר מכן, יצאה ההודעה הטרגית כי רוני נשמה את נשימתה האחרונה ועברה לעולם הבא. דלית נחשוני אביטל, בת דודתה של רוני, כתבה לזכרה: “רונקה שלי יקרה ואהובה, זהו, נגמר המאבק ואת עצמת את עינייך בפעם האחרונה. אני כל כך שמחה שנפגשנו לפני כחודש במחלקה האונקולוגית בתל השומר. את היית כל כך אופטימית, מלאת אמונה בדרכך הנכונה, שקטה ומקבלת את כל שניתן לך, למרות שכבר סבלת מכאבים עזים. הדבקת אותי באופטימיות ובאמונה שהכל יהיה בסדר ואת ממשיכה להלחם בדרכך הנכונה. וכך, עם תום חודש הסליחות ובפרוץ השנה החדשה המחלה הארורה הכניעה אותך. אני שמחה שהיו לנו 40 שנה של בנות דודות יחד. בשנים האחרונות קצת ממרחק, אבל תמיד בלב מחוברות ואוהבת ומבינות. את היית מדהימה ומעוררת השראה ואני שמחה שאמרתי לך את זה כבר אז. הלכת בטרם עת עטופה באהבה אינסופית של משפחתך האוהבת. אזכור אותך ואוהב אותך לנצח, נוחי על משכבך בשלום”.

 

 

שני הררי, חברתה של רוני, כתבה: “רוני אהובה, לימדת אותנו בשנים האחרונות על עוצמה וכוחה של תקווה. על מטמורפוזה שאדם יכול לעבור עוד בחייו. הבטנו בך בהשתאות כשראינו איך את מתמודדת, משילה קליפות, צומחת. המיקוד והבהירות שלך, היכולת להיזכר כל פעם מחדש מה עיקר ומה תפל, לדעת איך להקשיב מחדש לעצמך, לגלות מה נכון לך, לחיות את הרגע בהתמקדות שקטה ואמיתית. לא פשוט המסע הזה, אך היו בו רגעים משמעותיים כל כך. אני מרגישה בלב שלם שהוא לימד את כולנו דברים שלא ידענו שקיימים בתוכנו. אוהבת אותך יקירה, המשיכי לך בדרך שלך שקטה ושלווה”.

 

“הגוף אותת לי שמשהו לא בסדר”

 

הסיפור של רוני התחיל לפני כחמש שנים, ממש לפני שחגגה את יום הולדתה ה- 35. רוני גילתה בבדיקה עצמית גוש בשד לאחר שהרגישה כאב. בראיון חגיגי ואופטימי עם רוני לגליון ראש השנה, לפני שנה בדיוק, רוני אמרה כי לאחר הגילוי היא ניסתה לקבוע תור לאולטרה סאונד, אך לא היו תורים בבית החולים בצפת. “למזלי, הצליחו להקדים לי את התור מחודש יולי למאי. מזל שלא חיכיתי עד אז, כי ביולי כבר עברתי טיפולי כימותרפיה, הקרנות, ולאחר מכן, גם כריתה של השד”.

 

בתום הטיפולים רוני הייתה נקייה מהמחלה והמשיכה את חייה כאמא לרותם ורעייה לדני. שנתיים לאחר מכן התגלו גרורות של המחלה בשלד ובכבד. “נכנסתי לסטטיסטיקה הכואבת, פרוגנוזה קשה, ללא ספק. כבר באותו הערב קיבלתי החלטה. לקחתי אחריות על ניהול ההתמודדות עם הסרטן. היה ברור לי לאחר הפרוגנוזה האחרונה שאני חייבת להתנהל בצורה שונה. אני לא מקבלת את הדברים כמו שהם, אני מטרידה את הרופאים, שואלת שאלות, בודקת, חוקרת, ובאופן כללי מאוד אקטיבית בניהול המחלה. זה משהו שונה. בינואר האחרון, כשגיליתי שהסרטן ממשיך להתפשט בגופי, הבנתי שאני צריכה לעשות משהו אחר. אם המחלה שוב חזרה, סימן שמשהו שעשיתי לא היה לי נכון. הגוף אותת לי שמשהו לא בסדר. כשאתה יושב מול רופא שמבשר לך שיש לך סרטן, הוא מביא איתו את כל הפחדים והמחשבות שיש לנו בראש על המחלה. במדיה לא שומעים על סיפורי ההצלחה, שומעים רק על העצב, אבל יש גם אנשים שמתו משפעת או שחצו את הכביש. עשו תדמית מוגזמת למחלה. נכון שאני מסתובבת עם מחלה כרונית שעלולה לאיים על חיי, אבל גם סכרת יכולה לאיים עליי. אני בעצם שנה וחצי מנסה להבין איפה נהרס אצלי האיזון”.

 

את הראיון ניהלנו על שפת הנחל בשדה נחמיה, מקום בו רוני הרבתה לבלות בו ולהירגע. מהחיוך שלה ניתן היה לראות שהמחלה לא שברה את רוחה. “אני מסתכלת על זה רק בצורה חיובית. זה נותן לך הסתכלות אחרת על החיים. בבסיס שלי אני מאוד חיובית. סוף סוך חזרתי לחייך אחרי שהרבה זמן לא חייכתי”.

 

המפגש שלנו נערך ממש מספר ימים לאחר קיומו של מעגל הנשים למען החלמתה, אירוע בו לקחו חלק עשרות נשים שהגיעו להתפלל יחד עם רוני ולמענה. “תקופה ארוכה שכבתי במיטה עייפה וכואבת. שמתי לב שכאשר באות חברות בספונטניות, הייתי פתאום קמה ומתיישבת איתן. עוד הבנתי שכל מה שאני צריכה מהן זה חיבוק, ולכן החלטתי לקיים מעגל תפילה נשי. במעגל היו מעל 120 נשים, שאת רובן אני מכירה באופן אישי. עמדתי כמו כלה ביום חופתה וחיבקתי אחת אחת. לא הצלחתי להבין עד כמה התרוממתי מעצם החיבוק הזה, אפילו כמה ימים לאחר מכן. אני קיבלתי וגם נתתי. המון נשים התרגשו יחד איתי והרגישו את האנרגיה שהן קיבלו והתחזקו בעצמן. המעגל הזה היה מעגל קסם”.

 

“הם נקבצו כפרפרים לבנים ובאו לך, רונקי“

 

לראיון באותו יום קייצי הגיעה רוני עם בעלה דן, שעמד לצידה במהלך כל התקופה הקשה. בתקופה שקדמה לראיון, יצא דן לחופשה ארוכה מעבודתו בהיי-טק על מנת להיות שם לצידה. רוני סיפרה שהייתה תקופה ארוכה בה היא הייתה בהכחשה לגבי מצבה הפיזי, ודן היה שם בשביל לנער אותה. “דני אמר לי שאני חייבת להפסיק לטמון את ראשי בחול ולהכיר במצב הקיים, וזה מה שעורר אותי”. ומאז, רוני החלה במסע הרוחני שלה. דן, שפחות התחבר לצד הרוחני, אמר בזמנו: “אני לא הגעתי מהעולם הרוחני, לא מאמין כל כך בדברים האלה, אבל אני פה לצידה, ואני תומך, ולאט לאט אני נכנס לזה. אני לא יכול לחוות את מה שרוני חווה, אבל אני מתחיל להבין”. לאחר שקיבלה רוני את הפרוגנוזה שהמחלה ממשיכה להתפשט בגופה, דן הודיע במקום עבודתו כי הוא מתכוון לצאת לחופשה ארוכה. “רציתי להיות פנוי רגשית ופיזית בשביל לתמוך בה”, אמר דן. “כשאני חוזר אחרי יום עבודה, אני לא ממש יכול להכיל את מה שהיא עוברת”.

 

 

ואכן, דן עמד לצידה של רוני באש ובמים. איילת מור, אחותה של רוני, כתבה: “דני עשה מה שלא כל גבר יעשה וסעד את רוני ועבר איתה את כל שבעת מדורי גיהנום מחלתה. הוא בנה לה בית לתפארת, הוא פירנס אותה בכל שנות מחלתה, הוא היה הקיר שלה, שק האגרוף לחבטות ליבה השבור וכעסיה, הוא תמך בה בצורה שלא מביישת צדיק. הוא אבא מופלא לרותם, ילדם הקט. היום דני התקשר אלי ושוחחנו ארוכות ועמוקות, בכיתי לקראתו ועבורו, ואמרתי לו מה שאמרתי לאחותי, אהבת עולם אהבתיך. אשרי ההורים שגידלו בן כזה, בן מלך. אשרי העולם בו אתה מהלך דני, גיסי. אני אוהבת אותך עד השמים וחזרה ואומרת לך תודה מלב הומה”.

 

רוני הובאה למנוחות ביום ראשון האחרון בבית העלמין שבשדה נחמיה. להלוויה כולם התבקשו להגיע עם חולצה לבנה, לבקשתה של רוני. “הם נקבצו ובאו לך, רונקי אחותי הקטנה, הם נקבצו כפרפרים לבנים, עוטי חולצות לבנות, רבבה של אנשים, הולכים אחרי ארונך בדרך אל בית העלמין של הקיבוץ… הקיבוץ בו גדלנו באור וחמדה שאין כמותם. הם נקבצו באהבה ובלב נשבר, אחות שלי.. ואני, מרחוק מרחוק, בלי שאיש יראה, בינות לעצים עמדתי, ליוויתי את ארונך וליבי בגרוני. ליבי בעיניי. לבבי נותץ ונשבר לרסיסים מיגון. אם הייתי עומדת ליד ארונך, לא הייתי יכולה להמשיך. ואני חייבת להמשיך אחות קטנה. כי אני בחרתי להפיץ את משנת חייך ודרכך. דרך האור והאהבה. מלחמה שנלחמים בה רק עם נשק אחד- נשק האהבה. מתת ביום שישי, בראש השנה, אין ספק שתכונה רבה בשמים לבואך צדקת. אין ספק שאורך לא יכבה ואת לא תיעלמי. נגעת באלפי אנשים במאבק הגדול ביותר שזכיתי לצפות בו במחלת הסרטן. וכאשר יכבו חיי, אודה לך אם תסכימי לבוא לפגוש אותי שוב. לפני שלוש שנים מתה עלי אימי ואני יכולה לספר לך שאיני אותו אדם. אין שעה ולו אחת ביום בו מוחי פנוי שאיני חושבת עליה. חיה כאן כתמול שלשום. והיא פחדה כל כך להישכח. את כמוה אחות קטנה, לא תישכחי לעולם. לכבוד היה לי להיות אחותך, רוני. היי ברוכה לאדוני ילדה יפה. ואהבת עולם אהבתי”. (מתוך הפוסט של איילת מור).

 

בשנה האחרונה החלה רוני לכתוב בבלוג שנקרא “מתמקדת בחיים-המטרה לחיות”. “תמיד כתבתי למחברת ואמרו לי שכדאי לי לפתוח בלוג. פתאום הרגשתי שאני מוכנה ושאני צריכה להוציא את זה החוצה. רציתי לספר איך לקחתי קושי והפכתי אותו לדבר חיובי. מספיק שבאמצעות הבלוג הזה עזרתי לאדם אחד, אז מימשתי את ייעודי. אנשים כל כך שומרים בקנאות על הפרטיות שלהם. הם לא מבינים שכולנו כל כך קשורים אחד לשני. השיתוף הוא מאוד חשוב. זה לא משנה אם אני לא אחלים פיזית, אני פשוט חיה את החיים שלי, עם היתרונות והחסרונות שבהם”, אמרה רוני.

 

באחד הפוסטים שקדמו לראיון, כתבה רוני: “בכל קושי עולה הזדמנות. הסרטן עקשן, לא מוותר דווקא במקומות הכואבים. הוא מזכיר לי שיש עדיין מקומות שלא טופלו ושיש עוד עבודה לעשות. אני לומדת להתבונן במראות בלי פחד ולפרק אותו כשהוא עולה ומשתק. לומדת לקבל את הלא ידוע ולומדת להפסיק לשלוט בעתיד. ההתבוננות הזו מאפשרת לי להסיר קליפה אחר קליפה, ולהיות כאן ערומה ויחפה, ולדעת שההצגה עוד נמשכת”.

לבלוג של רוני bringlifeintofocus.blogspot.co.il