בגיל‭ ‬70‭ ‬אלברט‭ ‬ממן‭ ‬מגשים‭ ‬חלום‭  ‬שמלווה‭ ‬אותו‭ ‬כילד‭ ‬קטן‭ ‬במרוקו‭. ‬עם‭ ‬הופעות‭ ‬ברחבי‭ ‬הארץ‭, ‬אלברט‭ ‬מקרית‭ ‬שמונה‭ ‬מככב‭ ‬על‭ ‬הבמות‭ ‬בתור‭ ‬השכן‭ ‬הרכלן‭ ‬בהצגה‭ “‬לערוס‭ ‬די‭ ‬ז‭’‬קלין‭”. ‬ההצגה‭, ‬שנכתבה‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬פרח‭ ‬טל‭ ‬ולויס‭ ‬אפוטה‭, ‬מביאה‭ ‬לצופה‭ ‬את‭ ‬ההווי‭ ‬המרוקאי‭ ‬של‭ ‬פעם‭ ‬בעולם‭ ‬של‭ ‬היום‭. ‬כראוי‭, ‬ההצגה‭ ‬ברובה‭ ‬במרוקאית‭, ‬ואלברט‭, ‬שמגיל‭ ‬12‭ ‬גר‭ ‬בקרית‭ ‬שמונה‭, ‬מתקשה‭ ‬להיפטר‭ ‬מהמבטא‭. ‬אבל‭ ‬למי‭ ‬אכפת‭ ‬כשאתה‭ ‬כוכב‭?

 

אלברט ממן חלם להופיע על במות כשעוד היה ילד קטן, אבל הוא לא תיאר לעצמו שבגיל 70 הוא יככב בהצגה מרוקאית ברחבי הארץ. “לערוס די ג’קלין” היא קומדיה דו לשונית, במרוקאית ובעברית, שכתבו וביימו פרח טל ולויס אפוטה. ההצגה מביאה לבמה את ההווי המרוקאי של פעם, תוך שילוב הקדמה של ימינו. האמא המרוקאית הדאגנית מחפשת חתן לבתה, ז’קלין. הרב השכונתי מתגייס לעזרתה ובא לפתוח את מזלה של ז’קלין, אבל היא מצידה גולשת באינטרנט ומכירה חתן מצרפת בפייסבוק. השכן הרכלן, אותו משחק אלברט, עושה קומבינה עם הרב ולא מפסיק להתערב בענייניה של ז’קלין. מי יהיה החתן? את זה יגלה הקהל בסוף ההצגה, בה מככבים אלברט, פרח ולויס, לצד שמוליק ספן, נעמה אסתר אמזלג, יוסי אזרזר וניסים בוזגלו.  

 

ממרוקו לרחוב אילת

 

אלברט ממן מקרית שמונה נולד במרוקו. בגיל 12 הוא עלה עם משפחתו לקרית שמונה, “ישר לרחוב אילת”, הוא אומר. הוא ילד הסנדויץ’ בין שמונה אחים. שלושת אחיו הגדולים, שהיו נשואים כבר, נשארו במרוקו והוא עלה לארץ עם הוריו ושאר האחים בשנת 63. “את האמת, היה לי קשה מאוד לעזוב את בית הספר וכל החברים שלי, בדיוק התחלתי את הלימודים בתיכון”, הוא מספר, “וגם בגלל השפה שלא הכרתי. למזלי, גרנו בשכונה מרוקאית ולמרות שידענו גם צרפתית, דיברנו תמיד מרוקאית”.

 

 

המבטא המרוקאי הכבד של אלברט לא עזב אותו עד עצם היום הזה והוא מדבר מרוקאית שוטפת. להיות שחקן הוא החליט כבר בגיל 6 במרוקו. “תמיד ההורים לקחו אותי להופיע במסיבות של חנוכה או פורים. הייתי הילד הבולט של הכתה שלי ולכן שלחו אותי ללימודי תאטרון. זה היה בשנה האחרונה שלי שם. כשעליתי לארץ, התמודדתי עם הקשיים של העלייה, השפה וההתאקלמות. האחיות שלי למדו בבית הספר והמצב בבית היה קשה, אז אבא ביקש שאצא לעבוד. בעצם מאז, מגיל 15, אני עובד עד היום”.

 

העבודה לא השכיחה ממנו את החלום להיות כוכב. “החלום שלי היה להופיע על במות. ידעתי ששם אני צריך להיות. בשנת 1948 אחי נהרג והשאיר אחריו תשעה ילדים. חשבתי לעבור למרכז הארץ ולפתח את קריירת המשחק אבל אמא שלי כל כך פחדה עליי שהיא לא הסכימה שאלך. השנים רצו ואני התחתנתי. בינתיים נולדו לנו שבעה ילדים, אז פחות יכולתי להשקיע במשחק, יותר בפרנסת הבית ובילדים”.

 

איך אתה זוכר את הבית שבו גדלת?

“גדלתי בבבית עם משפחה חמה מאוד ותומכת. האחיות שלי תמיד פינקו אותי ודאגו לי. אבא היה מאוד דומיננטי בבית ואמא הייתה המגוננת. היא הייתה מאוד בררנית לגבי הבחורות שהבאתי הביתה ולקחה על עצמה להחליט מי תהיה לי כלה. כל חברה שהייתה לי, אמא לא אישרה. ‘זו יש לה רגל קצרה מדי ולזו יש שיער דליל מדי’, היא אמרה. עד שפגשתי את אשתי ואמא הייתה מרוצה מאוד. אנחנו ביחד עד היום”.

 

אלברט נסחף לחיי הנישואים, המשפחה והעבודה, אך עדיין החלום שלו היה חייב להתגשם. במשך 33 שנה הוא עבד במפעל לטקסטיל עד שהמפעל נסגר. לאחר מכן, הוא השלים בגרויות והתחיל לעבוד בתנובה גליל, שם הוא עובד עד היום, למרות שכבר הגיע לגיל פרישה. לפני 4 שנים הוא ראה פרסום בעיתון שמחפשים שחקנים להצגה מרוקאית. “המשחק תמיד נשאר אצלי בראש”, הוא מספר.

 

 

איך היו האודישנים?

“היה אודישן טוב מאוד. הופעתי מול מאיר סוויסה ומיכאל אוחיון. בסופו של דבר ההצגה לא יצאה לפועל, אך פגשתי שם את פרח טל, שכתבה את ההצגה, ובזכותה אני משחק היום”.

 

מביאים את הפריפריה לתרבות של מרכז הארץ

 

פרח טל ולויס אפוטה כתבו וביימו את ההצגה המוצלחת “לערוס די ז’קלין”, בה מככבים שישה שחקנים, שכמעט אף אחד מהם לא שחקן מקצועי. את לויס אפוטה, הסטאנדאפיסט מנהריה, פגשה פרח במקרה. הוא הביא את החומרים שלו, היא הביאה את החומרים שלה, וביחד נוצרה הצגה. בהצגה משחק גם שמוליק ספן, הסטאנדאפיסט שמשחק ב”שנות השמונים” לצד שלום אסייג. באלברט היא החליטה לתת אמון ובמה בשביל להביע את כישרונותיו.   

 

“יום אחד התקשרה אליי פרח ואמרה לי להגיע דחוף”, מספר אלברט. הגעתי וראיתי אותה עם לויס. הוא דיבר איתי וממש התלהב מהמרוקאית שלי. באותו רגע הוא אמר שהוא מצא את הבן אדם הנכון להצגה”.

 

אלברט מספר שההצגה רצה כבר שנתיים והיא הצלחה גדולה. “כולנו הגענו מהפריפריה ואף אחד לא למד משחק. מירי רגב אמרה שהיא תביא את התרבות לפריפריה? אז אנחנו הבאנו את הפריפריה לתרבות של מרכז הארץ. פרח הגשימה לי חלום, ממש כך. תמיד אמרתי שכל עוד אני חי- אני חייב לעלות על במה לפחות פעם אחת”.

 

איך הייתה העבודה על ההצגה?

“ממש כיף, הגשמת חלום. כל אחד הביא לידי ביטוי את היכולות שלו. זה בא בטבעיות וזה הכי טוב. הופעתי בים המלח בפני ברית יוצאי מרוקו. בסוף ההצגה הגיע אליי היו”ר ואמר לי שגרמתי לו לבכות כי הזכרתי לו את ההורים שלו. הוא גם אמר שזה נשמע כאילו עליתי לארץ אתמול כי המרוקאית שלי לא השתנתה”.

 

לאחר שעבדו על ההצגה במשך שלושה חודשים, עלו לפרימיירה החגיגית בהיכל התרבות בקרית שמונה. “כל כך התרגשתי בפעם הראשונה, לא יכולתי להסתכל אפילו על הקהל. היום זה בא לי כבר בקלות”.

 

על מה מספרת ההצגה?

“בעיקר על ההווי המרוקאי ומה שקורה במשפחה מרוקאית טיפוסית. האמא מודאגת שהבת שלה כבר בת 24 ועדיין לא נשואה. היא רואה שהבת שלה מסודרת עם עבודה טובה אבל אין לה חתן, אז היא הולכת לרבנים ועושה כל מיני כישופים, וזה אמיתי לגמרי, זה באמת קורה במרוקו. אני משחק את השכן ששם עליה עין וכל הזמן נכנס ומבלבל לה את המוח עם כל מיני רכילויות”.

 

ההצגה רצה בכל הארץ, רק בשבוע שעבר הופיע אלברט בבאר שבע וכבר מתכונן להופעה בנתניה. מההתחלה החלטנו שההופעה תרוץ בכל הארץ ולא רק בקרית שמונה”, הוא מספר. “עד כה הופענו ב-22 הצגות בכל הארץ- בקרית מוצקין, נהריה, אילת, מגדל העמק וכו’.”

 

 

להצגה מגיעים גם אנשים שלא מבינים את השפה?

“מגיעים צעירים שלא יודעים לדבר את השפה אבל מבינים אותה מהבית. ההצגה הבאה תהיה 90% בעברית ו-10% במרוקאית”.

 

ומה איתך? הגשמת את החלום, עכשיו לא זמן לנוח?

“נהפוך הוא, אני רוצה להמשיך להופיע עד שכבר לא אוכל. אני אוהב את הקהל, את המחמאות. אני מחכה כבר להופעה הבאה. זה קודם כל בשביל הנשמה”.

           

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn