מה לשחמט וחינוך? מסתבר שדי הרבה. תוכנית צ.ל.ש, שפועלת זו השנה השנייה בקרית שמונה, מלמדת תלמידים מבית הספר היסודי כיצד לשחק שחמט, ותוך כדי מראה להם את הפוטנציאל הטמון בהם, מטמיעה ערכים של משמעת והתמדה, ובעיקר, מוכיחה להם שהם יכולים, רק אם הם יאמינו. גלעד אדלר, מנכ”ל העמותה, מספר על שיתוף הפעולה עם קניון נחמיה, שלקח חסות על התוכנית, ופונה לעירייה לקחת חלק בפרויקט החשוב.

 

שיתוף פעולה בין קניון נחמיה ועמותת צ.ל.ש הוביל לפתיחת 5 קבוצות של שחמט חינוכי בבתי ספר בקרית שמונה. עמותת צ.ל.ש, מורכבת ממתנדבים סטודנטים ובוגרים במגוון מקצועות, אשר שמו לעצמם מטרה ליצור קהילה המעודדת מיצוי פוטנציאל איש, תוך פריצת מחסומים תרבותיים וסוציו-אקונומיים, ולחנך  לפיתוח חשיבה,  ערכים ואחריות חברתית. חברי העמותה פועלים למען לימוד ילדים מרחבי הפריפריה הגיאוגרפית וכלכלית שחמט. באמצעות משחק השחמט, מקווה העמותה לתרום לגישור הפערים וקירוב הלבבות בחברה הישראלית, תוך שימת דגש על הטמעת ערכים של מצוינות ומשמעת וטיפוח יחסי חברות כנים ובלתי אמצעיים.

זו השנה השנייה בה פועל הפרויקט בקרית שמונה, בו משתתפים ילדים מכיתה ג’- ו’, בחסות קניון נחמיה, והעומד בראשה בני נחמיה: “החיבור לעמותת צ.ל.ש נולד ממפגש מקרי של גלעד אדלר, מנכ”ל העמותה, עם הנהלת קניון נחמיה. גלעד סיפר על הפרויקט והצוות קידם את פניו בברכה והציע שיחל להפעיל את המיזם המיוחד גם בקרית שמונה, וכך היה. אנחנו מברכים על העשייה ונמשיך לתמוך בעשייה חינוכית קהילתית”.

גלעד אדלר, פסיכולוג במקצועו, החל לעבוד בעמותת צ.ל.ש לפני 10 שנים, רק שנתיים לאחר שהוקמה. “אני לא מגיע מרקע של שחמט, אלא של טיפול וחינוך” אומר גלעד. “כשהצטרפתי לעמותה, פעלו רק 6 קבוצות במרכז הארץ. היום יש כבר מעל 100 קבוצות שפרוסות ברחבי הארץ. אומנם לא הקמתי אותה, אבל בהחלט יש לי חלק במה שהיא כיום”.

 

 

העובדה שהפרויקט פועל בקרית שמונה זו השנייה אינה מובנת מאליו. “זה לא פרויקט שקל למכור ולא הרבה אנשים מוכנים לתרום מזמנם וכספם בשביל להביא את הפרויקט לעירם. בקרית שמונה זה לגמרי היה שיתוף פעולה עם הקניון, שם גם התקיים הטורניר השנתי בקיץ האחרון”.

מהו בדיוק השחמט החינוכי?

“המדריכים שלנו לא מגיעים ללמד שחמט. את זה אפשר למצוא בכל מקום, בחוגים פרטיים. הבסיס שלנו בחיי היומיום הוא לייצר שחמט חינוכי, כלומר לקחת את משחק השחמט, לפתח אותו ולהשתמש בו. בתוכן של המשחק יש כלים שקשורים לפיתוח והעצמה שעוזרים לקדם בני נוער. המדריכים שלנו מגיעים לבית הספר פעם בשבוע למשך שעה וחצי ומלמדים אותם שחמט. הם מגיעים עם שתי חוברות- עם האחת הם מלמדים את חוקי המשחק עצמו, ובחוברת השנייה כתובים הערכים החינוכיים שאפשר לדבר עליהם בעקבות השיעור”.

כמו מה, למשל?

“למשל כלי הרגלי השחור. זה הכלי הכי חלש במשחק, האחרון בהיררכיה והוא שווה רק נקודה אחת. הרבה פעמים במשחק אוכלים אותו ולא נותנים לו משמעות כזו גדולה. אבל, אם משחקים איתו נכון ובחוכמה, ניתן להפוך אותו למלכה. אנחנו אומרים לתלמידים ‘תראו, הרגלי הזה קצת דומה לכם. אולי עכשיו אתם מרגישים קטנים ושאין לכם כוח או לאן להתקדם, אבל אם תעבדו לאט, ואם תהיו בקבוצה איכותית כמו שאתם נמצאים בה עכשיו, ואם תחשבו כמה צעדים קדימה-תוכלו להגיע לאן שאתם רוצים. לפתוח עסק, ללמוד באוניברסיטה’. אנחנו מראים לתלמידים שיש להם פוטנציאל להיות מלכים, גם אם הם מרגישים כרגע כמו כלי זניח במשחק. עוד דוגמא הוא הפרש, שיכול לזוז על הלוח בצורה מסוימת. בתרגיל שאנחנו מעבירים לתלמידים, אנו מראים להם איך הוא יכול לנוע ל-4 מקומות על הלוח. לאחר מכן, אנו מניחים אותו במקום אחר, ואז הוא כבר יכול לנוע ל-8 מקומות. לפני רגע הוא יכל לזוז רק לארבעה מקומות, ורק כששינינו לו את הדרך, היה לו פוטנציאל להגיע לשמונה מקומות. ככה זה בחיים. אם תבחרו רק בדרך אחת, לא תצליחו להתפתח כמו שאתם רוצים, אבל אם תבחרו בעוד דרכים ותשאפו גבוה, הפוטנציאל שלכם יהיה הרבה יותר ממה שאתם מאמינים בו עכשיו”.

הפרויקט מיועד רק לפריפריה או לכלל הארץ?

הפרויקט עובד רק בפריפריה הכלכלית והגאוגרפית. אנו מכוונים לפריפריה. יש לנו קבוצות בקרית שמונה, צפת, נצרת, חיפה, באר שבע, נתיבות, דימונה ועוד. אנו פועלים קרוב ל-10 שנים עם העמותה, ובקרית שמונה זו רק תחילת הדרך. אנו עובדים בבתי הספר עם תלמידי כיתות ג’ עד ו’, בקבוצה של 15 תלמידים, וחלק מבוגרי התוכנית ממשיכים לתוכנית אחרת שמיועדת לתלמידי ו’ עד יב’. בקרית שמונה, מלבד הפעילות בבתי הספר, אנו מקיימים טורנירים פעמיים בשנה וישנו טורניר ארצי שמתקיים בתל אביב עם כל הקבוצות בארץ”.

 

 

איך נוצר החיבור עם הקניון?

“בני נחמיה שמע על התוכנית ושאל איך אין אותה בקרית שמונה. שוחחנו והסכמנו על שיתוף פעולה. לאחר מכן, חשבנו שאם כבר עושים שיתוף פעולה, למה לא להפוך את הקניון לקניון שחמטאי, שאפשר לקיים בו טורנירים, ללמוד שחמט, לקיים  פעילות משותפת של הורים וילדים ולארגן מפגשים עם אומני שחמט שידריכו את התלמידים. אני מאוד מאמין בקידום הנוער בפריפריה ואני לא חושב שצריך להשאיר את השחמט החינוכי רק בבתי הספר. אנחנו רוצים שהתלמידים ילמדו בבית הספר ואז יגיעו הביתה וישחקו עם המשפחה, ושיהיו להם טורנירים בקניון וכולם ידעו על זה. ראינו את זה עובד בבאר שבע ברמה העירונית וזו המטרה הסופית”.

מי מממן את הפעילות?

“בקרית שמונה אנו מקבלים חלק נכבד מהקניון. החלק השני מגיע מהעמותה אשר מקבלת את התקציב שלה מאנשים פרטיים, מחברות גדולות במשק, מבנקים וכו’. בחלק מהמקומות אנו מקבלים תקציבים מהעירייה ואני מקווה שזה מה שיקרה גם בקרית שמונה”.

אתם עובדים עם קבוצה של 15 תלמידים. איך אתם מחליטים מי ישתתף בתוכנית?

“קודם כל, אנחנו עובדים רק בפריפריה הגאוגרפית או במקומות שהמצב הסוציואקונומי נמוך. התלמידים שאנחנו עובדים איתם הם הילדים שנמצאים באמצע הסקאלה, כלומר, לא המחוננים ולא המורכבים מדי. המערכת משקיעה הרבה יותר בילדים שנמצאים בקצוות, והילדים שבאמצע לא זוכים להתייחסות. אנחנו רוצים את הילדים האלה, שיש להם המון פוטנציאל ואין להם תוכנית הצטיינות בבית הספר כי הם לא בקצוות. אלה שלא דוחפים אותם מספיק. הורים במצב סוציואקונומי גבוה ישקיעו את כספם בתוכניות פרטיות. אנחנו רוצים להקים תוכנית הצטיינות לאלה שאין להם אופציה כזו. אנחנו לא מנסים להפוך אותם לאלופי שחמט או למצטיינים במתמטיקה, למרות שזה יהיה נפלא. אנחנו רוצים לגרום להם להאמין שהם יכולים להגיע רחוק יותר ממה שהם היום, כל אחד בכיוון שלו. בדיוק בגלל זה יש לנו מדריכים מתחומים שונים- סטודנטים לחינוך, תקשורת, מתמטיקה ועוד. זה לא ממש משנה. העיקר שהם יסבירו להם לאן הם יכולים להתפתח ולאן הם רוצים להגיע, ובתוך זה, תיווצר קבוצה שתתפתח בתוך עצמה”.

קרית שמונה ממוקמת בפריפריה הגאוגרפית אבל גם הכלכלית.

“נכון. כשאני פותח קבוצות, בדרך כלל אני בודק חתך סוציואקונומי. בתל אביב יש שכונות שאני לא אעבוד בהן. בקרית שמונה או בצפת אני בכלל לא בודק כי ברור לי שזה המצב עבור כולם, אבל אני רוצה שכל ילדי העיר ידעו לשחק שחמט”.

מה צריך בשביל שזה יקרה?

“צריך עוד אנשים שירתמו לחזון. יש אנשים פרטיים שאכפת להם, שרוצים לעשות ויש להם מספיק ממון להשקיע. ברגע שהעירייה תהיה מוכנה להצטרף ולקחת חלק בתוכנית, זה יוכל לקרות. גם מבחינה כלכלית וגם ניהולית. יש מקומות כמו נתיבות שההורים ממש התלהבו מהתוכנית ומספר הקבוצות רק גדל. הם הרימו בעצמם את הפרויקט. תמיד טוב שוועד ההורים מעורב, אבל בשביל שזה יתרחש ברמה העירונית, צריך שגם העירייה תיקח חלק”.

אתה רואה הצלחות של התוכנית בשטח?

“מעל 90 אחוז מבתי הספר שהתחילו עם הפרויקט עדיין ממשיכים איתו. זה מבחינתי המדד להצלחה, כי אם זה היה סתם חרטה, היו משחררים אותנו. בנוסף, כל שנה אנחנו מחלקים דפי משוב וכולם מדווחים שהם נהנים מהחוג. קיבלנו סיפורים מילדים שבכלל לא האמינו שהם יכולים ללמוד שחמט ובסופו של דבר הגיעו לטורניר וקיבלו מדליות. מה שיפה בעיניי זה שהם לקחו מדליות לא בשנה הראשונה או השנייה, אלא בשנה השלישית. זה רק מעיד על התקדמות ועל התמדה. בשחמט המטרה היא לא לנצח. בשחמט אתה רוב הזמן נכשל ומדי פעם אתה מצליח לנצח, אבל אתה לא לומד מהניצחון או מהכישלון- אתה לומד מהדרך. אתה מסוגל להתקדם כל פעם קצת, גם בהתאם לעצמך וגם בהתאם ליריב שלך. דבר נוסף שיפה לראות הוא הכבוד ההדדי ביניהם. כשהם יושבים בטורניר, הם לומדים לכבד את היריב שלהם, לא משנה מאיזה מין, דת או גזע הוא. בטורניר שהתקיים בקיץ, עשרות ילדים ישבו בשקט במשך שעות ושיחקו. המנהלים וההורים לא האמינו שהם מסוגלים לזה”.

ובכל זאת, הכישלון לא מתסכל אותם?

“ככה זה בשחמט. רוב הזמן במשחק אתה מפסיד ואוכלים לך כלים ואז אתה לומד שהדרך חשובה, לא הניצחון או ההפסד. אנחנו רוצים לעזור לילדים ללמוד ולהתפתח, ומראים להם שהכישלון הוא לא הפסד, אלא עוד צעד בדרך להצלחה”.