גאיה שמעוני הייתה סטודנטית בתל חי שרק חיפשה מקום לרקוד בו. כשלא מצאה איפה, הקימה את “הבית לתנועה” בקיבוץ עמיר לפני 5 שנים. השבוע, אירח הסטודיו הגלילי קבוצה של רקדניות מבית הספר למחול בברלין. יחד עם רקדניות הסטודיו בעמיר, הן יצרו שפה שאינה זקוקה למילים. “את יכולה לדבר עם מישהי 10 שעות וזה לא יהיה כמו לרקוד איתה במשך שעה”. יש מחול בגליל.

 

לפני 6 שנים, הגיעה גאיה שמעוני (29) לגליל בשביל ללמוד במכללת תל-חי. היא לא דמיינה שאת האהבה שלה למחול היא תהפוך למפעל חייה, בטח ובטח לא תוך כדי לימודי התואר הראשון לפסיכולוגיה וכלכלה. אך החיים, כמו החיים, חזקים מאיתנו ואין לדעת לאן הם יובילו.

 

גאיה התאהבה במחול לפני יותר מ-10 שנים ומאז היא לא מפסיקה לרקוד. “תמיד אהבתי לרקוד” היא אומרת. “אני מגיעה מתחום המחול האתני, שמתבסס על ריקודי בטן, אבל מכיל בתוכו הרבה סגנונות. פיוז’ן של מחול הודי, פלמנקו, קצת מחול מהמערב. הרבה ריקודים תרבותיים וזה גם מה שאני מלמדת היום”.

את “הבית לתנועה” ששוכן בקיבוץ עמיר, הקימה מתוך צורך שהתעורר אצלה. “בגיל 23 עברתי לגליל בשביל ללמוד בתל חי. הריקוד עדיין היה תחביב וחיפשתי מקומות לרקוד בהם. תוך כדי התואר, גיליתי שאין מקום למבוגרים לרקוד בו, אז התאגדנו כמה נשים ופתחנו את ‘הבית לתנועה’. מצאנו מבנה ושיפצנו אותו, וזה היה בעצם המקום הראשון בגליל שהציע חוגים, סדנאות והעשרה בתחום המחול למבוגרים. כשאני נזכרת בזה, זה נותן לי פרספקטיבה של איפה היינו אז ולאן זה צמח היום”.

וזה צמח. “הבית לתנועה” החל כמקום שיתופי שנתן מענה לצורך מסויים. “זה התחיל מסטודיו קטן עם כמה שיעורי מחול. כל אחת מהמקימות לימדה סגנון אחר. לאט לאט זה גדל והתפתח, ולפני שנתיים פתחנו את ‘הסדנה למחול בגליל’, שזה היה צעד פורץ דרך”.

מהי הסדנה למחול בגליל?

“זוהי בעצם תוכנית הכשרה שנתית, ראשונה מסוגה. יומיים בשבוע מגיעות לכאן נשים מגוונות, מתשע בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים, ופשוט רוקדות. יש אצלנו נשים צעירות ומבוגרות, דתיות וחילוניות, עם רקע במחול או בלי רקע בכלל. באמת, מנעד עצום. מה שמשותף לכל הנשים האלו זה שהן כולן מקדישות שנה שלמה מחייהן בשביל להיפגש יומיים בשבוע יחדיו ולרקוד”.

איזה סגנונות הן לומדות בסדנה?

“הכל. יש 4 שיעורים בכל יום. בדרך כלל זה מתחיל משיעור בלט קלאסי, אחר כך עוברים למחול מודרני ולאימפרוביזציה, ואז נותנים מקום לתהליכי היצירה. הנשים מעלות קטעי ריקוד משלהן, גם סולו וגם קטעים קבוצתיים, וכל אחת לוקחת את הריקוד למקום שזה נוגע בה. כל התוכנית שמה דגש על התהליכים שקורים, על חיבור גוף ונפש ועל הבעה דרך המחול. מגיעות אלינו רקדניות שרוצות להפוך את זה למקצוע ולהמשיך לרקוד בלהקות אחרות. אחרות רוצות להמשיך ליצור בעצמן או לפנות לכיוון טיפולי. יש כבר 4 בנות מהמסלול שהמשיכו ללימודים מתקדמים לטיפול בתנועה”.

 

תהליכים מופלאים בין 4 קירות

המחול גם עיצב את חייה של גאיה, שהוציאה תעודת הוראה במחול והמשיכה ללימודי תואר שני לטיפול בתנועה בסמינר הקיבוצים. בנוסף, היא מלמדת מחול אתני ומנהלת עד היום את “הבית לתנועה” בעמיר ויחד עם שירה אור את הסדנה למחול בגליל. והיא לא לבד. “יש אצלנו 8 מורות מדהימות שמלוות את המסלול של הסדנה. מגיעים אלינו מיטב המורים מרחבי הארץ על מנת להעביר סדנאות ולהכיר לבנות את עולם המחול, להבין את האפשרויות והכיוונים השונים, כדי שכל אחת תוכל למצוא את הדרך שלה בעולם האינסופי הזה”.

למה בעצם פתחת את הסדנה למחול בגליל? במה זה שונה מ’הבית לתנועה’?

“הבית לתנועה פתוח לקהל הרחב. יש בו חוגים, פעילויות העשרה וסדנאות בתחום המחול. המטרה של המקום היא להנגיש את אומנות ותרבות המחול לכל קהילת הגליל העליון. בעצם לכל מי שמחפש דרך להזיז את הגוף באהבה. עם זאת, לא היה פה מסלול הכשרה מקצועי למחול. בכל מקום אחר בארץ יש, אפילו בדרום. ולנו, שאנחנו גרים במקום הכי יפה בארץ, גרים בטבע ליד כל ההשראה הזו, לנו לא היה מסלול כזה. הסדנה למחול בגליל באה לתת פתרון ומענה מקצועי. המסלול הוא בסדר גודל של הקבוצה ביפו או המסלול להכשרת רקדנים בחיפה. הכי מקצועי שיש. זוהי תוכנית שפותחת שער לצמיחה ולהתפתחות. כל הדבר הזה קורה בתוך סטודיו קטן ואינטימי, ואנשים מבחוץ לא יאמינו שתהליכים כאלו מופלאים קורים בין אותם 4 קירות. זה בעצם מה שהוביל לשיתוף פעולה עם המועצה האזורית הגליל העליון”.

לאחר החיבור עם המועצה ועם דפנה אברהמס, נוצר קשר בין הסדנה למחול בגליל לבית הספר למחול tanz Ins leben בברלין, ובשבוע שעבר הגיעו 19 תלמידות ומדריכות בית הספר לבית לתנועה שבקיבוץ עמיר, בהנהלתה של גאיה. “בהתראה של שבועיים נבנתה תוכנית המשלבת בין מפגשי  מחול לסיורים והכרות עם האזור והמורכבויות הגאוגרפיות פוליטיות. הכפיים מגיעות לגאיה על הובלת הפרוייקט המדהים” אמרה אברהמס.

 

רוקדים את החיים

בית הספר tanz Ins leben “לרקוד לתוך החיים” הוקם בשנת 1987. בשנת 2012, הוענק לבית הספר אות מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. בית הספר נמצא בברלין ועובד בשיתוף עם מחלקת הרווחה, כאשר במקום לומדים 600 תלמידים, מתבגרים ומבוגרים צעירים מגילאי 3 ועד 30. לעמיר הגיעה קבוצה של תלמידות בין הגילאים 17-24.

“הדמיון יכול להשתולל”, “ריקוד החיים – הוא חיוני” ו “כל אחד יכול לרקוד!” – הם העקרונות המנחים את בית הספר, כאשר ישנו מגוון רחב של אמצעי ביטוי- מפנטומימה, דרך מחול מודרני ועד ריקודי ג’ז. הרקדנים מביעים את רגשותיהם ותשוקותיהם דרך המחול. כמו כן, בית הספר מאמין כי יש לפתח את הביטוי היצירתי של הילדים כדי לפתח את הביטחון העצמי שלהם וכדי לחזק את זהותם, וכנראה בגלל זה נעשה חיבור כל כך טבעי בין בית הספר ל”בית לתנועה”. “ברלין היא עיר בירה של מחול ותרבות” מספרת גאיה. “כל כך שמחנו לארח את הרקדניות אצלנו בסטודיו, שם הן הצטרפו לשיעורים ולחיי היומיום שלנו”.

מה עשיתן בשבוע שהגיעה המשלחת?

“היו ימים מלאים של שיעורים וחיבור דרך הגוף. לא ניתן לתאר את החיבור הזה במילים. אפשר לשבת 10 שעות עם בן אדם אבל זה לא כמו שעה אחת לרקוד איתו ולהכיר אותו דרך הגוף. מלבד הריקוד, הראנו להן את הגליל ואיפה אנחנו חיות. הן הלכו לנחלים, בילו כל יום באטרקציה אחרת באזור ובסופו של יום, הן ישנו בבתים שלנו. אירחנו אותן, נוצרו קשרים, וכבר בסוף השבוע נוצר מופע מחול של חלק מהמשתתפות. זו הייתה פשוט הזדמנות נפלאה שניתנה לנו על ידי המועצה. שני המחזורים הראשונים של הסדנה למחול סללו את הדרך ובאמת הצלחנו להגיע למעמד שאנחנו יכולים לארח קבוצה מברלין”.

איך הרקדניות מברלין הגיבו למפגש?

“היה ביקור מדהים. הן היו פשוט מקסימות ובאו הכי פתוחות שיש. הן כבר היו בישראל בעבר. גם הבנות של הסדנה התרגשו מאוד ופתחו את הבתים שלהן באהבה. ברגע שכל כך הרבה בנות נכנסות לתוך סטודיו קטן, חובה לבוא ברוחב לב ועם פתיחות. צריך לשים לרגע את המבוכה בצד, למרות שגם לה היה מקום, אבל זה היה ממש כור היתוך, מעין מעבדת מחקר של גוף, מחול ותנועה, וכמובן, נוצר חיבור בין אנשים. אנשים שמדברים בשפות שונות, אבל כשיש להם את השפה של הגוף- אין צורך במילים”.

את מדברת הרבה על שפת הגוף. תנועה מהווה מחסום להרבה נשים. אתן עובדות גם על זה בסדנה?

“בטח. מגיעות לסטודיו נשים, כאשר כל אחת מביאה את הגוון, האופי והייחודיות שלה, יחד עם המטען של התנועה. יש כאלה נשים שרקדו כל החיים במקומות תחרותיים מאוד ונכוו מהתחום, ואז הו מגיעות אלינו עם גישה שונה לגמרי. מצד שני, יש נשים שמגיעות עם הרבה מבוכה סביב החשיפה, המפגש הראשוני עם הריקוד, והחיבור לא נעשה באופן מיידי. לכל אחת יש את הקצב המיוחד שלה. למזלנו, יש לנו מורות רגישות ומוכשרות שמלוות אותן ונותנות הרבה מקום לתהליך  הרגשי והנפשי הזה. הגוף שומר את הזכרונות הראשונים שלנו והמפגש עם הגוף יכול להציף הרבה דברים. כשאנחנו מצליחות להיפגש עם הגוף, נותנות מקום לכל הדברים ומעבדות אותם- שם נולדות היצירות הכי מעניינות שיש. אם זו רק טכניקה על הבמה, הקהל מרגיש את זה. אבל כשרואים אישה שעשתה דרך, עברה תהליך והגיעה לרגע של הופעה, בו היא מצליחה להיראות ולהראות, ולחשוף את מה שבתוכה- זה הדבר הכי מרגש שיש. זה הדלק שמניע אותי בעבודה הזאת. בשנתיים האחרונות זכיתי להיות עדה לתהליכים אישיים כל כך מרגשים של אנשים שעברו מסע דרך הריקוד וגילו את עצמם ועל עצמם. זה היה תהליך עוצמתי ואינטנסיבי, וצריך הרבה אומץ לצלול לתוכו. אנחנו כאן כדי ללוות את התהליכים האלה ולתת לכל אחת לבטא את עצמה ואת הייחודיות שהיא מביאה לעולם הזה”.

ב-5 ביולי, בין השעות 10:00-13:00, יתקיים יום הכרות למסלול השנתי למחול בבית לתנועה בעמיר. הקהל הרחב מוזמן.