לידה שקטה, לידה בה נולד העובר ללא רוח חיים, הוא נושא שמושתק בחברה הישראלית * בקרית שמונה קמה לראשונה קבוצת תמיכה לנשים שעברו לידה שקטה, ובמהלך המפגשים עלה הרעיון לצלם סרטון להעלאת המודעות לנושא * רוני ושירה, שהצטלמו לסרטון והשתתפו בקבוצת התמיכה, מספרות על הכאב שלא עובר לעולם ומסבירות למה חשוב לדבר על זה

 

בימים אלו מתגבשת קבוצת תמיכה שנייה לנשים שעברו לידה שקטה, לאחרונה או בעבר הרחוק. הקבוצה הראשונה החלה כיוזמה של ליאת בן אדיבה, דולה במקצועה, שרכזה נשים מרחבי הצפון שעברו לידה שקטה וביקשו מרחב בטוח לשיתוף, תמיכה ועיבוד חוויות.

אחת לשלושה שבועות, נפגשו נשות הקבוצה למפגשים אינטימיים, אשר אותם הנחתה אשת מקצוע, שעברה לידה שקטה בעצמה. הקבוצה העניקה תמיכה למצטרפות שהאובדן אצלן טרי יחסית, לצד נשים שעברו לידה שקטה בעבר. יחד הן סייעו אחת לשנייה בהכלה ובהדדיות.

המרחב “נשים למען נשים”, במסגרתו התקיימו המפגשים, הוקם בחסות עיריית קריית שמונה, רשת המתנס”ים בשיתוף מוטב יחדיו, הממונה על תיק הנשים בעירייה- חן לגיסימו אדלר, ותוכנית הצעירים “בונים קהילה”. חפציבה ממוטב יחדיו אומרת כי “הצורך לדבר על נושא שהוא טאבו בחברה הישראלית הכרחי להעלאת המודעות ועבור מתן לגיטימציה לשינויים חברתיים סביב הלידות השקטות. בסיום המפגשים, החליטו 3 נשים ליצור סרטון להעלאת המודעות בחברה, ושתיים מהן הסכימו להצטלם. אנחנו מרגישות שזה כאב שחייב להיאמר, שיש מקום וצורך לתת לגיטימציה לאובדן הכל כך יקר של אותן נשים שחוו אותו”.

 

מותר לך לכאוב

“מדי שנה ישנם בישראל 700 מקרים של אובדן הריון. 6 לידות מתוך 1,000 הן לידות שקטות של תינוקות ללא רוח חיים. עברת לידה שקטה? מותר לך לכאוב. אנחנו נעטוף אותך ונכיל אותך. עכשיו מדברים על זה”.

כך נאמר בסרטון להעלאת המודעות שעלה בעמוד הפייסבוק לאחרונה.

לידה שקטה הוא מונח המתייחס ללידת עובר מת. לעיתים מייחסים זאת ללידה לאחר מות העובר ברחם ולעיתים לאחר הפסקת הריון ממגוון סיבות, אך הלידה היא לידה לכל דבר, כולל צירים, רק שהתינוק אינו בוכה, ולכן המונח “שקטה”.

רוני לוי במני מנאות מרדכי היא אחת הנשים שהצטלמו לסרטון לאחר שעברה לידה שקטה לפני כשנתיים וחצי. לרוני ובעלה נולדו שני בנים, ולאחר מכן נכנסה להריון עם בת. בשלב מאוחר מאוד בהריון, התגלה בעוברית מום ורוני נכנסה לחדר הלידה, רק שהעוברית יצאה ללא רוח חיים. לקבוצת התמיכה שנפגשה בקרית שמונה היא הגיעה לאחר שהספיקה לעבד את האובדן, אך לא להפסיק לכאוב ממנו. “הייתה לנו קבוצה מגובשת, נשים שרק לאחרונה חוו לידה שקטה וכאלו שעברו את זה לפני כמה שנים”, מספרת רוני. “במהלך המפגשים עלה הרעיון לצלם סרטון להעלאת המודעות כדי שתיווצר קבוצה נוספת של נשים שעברו את אותה חוויה. כתבתי את המלל של הסרטון וצילמנו אותו בסטודיו גולן. כעת אנחנו מחכות שתתגבש קבוצה נוספת”.

מה עשיתן במהלך המפגשים?

“הגיעו מרצות מתחלפות שדיברו על מגוון נושאים. אחת המרצות עזרה לנשים לעבד את החוויה שהן עברו באמצעות סיפור ושיח. זה היה מפגש חזק מאוד. מישהי אחרת עזרה לנו לעבד את האובדן דרך האומנות, ושם בעצם עלה הרעיון לסרטון. היה גם שיח פתוח בין המשתתפות. אחת הנשים עברה לידה שקטה ממש לאחרונה והיא לא ידעה מה לעשות לגבי המצבה והאם ללכת לקבר או לא. ניסינו לעזור לה, לייעץ לה. הכל מתוך שותפות גורל. אחת המשתתפות האחרות, למשל, עזבה את הקבוצה כי היא נכנסה להריון. גם מכאן התפתח שיח, כי מצד אחד זה הגיוני שהיא תעזוב כי היא נכנסה להריון והיא לא רוצה להתעסק באובדן, אך מצד שני, בזמן שאנחנו בוכות על האובדן, מישהי אחרת תגיע עם בטן הריונית. השיח היה מאוד פתוח”.

רוני אומרת כי “מתישהו הרגשנו שמיצינו את המפגשים אז פירקנו את הקבוצה, וזה היה בסדר ומקובל. חפציבה, שהובילה את הקבוצה, ידעה לתווך לנו את הדברים וכולנו הסכמנו שזה זמן לסיים”.

את הלידה השקטה שלך עברת לפני זמן רב. הרגשת עדיין צורך לדבר על זה?

“אף פעם לא מתגברים על דבר כזה, זה כאב של אמא שכולה. אם תשאלי אותי כמה ילדים יש לי, אני אגיד שלושה, וגם הבנים שלי. הנוכחות של הילדה שלי קיימת בבית כל הזמן, למרות שאני יודעת שזה לא דבר טבעי בבתים שחוו לידה שקטה. יש הורים שאפילו לא סיפרו לילדים שלהם שיש להם אח קבור איפשהו, בגלל שזה היה ההריון הראשון, לפני שהם נולדו. אמא תמיד זוכרת את הילדים שלה, הכאב פשוט משנה צבע. אם פעם הכאב שלי היה שחור, היום הוא אפור, אך לעולם הוא לא יהיה ורוד או כתום. העצב תמיד נמצא”.

למה את חושבת שלא מדברים על זה בחברה?

“כי אנחנו חברה שמעודדות ילודה, ולדבר על תינוקות חולים או מתים זה לא דבר מקובל. כשעברתי את הלידה השקטה, לא היה לי איש לדבר איתו. לא הפנו אותי לאנשי מקצוע, לא ביישוב, לא בקופת חולים ולא במועצה, שאני עצמי עובדת בה. לטיפול הלכתי באופן פרטי. זו הביקורת הכי גדולה שלי ואמרתי אותה בקול רם. למה בכל האזור אין מקום שיכול לעזור לאימהות שעברו אובדן כזה? אני עובדת סוציאלית ויש לי ידע מקצועי, ובכל זאת שקעתי. היו לי שני ילדים רכים בבית, בעלי היה שבור ובקושי תפקד, והייתי חייבת להמשיך ולתפקד כרגיל, כי לא היה אף אחד שיעזור לי. הקבוצה הזו הייתה יכולה לעזור לי אז, רק שהגעתי אליי מאוחר מדי”.

רוני מספרת שהכאב הכי גדול שלה היה ששאר האנשים סביבה לא דיברו איתה על האובדן והיו כאלה שאפילו לא הבינו למה היא עצובה. “כנראה שאנשים לא ממש  ידעו מה להגיד או שלא היה להם נעים ממני. יש הרבה סיבות למה לא לדבר. הייתי ממש צריכה להסביר לסביבה למה כואב לי. בקבוצה היינו קבוצת שווים, כי כולנו עברנו את אותה חוויה והייתה הזדהות גדולה מאוד, וזה הקל על הכאב. לא סתם אמרתי בסרטון ‘תנו לנו לכאוב את כאב האימהות’, כי צריך לתת לנו לגיטימציה לזה, לכאוב את הכאב. הרווחנו את זה, זכינו לזה ביושר”.

 

שקט צורם

שירה דיגהורקר עברה שישה הריונות כושלים עד שנולדה בתה הבכורה אגם, היום בת 3. לאחר שבמשך 7 שנים עברה טיפולי פוריות מתישים, 4 הפלות ושתי לידות שקטות, שירה ובעלה יניב הם הורים מאושרים לשתי בנות.

בהריון הראשון, שירה עברה הפלה טבעית בשבוע השמיני. בהריון השני, שירה התלוננה על כאבי גב חזקים וכאבים באיזור הטבור, אך הרופא שבדק אותה אמר לה שזה כלום. “בשבוע ה-22 כבר ירדו לי המים ואז הסתבר שהכאבים העזים שסבלתי מהם היו בעצם צירים. עובר לא יכול להתקיים ללא מי שפיר, אז עברתי לידה שקטה, לידה לכל דבר בחדר לידה, רק שהעובר נולד ללא רוח חיים”, מספרת שירה.

בהריון השלישי, סבלה שירה מירידת מים ומהיפרדות השליה בשבוע ה-17. שוב, ההריון של שירה הסתיים בלידה שקטה. אך השקט שבלידה צרם יותר מכל רעש. “אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי שאני הבן אדם היחיד בעולם שייצא מחדר הלידה בלי תינוק. זו הייתה תחושה נוראית”.

שירה מציינת שדווקא הסביבה בבית החולים בנהריה הייתה תומכת מאוד. “כשיצאתי מחדר הלידה הודיעו לכל הצוות לא להוציא תינוקות למעבר בזמן שהעבירו אותי למחלקת נשים. בנוסף, הנוהל בבית החולים הוא שבלידה שקטה מציבים שתי מיילדות צמודות יחד עם היולדת בחדר. הן ליוו אותי מהלידה עד שיצאתי מחדר הלידה וזו הייתה חוויה טובה יחסית למצב העצוב הזה”.

כשיצאה שירה מבית החולים, נאלצה להתמודד עם הרבה ברכות “מזל טוב” מהסביבה. “הרגשתי שאני נחנקת כי בעצם אין פה לא מזל ולא טוב. הייתי צעירה, בת 23, החברים שלנו לא ידעו שמצב כזה בכלל יכול לקרות, אבל זה קרה. מה שהכעיס אותי זה שאנשים אמרו לי שכלום לא קרה ושאני צריכה להמשיך הלאה, אבל קרה. משהו נורא ואיום. הדבר שהכי ריגש אותי זה שידיד רחוק התקשר אליי ואמר לי שהוא לא ממש יודע מה להגיד חוץ מ’אני משתתף בצערך’, וזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי את הדבר הנכון”.

שירה שהתה מספר ימים אצל הוריה וחזרה הביתה, אבל אז החלה ההתמוטטות שלה. “כשהגעתי הביתה התחיל בכי מטורף וצרחתי ‘אני רוצה את התינוק שלי עכשיו’. הכאב הזה אף פעם לא עובר. אני זוכרת שבאותה תקופה פשוט הייתי חסרת מילים. לילה אחד שלחתי הודעה לכל אנשי הקשר שלי בטלפון וכתבתי ‘ההריון נגמר, אל תפנו אליי’, פשוט ככה. לא היה לי כוח לדבר ולהסביר לאף אחד ולא הסכמתי שאף אחד יתקרב”.

מה הדבר שהיה לך הכי קשה, מלבד האובדן הגדול?

“התחושה שזה לעולם לא יקרה. זה היה כבר הריון שלישי שכשל וחשבתי שלעולם לא יהיו לי ילדים. כשילדתי את אגם, המשפט הראשון שאמרתי היה ‘הצלחתי ללדת תינוקת חיה’. פשוט לא האמנתי שזה קרה. מבחינתי, לסיים הריון בלידה תקינה היה המצב הלא שגרתי ולא ההפך. זה מגוחך אבל פשוט לא יכולתי לראות סוף אחר להריונות”.

מאז הלידות השקטות של שירה עברו 8 שנים בערך. שירה הצטרפה לקבוצת התמיכה בקרית שמונה והצטלמה לסרטון המודעות מתוך הרצון שתקום קבוצת תמיכה כזו בגליל. “השתתפתי בקבוצת תמיכה כזו ברמת גן לפני שהבנות שלי נולדו כי לא היו פה קבוצות תמיכה באזור. לכן היה חשוב לי מאוד שגם פה תקום קבוצה. עם זאת, הפחד הזה עד היום מלווה אותי. אני בהריון תשיעי היום, עדיין עם אותם פחדים, וזה תמיד כיף להיות עם עוד אנשים שיודעים על מה אתה מדבר, שמבינים באיזה מקום אתה נמצא”.

את ממליצה לנשים שעברו לידה שקטה להגיע לקבוצה?

“אני ממליצה מאוד. גם אם אתן חושבות שאתן לא רוצות לשתף, וזה בסדר, פשוט תהיו. לא חובה לשתף. כל אחת בוחרת כמה היא רוצה לשתף, אם בכלל. עקב העובדה שאת מוקפת בנשים אחרות ויודעת שיש לך את המקום שבו הכל בסדר ומותר לך להגיד הכל, ועצם העובדה שאת לא שונה, לא חריגה, לא ‘ההיא המסכנה שאל תשאלי מה קרה לה’, יש בזה משהו מקל מאוד, ואת באמת תביני שאת לא היחידה בעולם”.

 

לפרטים לגבי קבוצת התמיכה:  04-6036800