את אירית בנית משדה אליעזר כמעט כולם מכירים בתור הזמרת מצמד “קורל מיוזיק”, האישה שמצליחה להרקיד ולהזיז גם את הקשים ביותר במופע סוחף על טהרת המוזיקה הישראלית. בשיחה אישית, אירית הרבה יותר שקטה, כנראה בגלל שאת עיסוקה המוזיקלי היא משלבת עם עבודתה כיועצת בית ספר. “אני מגיעה מתחום המחול, תמיד רקדתי”, מספרת אירית. “הייתי מורה למחול ובבתי הספר לימדתי חינוך גופני. לפני למעלה מ-30 שנה נישאתי. לאחר שנים של טיפולי פוריות, נכנסתי להריון ונאלצתי להפסיק לרקוד בשל שמירת הריון”.

 

איך הגיעה המוזיקה?

“תמיד שרתי והופעתי בטקסים. כשהפסקתי לרקוד, השכנה שלי הציעה לי לשיר בחבורת הזמר של מבואות החרמון, שניהל בזמנו נחום (נחצ’ה) היימן ז”ל. היא אמרה שאם גם ככה אני לא רוקדת, אז בלהקה מחפשים אנשים טובים שיבואו לשיר. שמעתי בעצתה והתחלתי להופיע עם חבורת הזמר של המועצה. לאט לאט קיבלתי גם סולואים והופעתי עם ההרכב המוזיקלי במשך שנה בערך. אחד הנגנים בהרכב הציע שנבנה משהו משלנו, אז הקמנו הרכב קטן והתחלנו להופיע. עם הזמן הייתה דרישה גדולה יותר להופעות וזה רק גדל וטפח, וכבר כמעט 30 שנה אני עוסקת במוזיקה, תוך כדי העבודה הקבועה שלי בחינוך”.

 

עומדת בפרונט

אירית החלה את דרכה בתחום החינוך בבית הספר ביסוד המעלה בתור מורה לחינוך גופני. לאחר מכן, הייתה מורה ומחנכת של כיתות ה’-ו’ ואף למדה ניהול בתי ספר, גישור ואימון אישי. ב-7 השנים האחרונות, החליטה שהיא עושה שינוי ומתחילה לייעץ בבתי ספר.

 

יש הבדל גדול בין להיות מחנכת לזמרת.

“ממש אין הבדל מבחינתי. לעמוד בחזית הכיתה וללמד זה ממש דומה ללעמוד בפרונט של הבמה ולשיר כי בשני המקרים אתה מביא משהו איתך, יש לך קהל ואתה חייב ‘לספק את הסחורה’. זה ממש לא משנה אם אני מדברת את זה או שרה את זה, הדינמיקה של הדברים דומה. אני מגיעה להעניק חוויה לקהל שלי, בין אם הם תלמידים או צופים בהופעה. בחוויה שלי, גם בתור יועצת וגם בתור זמרת, אני חייבת להיות קשובה לאנשים מולי, לתת להם איזשהו מענה. אני לא רק באה לשיר וללכת. אני קשובה לקהל ומבינה מה הקהל צריך ממני. במהלך ההופעה אני שמה לב לפרטים הקטנים ולכן אין מופע שדומה לשני”.

 

ההתחלה בחבורת הזמר תרמה לך באיזשהו אופן?

“זה ממש שונה כי זה מסגרת של גוף ייצוגי, שמייצג את המועצה שלנו בכל מיני אירועים. זו הייתה תקופה מקסימה אבל זה אופי אחר לגמרי, זה לא כמו להחזיק ערב לבד. בהרכב של מבואות זה היה יותר כמו מקהלה. היו קולות, היו תפקידים לכל אחד, היו לי גם כמה סולואים קצרים, אבל זה לא כמו לקחת שיר שאני אוהבת ולעשות איתו מה שבא לי. את הניסיון האמיתי רכשתי כשהופעתי עם הרכב מוזיקלי מטבריה שהופיע בבתי מלון ואירועים. זה היה בתחילת דרכי”.

 

באותה תקופה לא שקלת לחזור למחול?

“המשכתי לרקוד להנאתי, אבל ככל שהשנים עברו והלו”ז שלי היה צפוף יותר, פשוט לא יכולתי להיות גם אמא, גם מחנכת, גם לשיר וגם לרקוד. לא היו מספיק ימים בשבוע. לאט לאט הריקוד זז הצידה והשירה תפסה חלק נכבד בחיי”.

 

 

איך באמת הצלחת לשלב אימהות עם קריירה כפולה?

“זה היה קשה אבל אפשרי. כשאתה אוהב ורוצה משהו, אתה מסוגל לעשות הכל. אני בכלל טיפוס עם דם חם שאוהב את החיים. אני אוהבת לחיות, לבלות, לטעום את החיים. אני טסה הרבה לחו”ל ואין לי רגע דל. אנחנו מייצרים לעצמנו את התרבות ואת החיים פה, ומזה אני לא מתעייפת. אני מתעייפת מלשבת ולא לעשות כלום”.

 

חפלות פרסיות בילדות

לאחר שהופיעה אירית כשנה עם ההרכב בטבריה, כבר הקימה צמד עם נגן מקיבוץ מחניים. הם עבדו יחד, וכשהוא התחתן, כבר לא יכל לעמוד בקצב של ההופעות והחליף אותו נגן מגינוסר. השניים עבדו יחד 10 שנים, ואז החלה לעבוד עם מיקי, איתו היא עובדת ב-17 השנים האחרונות בתור צמד קורל. באירועים גדולים יותר, הם מופיעים עם נגנים נוספים, תלוי בדרישה.

 

ניתן לומר שהגעת למוזיקה די במקרה.

“אין כזה דבר ‘מקרה’. בקבלה קוראים את המילה משמאל לימין והפירוש הוא ה’ רקם. כל החיים שלי היו סביב מוזיקה. אבא שלי כותב שירה פרסית וגם שר מדהים. תמיד היו לנו בבית חפלות ומוזיקה ונגנים. תמיד אמרו לי לשיר וזה היה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. לא ממש תכננתי את זה. כשהייתי בת 17 ניגשתי למבחנים של להקה צבאית ולא עברתי, אבל כנראה שצריך להגיע למקום מסויים, יש יותר מדרך אחת להגיע לשם”.

 

מתי הבנת שזה כבר משהו רציני ולא עוד חלטורה על הדרך?

“באופי שלי אני בן אדם שכל מה שאני לוקחת ועושה- אני הופכת אותו לרציני. אני לא יודעת לעשות על יד, אני עושה הכי טוב שאני יודעת וברגע שאתה עושה משהו למישהו אחר, הקנה מידה לדעת אם זה עובד או לא-זו הדרישה. אם מזמינים אותי להופעה ואז חוזרים ומזמינים אותי שוב, סימן שאנשים מרוצים ושאתה מצליח. אני בעיקר ניזונה מפידבקים של אנשים. שואלים אותי עד מתי אני מתכוונת להופיע ואני עונה-עד מתי שירצו לשמוע אותי שרה”.

 

כמו הרבה אומנים, את מרגישה את חייבת את אהבת הקהל?

“זו שאלה שאני שואלת את עצמי כל הזמן. כנראה שזה מובנה בי ושאני צריכה את הקהל, בין אם זה בהופעות, בכיתה או במפגש חברתי. תמיד אני מוצאת את עצמי במרכז העניינים, תמיד אני המצחיקה של הקבוצה או זו שתעביר משחקי חברה. זה הפך להיות חלק ממי שאני. יש כאלה שמחפשים אישור מהסביבה כל הזמן. אולי זה היה שם בהתחלה, אבל היום עברתי כל מיני תהליכים עם עצמי וזה לא מה שמנהל אותי.  אני יודעת מי אני, מה אני ואיפה אני טובה יותר וטובה פחות. המוזיקה עושה לי טוב בנשמה, עד היום, ולכן אני עדיין עוסקת בזה. אני יכולה לצאת מאירוע מרוחק שהסתיים מאוחר בלילה ובבוקר לקום בזמן, מתוקתקת ומוכנה. אין מצב שאני אאחר לעבודה בגלל שחזרתי מאוחר. זה כבר הפך להיות דרך חיים אצלי כי אני עושה את מה שאני אוהבת, ולמזלי בורכתי גם בעבודה שלי בחינוך. אני מרגישה אותו דבר בשני העיסוקים, שאני בסוג של שליחות”.

 

 

תוכניות לפרישה

אין אחד באזור שלא מכיר את שמה של אירית. אפילו אני, שהגעתי לצפון לפני חמש שנים, מהר מאוד שמעתי עליה. “בהתחלה שכרנו יחצ”ן, אבל זה לא מה שהביא עבודה. מה שעבד זה בעיקר מפה לאוזן. בצפון אני כבר שם מוכר ואנשים מזמינים אותי לאירועים. לאחרונה אף התחלתי להופיע בליין הופעות בקשיו בר”.

 

עדיין הולך העניין הזה של שירה בציבור?

“זה לא כל כך שירה בציבור, את זה בדרך כלל אני עושה במתנ”סים, בעיקר כמופע חימום לאומן מוכר. מה שאני עושה זה טברנה ישראלית. זה לא שאני עומדת ומופיעה, הקהל הוא חלק אקטיבי במופע, כולם קמים ושרים, רוקדים על שולחנות, אני נותנת להם מיקרופונים שישירו יחד איתי. המושג ‘שירה בציבור’ נותן קונוטציה של אולם עם שורות. פה זה סביב השולחנות עם אלכוהול. אווירה של מסיבה”.

 

היה לך פעם קהל שלא שיתף פעולה?

“זה ממש נדיר. דווקא ההיפך, הגעתי למקומות שאמרו לי לא לצפות ליותר מדי מהקהל, כי זה לא קהל שבא לרקוד, ולבסוף הצלחתי להרקיד אותם. אבל גם כשיש קהל שפחות אוהב לזוז, אני מבינה שזה הצורך של האנשים, שלאו דווקא בא להם להשתולל וזה בסדר. אני מנהלת איתם דיאלוג תוך כדי הופעה, ובדרך כלל כשמישהו עומד ומדבר אליך, אתה לא יכול שלא לשתף פעולה”.

 

כיום את כבר נמצאת במצב שאת יכולה לבחור בין המוזיקה לחינוך?

“אני לא צריכה לבחור. אני כמה צעדים לקראת הפנסיה שלי, באוגוסט הקרוב אהיה בת 56. לאחר הפרישה אוכל להתפנות לדברים נוספים. הילדים שלי גדולים, כבר לא גרים בבית, ויש לי זמן לעשות את מה שאני רוצה”.

 

 

יש אירוע מרגש שאת זוכרת במיוחד?

“אני זוכרת שהופעתי באירוע משפחתי של משפחת סעדיה מקריית שמונה, ובאותה תקופה לירן ז”ל היה בחו”ל. חיברנו אותו למערכת של ההגברה והוא הקריא ברכה מאוד מרגשת. שנה לאחר מכן, הוא נהרג בקרב בדרום לבנון. זה היה נורא. שנים לאחר מכן, שוב הופעתי באירוע של המשפחה, באותה חצר, והיו הרבה שירים שהיו מזוהים עם לירן וזה היה מרגש מאוד”.

 

אחרי כל כך הרבה קאברים, למה לא מקליטה שירים מקוריים?

“זה נשמע מצחיק אבל כי אין לי זמן. יש לי חלום שכשאצא לפנסיה אלחין הרבה שירים שכתבתי למגירה. אני לא מנגנת. התחלתי ללמוד לפני שנים רבות על גיטרה. יום אחד פרצו לבית שלי וגנבו את הגיטרה. באותו רגע זה הסתיים. תמיד הבטחתי לעצמי שבפנסיה, אני אנסה לנגן ולהלחין חומר משלי. אולי זה עוד יקרה”.

 

איזה מוזיקה את שומעת בכלל?

“הכל על טהרת המוזיקה הישראלית, פחות מתעניינת בלועזית. אם כן, אז קלאסיקות של פעם, שירים שקטים ומרגשים. עם זאת, אני מאוד מחוברת למה שקורה עכשיו, אני חייבת כל הזמן להתחדש. הרפרטואר שלי כולל מעל 1,000 שירים ואני כל הזמן לומדת חדשים, כי אני חייבת להתאים את עצמי לדרישות הקהל”.

 

אז אני מבינה שאת לא מתכוונת לפרוש בקרוב?

“לא, ממש לא. אני בשיא שלי”.