האירוע הביטחוני שהתרחש אתמול (שלישי) בגבול הצפון, במהלכו חדר מחבל לשטח ישראל באזור שבין מנרה למשגב עם וחוסל על ידי כוחות צה”ל, הצליח לטלטל את תושבי האזור הרבה מעבר למספר השעות שבהן נמשך האירוע עצמו. עבור מי שחי בקו העימות, לא מדובר בעוד ידיעה חולפת במהדורת החדשות, אלא בתזכורת כואבת למציאות שמלווה את תושבי הצפון במשך עשרות שנים, מציאות שבה הגבול נמצא במרחק נגיעה מהבית, והפחד לעולם אינו נעלם באמת. ככתבת, כתושבת קריית שמונה וכחוקרת שעסקה במשך שנים בנשים מאזורי ספר ובמשמעות החיים בפריפריה הגיאוגרפית והביטחונית, אני מתקשה להפריד בין הסיפור הציבורי לסיפור האישי. גדלנו כאן על סיפורי חדירות, על ריצה למקלטים ועל הלילות שבהם ילדים שכבו במיטה ותכננו בשקט לאן יברחו אם יישמעו יריות או אזעקה. חשבנו שהילדים שלנו יגדלו אחרת. חשבנו שהמציאות תשתנה. אלא שאחרי כמעט שנתיים וחצי של מלחמה, פינוי, חזרה הביתה ושיקום שנקטע שוב ושוב, נדמה שהפחדים הישנים חוזרים ומרימים ראש.
ענת אלון, תושבת קריית שמונה, מתקשה להסתיר את תחושת האכזבה. “נולדתי וגדלתי בקריית שמונה, כל הילדות שלי עברה במקלטים. כשהקמתי בית חלמתי שהילדים שלי יגדלו אחרת. אחר כך הגיעה מלחמת לבנון השנייה, ואז שנים של שקט מדומה. חיינו שמונה עשרה שנים בתחושה שהמצב אולי השתנה, ואז הגיע השבעה באוקטובר וטרף את כל הקלפים. שנתיים של פינוי, חוסר ודאות מוחלט, ועכשיו כשחזרנו אמרנו שנאסוף את עצמנו ונחזיר את העיר שלנו לחיים. אבל אנשים איבדו אמון, איבדו כוחות. אנשים שלא תיארנו הלכו לעולמם משברון לב. תמיד הייתי נגד לעזוב, אבל אם הייתה לי היכולת הכלכלית להתמודד, הייתי בורחת מכאן בלי להסתכל אחורה. אני כבר לא רואה כאן עתיד”. גם סוזי נחמיאס מתארת מציאות בלתי אפשרית של חרדה מתמשכת. “התחושות שלי לא טובות בכלל. כל היום אני במחשבות על מה יקרה ואם יגיעו ומה נעשה. זה משפיע עליי לרעה. אני חיה עם חרדות קשות ומרגישה שאף אחד לא באמת מתייחס אלינו. הבטיחו לנו ביטחון, ואנחנו רק מבקשים שקט. אני בלי משכורת כי אני לא יכולה לעבוד כשאין מסגרות לילדים, ואף אחד לא באמת דואג. הגעתי למצב שביקשתי עזרה מהרווחה, ומה שהיה להם להציע לי זה מנות אוכל”.
דנה מורדוך מרגישה שהזמן עצר מלכת. “מרגיש כאילו חזרנו חמישים שנה אחורה ושום דבר לא השתנה. אותם פחדים שהדחקנו וחשבנו שכבר מאחורינו. אני לא חושבת שמספרים לנו את כל התמונה כדי לא ליצור פאניקה. אם לא היו חיילים בתוך לבנון, אני באמת חוששת שיהיה כאן בגליל שבעה באוקטובר נוסף. המדינה לא רואה את מצוקת הצפון בכלל, ומצפים מאיתנו להמשיך לחיות בתוך שדה קרב בלי תמיכה אמיתית ובלי הזדהות עם מה שאנחנו עוברים”.
איריס כהן מוסיפה כי מעבר לחשש האישי, האירוע נגע בפחד העמוק ביותר של תושבי הגבול. “זה התרחיש שהכי מפחיד אותנו. כולנו חוששים מהרגע שבו זה יקרה באמת. יש פחד, יש דאגה, ויש גם אהבה עצומה לחיילים שלנו שנמצאים שם ועושים הכול כדי לשמור עלינו. אבל לצד זה יש תחושה שחייבים להתעורר לפני שהעיר תלך לאיבוד. אנחנו עסוקים כל הזמן בתפל במקום בעיקר, ובינתיים הזמן עובר והמציאות לא משתפרת”.
הגבול המזרחי בין ישראל ללבנון
גם בקרב ראשי הרשויות נשמעו השבוע אמירות חריגות בחריפותן שהתפרסמו בעמודי הפייסבוק שלהם. ראש עיריית קריית שמונה, אביחי שטרן, התייחס לאירוע כחלק מרצף חמור של פעילות גוברת מעבר לגבול וטען כי לא מדובר במקרה נקודתי אלא במציאות ביטחונית מדאיגה שמחייבת תגובה ברורה ונחושה מצד הממשלה. שטרן קרא לראש הממשלה להציב גבולות ברורים גם מול הלחצים הבינלאומיים ולהבהיר כי תושבי הצפון אינם יכולים להמשיך לחיות תחת איום מתמשך. אליו הצטרף ראש המועצה האזורית הגליל העליון, אסף לנגלבן, שכתב כי חדירת מחבל לשטח ישראל, גם אם הסתיימה במהירות וללא נפגעים, היא אירוע חמור שאסור לעבור עליו לסדר היום. לדבריו, צה”ל חייב לתחקר לעומק את האירוע, להבין כיצד התרחש ולהפיק את כל הלקחים הנדרשים, בעוד שממשלת ישראל חייבת להגיב בנחישות לכל הפרה של הריבונות והביטחון. לקריאה הזו הצטרפו גם ראשי רשויות נוספים ויושבי ראש ועדים ביישובי הגבול, ביניהם איתן דוידי ואחרים, תחת המסר הברור: עד כאן ולא עוד. אלא שמעבר לשאלת הביטחון המיידי, הולכת ומתחדדת שאלה עמוקה יותר. האם מדינת ישראל מבינה שהיא נמצאת על סף אובדן הגליל? במשך חודשים ארוכים השיח התמקד בטילים, בחדירות ובאיום הביטחוני, אך מתחת לפני השטח מתחולל משבר רחב בהרבה. עסקים מתקשים לשרוד, מקומות עבודה נסגרים, משפחות צעירות שוקלות לעזוב, צעירים מחפשים עתיד במרכז הארץ, ואנשים רבים מתמודדים עם שחיקה נפשית וכלכלית שלא זוכה כמעט להתייחסות. ביטחון אינו מסתכם רק בגדר, בטנק או במטוס קרב. ביטחון הוא גם היכולת להתפרנס, לגדל ילדים, לקבל שירותי בריאות, לשלוח ילדים למסגרות חינוך יציבות ולדעת שיש עתיד במקום שבו בחרת לחיות. ללא ביטחון סוציאלי, כלכלי וקהילתי, גם הביטחון הצבאי לבדו לא יספיק. השאלה שמרחפת מעל קריית שמונה, מעל מנרה, מטולה, מרגליות ושאר יישובי קו העימות היא כבר לא רק כיצד למנוע את החדירה הבאה. השאלה היא כמה זמן עוד אפשר לבקש מהתושבים להחזיק את הגבול, בזמן שהם עצמם מתקשים להחזיק את החיים.כי אם תושבי קו העימות יאמרו נואש, אם המשפחות ימשיכו לעזוב, אם הצעירים יבחרו לבנות את עתידם במקום אחר, ואם המדינה תמשיך לראות בצפון רק חזית ביטחונית ולא מרחב חיים שלם, בסופו של דבר תעמוד בפניה שאלה פשוטה אחת:
מי יישאר להיות השכפ”ץ של המדינה?!
