הוא מוכשר לא פחות מאמנים מפורסמים, אבל נווה דיאי מעדיף לשמור על האמנות שלו בשביל הנשמה * “אם אני עושה את זה בשביל הכסף, ומתפשר על האמנות שלי, אני לא שלם ב-100%” הוא אומר * את נווה וודאי אתם מכירים דרך התמונות המושלמות שהוא מצלם או הסרטונים המוזיקליים שלו * מי שפעם צילם 8,000 תמונות ביום עבודה, מעדיף היום לקבל את הכסף שלו ממקום אחר, ולהשאיר את הצילום והמוזיקה כאהבתו נצחית. אם הוא יצליח לשמור על החזון שלו ולהרוויח מזה כסף, אז זה רק בונוס.

כבר די הרבה זמן שאני עוקבת אחרי נווה דיאי (31) ברשת, ובכל פעם הוא מעלה איזשהו קסם אחר. זו יכולה להיות תמונה של הנופים הפסטורליים של הגליל, אבל מזווית טיפה אחרת, או סרטונים שבהם הוא מנגן בגיטרה שירים מכל הז’אנרים.

הרבה מכירים אותו באזור כצלם מסיבות טבע, שמצלם אנשים במרחבים הפתוחים של הצפון ומצליח לתעד בעיני העדשה רגעים פוטוגניים של אושר. התמונות שלו זוכות לאהדה רבה ברשת, וגם הסרטונים. אבל כיום נווה, שעד לפני כמה שנים צילם 8,000 תמונות ביום עבודה, שומר על האהבות שלו עמוק בתוך הנשמה.

נווה לא שונה מאמנים רבים בגליל. אמנים יש בשפע, עם מגוון רחב של כשרונות וברכות, אבל פרנסה מאומנות קשה למצוא. כך שבדרך כלל אותם אמנים ישאירו את האמנות בגדר תחביב, ופרנסה ימצאו במקומות אחרים, יציבים יותר. בנוסף, מי שגדל בגליל לא ממהר לעבור ל”עיר הגדולה” ולנטוש את השקט והשלווה של הצפון, ואז סיכויי ההצלחה, במונחים ה”יבשים”, פוחתים עוד יותר. אבל לנווה לא אכפת. יום אחד בתל אביב יכול לגרום לו לכאב ראש והוא יעדיף את החיים בגליל, נטולי הפקקים והצעקות.

נווה נולד בחצור הגלילית והוא הקטן מבין 4 אחים אחיות. אבא שלו עובד כיום בחברת “פלג הגליל” ואמו בחנות ספרים. בעברה הייתה אמו בעלת גן ילדים, ונווה מספר שהיא הייתה מנגנת לילדים לגן. “תמיד אהבתי מוזיקה. במשך כמה שנים עבדתי בתור DJ וניגנתי בברים ובמועדונים. תמיד היו סביבי גיטרות ובכל פעם ששמעתי מישהו מנגן, הייתי מהופנט. ניסיתי לנגן בעצמי כמה אקורדים ראשונים וברגע שהצלחתי-זה תפס אותי”.

נגינה ליד הנחל, היו כאלה?

“לגמרי. היו לי כמה חברים שמנגנים מדהים. בדרך כלל כשמנגנים ליד הנחל, יושבים במשך כמה שעות. אני הייתי בא, לא מפריע, יושב בצד ורק מקשיב. עדיין לא מעז לנגן. במשך שעות פשוט הייתי יושב בצד ומביט בהם. זה מה שגרם לי להתאהב בכל הקסם הזה”.

בגיל 15, נווה כבר התחיל לעבוד בתור DJ, ורק בגיל 18, אחרי שנים של הסתכלות, הוא תפס את הגיטרה והתחיל לנגן בעצמו. בגיל 22 כבר נמאס לו מהתקלוט והוא החליט להתמקד רק בנגינה.

הייתה לך סביבה תומכת ליצירה?

“ברור. יש סביבה תומכת לתרבות. כל החברים שלי היו מוזיקאים. אחד ניגן על בס, אחד על גיטרה. תמיד ניסיתי להתחבר למוזיקאים או לאנשים שהם יותר מיוחדים בנפשם”.

איזה סוג של מוזיקה שמעת בעיקר?

“אין לי ז’אנר מסויים שאני נעול עליו. אני באמת אוהב הכל. אני יכול לשמוע מוזיקה הודית, רוק כבד, מוזיקה מזרחית, מוזיקה ערבית, רוק של שנות ה-80. באמת כל מה שנשמע ועושה לי טוב”.

ולא ניסיתי לקדם את המוזיקה באופן מקצועי כשהתחלת?

“זה היה ונשאר עד היום בשביל הנשמה. הייתי מופיע קצת בערבי קריוקי לייב, אבל עצם הנגינה הוא בשביל הנשמה. לא ניסיתי להפוך את זה למקצוע כי זה פחות עניין אותי, להופיע”.

נווה שירת בצבא כמאבטח מתקנים בנצרת עילית. לאחר השירות, הוא לא יצא לטיול הגדול, אלא הפך להיות צלם של רפטינג נהר הירדן ועשה זאת במשך 6 שנים. “אלה היו 6 שנים של צילום אינטנסטיבי מאוד. בימים החזקים של הקיץ הייתי מגיע ל-8,000 קליקים ביום. צילמתי משהו כמו מיליון תמונות בתקופה הזאת. זה היה נטו צילום”.

איך הגעת לצילום?

“תמיד אהבתי צילום אבל התחלתי להתמקצע רק כשהתחלתי לעבוד ברפטינג כי עברו בידיים שלי הרבה מאוד מצלמות. עם הזמן, בגלל שזו הייתה עבודה מאוד אינטנסיבית, גם הבנתי מה העין אוהבת. אז כבר התחלתי ללמוד ולקרוא יותר על צילום. זה היה הרבה ניסוי וטעייה”.

ובכל זאת, היום אתה מצלם הרבה. התקופה הזו לא גרמה לך סלידה מצילום?

“תמיד רציתי לצלם וזה היה המקצוע הרבה שנים. צילום זה כמו מוזיקה, ככל שאתה נכנס לזה יותר לעומק-עולם חדש נפתח. אבל היה לי כבר רצון לשנות. במשך שנים צילמתי סירות, אנשים, פורטרטים. ראיתי כל כך הרבה פרצופים מכל הסוגים ורציתי לצלם דברים שונים. רציתי לשלב בתמונות שלי את הראייה שלי על העולם, לאו דווקא בזווית מתחכמת, אבל להביא משהו טבעי שברגע שהוא נתפס בעדשה, הוא הופך להיות משהו מיוחד”.

מתישהו למדת צילום באופן רשמי?

“למדתי המון אבל רק בעצמי או תוך כדי העבודה. אני חושב שאם הייתי הולך ללמוד צילום, לא הייתי במקום שאני נמצא היום. היו מגבילים אותי באיזושהי מסגרת. כרגע אני יודע מה המסגרת שלי, מכיר את הגבולות ואת החוקים, אז אני מרשה לעצמי לשחק איפה שבא לי”.

בימים אלו נווה מחלק את זמנו בין חצור למשמר הירדן, שם גרה בת זוגתו. את המוזיקה והצילום הוא ממשיך לעשות בשביל הנפש, אך מדי פעם הוא מוכר את הצילומים שלו בהדפסה על קנבס או על קאפה.

היית חוזר לצלם עכשיו באותה מתכונת?

“ממש לא. אני פחות אוהב שאומרים לי ‘בוא תצלם אותי’. זה פחות הסגנון שלי. אני מצלם פורטרטים במסיבות בטבע, אבל זה שונה. שם יש לי יד חופשית ואני מצלם בלי לביים”.

חשבת מתישהו לעבור למרכז ולנסות להתתפרנס מזה?

“חשבתי במשך הרבה שנים. יש לי כל מיני עבודות של צילום סטילס או צילום קליפים, כל מיני דברים מיוחדים. אני לא לוקח כל עבודה כי אני רוצה לשמור על קו מסויים. אני חייב לעשות את זה בלב שלם. אם אני עושה את זה בשביל הכסף-אני לא שם. לא יודע בדיוק איך להסביר את זה. יש הרבה אנשים שרוצים לעשות את האמנות שלהם ולהתפרנס ממשהו אחר. פנה אליי מישהו וביקש ממני לצלם לו אירוע בסכום מגוחך. יש כאלה שרוצים את הכי טוב בהכי פחות, והייתי קצת בהלם שביקשו ממני בכלל במחיר הזה. אולי במרכז הארץ הדברים שונים, לא יודע, אבל אני אחרי יום אחד במרכז נהיה חולה. כל הרעש, הצפירות והפקקים לא עושים לי טוב. אני רואה את עצמי ממשיך לגור בצפון. אולי איזה יום אחד אני ארצה לנסות את מזלי ולראות איך זה מרגיש, אבל כרגע אני באמת לא מבין איך אנשים מצליחים לחיות שם. כשאני שם, אני לא מצליח לעכל את כל המידע הזה”.

אז את המוזיקה והצילום נווה משאיר בשביל הנשמה. ומה לגבי פרנסה? בשנים האחרונות הוא עובד כמדריך בטיולי ג’יפים ומצלם הרבה נופים יפים בדרך, לפעמים במצלמה שלו ולפעמים בנייד. מהתמונות ממש יוצא הקסם של הנוף הגלילי הציורי, ונווה אומר שהוא אוהב את העבודה בטבע. “אני אוהב לטייל, אוהב טבע, אוהב אנשים. לא תמיד העבודה עם אנשים קלה, אבל בגדול זה כיף. יש משהו לא רגיל בלהיות קבוע בתוך תא מסויים. שם אני נושם אוויר, רואה אנשים. מרגיש חי”.

 

נווה דיי – תעודת זהות

צילום או מוזיקה?

לא יכול לענות על זה. גם וגם. זה באותה רמה.

חורף או קיץ?

קיץ. החום לא תמיד נסבל אבל יש משהו באווירה .

צפון או מרכז?

צפון, לגמרי.

אם היית שיר, איזה שיר היית?

“אהבת נעוריי” של שלום חנוך.

דמות אהובה שהיית רוצה לפגוש?

תום פטרובר (היהודים).

מוזיקאי אהוב שהיית רוצה להחזיר לחיים?

מייקל ג’קסון.

אם לא היית מוזיקאי או צלם, מה היית?

גם עוסק במשהו שקשור ליצירה.

מה הכי ישראלי בעינייך?

חומוס. מת על חומוס.