לאחר שטיילה בכל העולם וצברה קילומטראג’ ככתבת תיירות ב”גלובס”, ובעלת טורים ב-“נשיונל ג’יאוגרפיק-טרוולר” ,  Ynet וירחון “את”, גילי החליטה להגיע לגליל ולכתוב בבלוג שלה על המקום הכי יפה בארץ- הגליל והגולן. בינתיים היא הספיקה לבלות בכל המקומות הכי שווים באיזור, רכבה על סוסים, הקימה גינה קהילתית בדירה שהיא מסבלטת אצל בתה, וגם אכלה קצת בוץ. אבל בעיקר היא נהנתה מהשקט. אם תשאלו אותה, היא לא פוסלת מעבר לגליל בקרוב עם גיחות קלות למרכז.

 

 

גילי מצא (54) היא עיתונאית, צלמת ו”טיילת חובקת עולם” כבר למעלה מ-30 שנה. בתור מי שמרדה במוסכמות כל חייה, גם את דרכה העיתונאית החלה עם המון תעוזה ועוד יותר חוצפה ישראלית. “הייתי רקדנית כל חיי ובגיל 20 נבחרתי להופיע במופע פלמנקו עם יוסי בנאי ורקדנים מקצועיים מספרד”, היא מספרת. “היה לי תפקיד קטן במופע, אבל רשמו עליי ביקורת במגזין ‘עולם הקולנוע’, שהיה אז המגזין הכי נחשב לענייני תרבות, ושיבשו את השם שלי. בסך הכל העיתונאית כתבה עליי כמה שורות, אבל אני התעצבנתי והתקשרתי לעורכת של העיתון וביקשתי פגישה. היא הייתה בהלם אבל הסכימה לפגוש אותי. הגעתי לפגישה ואמרתי לה שלא יכול להיות שלמגזין שמתעסק בכל התחומים של תרבות אין כתבת מחול. היא שאלה אותי מה אני מציעה ואמרתי לה שאני יכולה להיות כתבת המחול שלהם”.

איך היא הגיבה?

“היא שאלה אותי אם יש לי ניסיון בכתיבה ועניתי שכן, יש לי 5 יחידות בספרות, וככה התחלתי להיות הכתבת של העיתון”.

שנה לאחר מכן, לאחר שצברה ניסיון, גילי נפגשה עם שכנה של סבתא שלה, שהייתה מרכזנית בעיתון “מעריב”. היא הציעה לה לכתוב בעיתון, אבל לא יכלה לעשות יותר מדי, חוץ מלהכניס אותה דרך השער של המערכת. “בזמנו העיתון היה מאוד אליטיסטי, עיתון של בנים ואבות, למשל: טומי ויאיר לפיד ועוד “משפחות” כותבות. השכנה הכניסה אותי למערכת ואמרה לי: ‘הנה, כאן זה הדסק’ והלכה. הגעתי כל יום וישבתי שם שעות. כששאלו אותי מה אני עושה, אמרתי שאני מחכה לכתבה. העקשנות בסופו של דבר השתלמה ושבוע לאחר מכן טלילה בן זכאי, העורכת המיתולוגית ראתה אותי וביקשה שאסקר חפירה ארכיאולוגית, בשיא החום של אוגוסט. זה ממש לא עניין אותי אבל ברור שהסכמתי, וזו הייתה הכתבה הראשונה שלי במעריב”.

מאז התגלגלה גילי למגוון תפקידים עיתונאיים מכובדים. היא החלה לכתוב למוסף סוף השבוע על בילויים בעיר, הייתה כתבת המחול של מעריב, היה לה טור במוסף העסקים בשם “לתערוכה” בו היא המליצה לאנשי עסקים לאילו תערוכות לנסוע, ולאחר שהתגרשה, היה לה טור בירחון “את” שנקרא: “בין שני בתים” על סוגיית האימהות בגירושים, בו היא כתבה על החוויות האישיות שלה ואף ראיינה מומחים בנושא, נתנה טיפים וצברה עוקבים נאמנים, בעידן טרום פייסבוק.

הספקת די הרבה דברים בזמן קצר

“עשיתי סטאג’ רציני באותה תקופה, צברתי קילומטראג’ בעיתונות והייתי צריכה להוכיח את עצמי, כי היתה קנאת סופרים. היה לי טור בשם ‘בסוף הדרך’, בו הייתי מצלמת וכותבת על מקומות שרציתי, ולא כאלה שנשלחו אליי מטעם יחצ”נים ולכן החרימו אותי. היחצ”נים התלוננו עליי לעורכים ואמרו שאני לא משתפת פעולה, איימו עליי ואפילו הוציאו מכתב תלונה נגדי. זה היה סיפור מאוד רציני ומלחיץ באותה תקופה. היה גם “שימוע”, עם עורכת מוסף נשים שזימנה אותי לשיחה ואמרה לי שאני חייבת לבחור בין הריקוד לכתיבה. סירבתי לבחור כי זה משהו שעשיתי בשעות הפנאי שלי ולא היה לה זכות לבקש ממני לבחור. היא לא פיטרה אותי, אבל הפחיתה לי משמעותית את המינון של הכתבות”.

 

 

אז למה פשוט לא שיתפת פעולה?

“כי אף פעם לא הייתי מוכנה להוריד את הראש שלי ולשתף פעולה, עם מה שלא בא לי. רציתי לכתוב את מה שעניין אותי ולא את מה שאמרו לי”.

מתי התחלת לסקר תיירות?

“אבא שלי היה עורך דין ידוע ואחד המומחים בארץ לרשלנות רפואות ונזיקין, עו”ד יהודה מצא ז”ל. הוא ציפה שאני אהיה עורכת דין כמותו ואותי רק עניין לרקוד. בכל מקרה, את הטיול הגדול אחרי הצבא לא עשיתי כי התחלתי ללמוד. למדתי משפטים, אומנות ו-BA כללי. הייתי שנה בכל פקולטה אבל לא סיימתי שום תואר. החיידק של הטיולים בער בי וכשעבדתי ב”מעריב”, השתלבתי ב”נשיונל ג’יאוגרפיק טרוולר” והיו לי שם טורים אישיים. לאחר מכן, כתבתי גם ב-YNET טור בשם ‘מסע עם כוכבים’, פורמט של פוטו-סיפור שנמשך שנה. אבל את הכתבות הכי גדולות ומעמיקות שלי בתחום התיירות כתבתי במוסף G של” גלובס”, שבו אני כותבת כבר עשור. דיווחתי על מקומות מיוחדים ודברים יוצאי דופן שנסעתי אליהם במיוחד ברחבי העולם. הרבה כותבים תיירות, אבל בצורה ממש יבשה והחוכמה היא לייצר עניין. אני מייצרת סיפור חוויתי, כמו בבלוג שלי”.

איך נוצר הבלוג שלך-לטייל עם גילי?

“הייתה לי פינת טיולים ברשת ב’ בתוכנית של ענת דולב ז”ל, זו הייתה תקופה ממש מרגשת. לאחר מכן הייתה לי פינת טיולים בתוכנית של אברי גלעד, בערוץ 2,  בשבתות בבקרים בשם ‘לטייל עם גילי’. זו הייתה פינה ממש פופולרית ובפייסבוק היו לה כ-15 אלף עוקבים. לאחר שהתוכנית נגמרה, קולגות וחברים חפרו לי שאני חייבת לפתוח בלוג. לפני כחצי שנה שלחתי מייל לחברת WIX הישראלית ומאז הם תומכים בבלוג שלי ומדריכים אותי בצורה מופלאה”.

טיילת בכל העולם, למה החלטת פתאום להתביית בגליל?

“לא תכננתי כלום. הבת שלי לומדת פסיכולוגיה ב”תל חי” וגרה במעיין ברוך. היא טסה להדריך סקי בצרפת לכמה ימים והציעה שאני אבוא להתארח אצלה בזמן שהיא לא נמצאת. זה נשמע לי חביב, לא יותר מזה. ארזתי תיק ליומיים ולבסוף נשארתי שבועיים, שהפכו עכשיו לכמעט חודשיים. במהלכם עברתי דרך שבעה קיבוצים ומושבים אצל אנשים שאירחו אותי בצימרים שלהם וגם סיבלטתי. אנשים חשבו שבאתי בעקבות הבת שלי, אבל היא בכלל לא הייתה כאן. נשארתי כי פשוט התאהבתי בגליל -בנופים, במרחבים, בשקט. זה ממש שונה מהחיים שלי ברמת אביב. אני גרה בקומה שמינית בבניין פלצני ומרגישה מנותקת לגמרי מהקרקע, תרתי משמע. בתור ילדה שגדלה בהרצליה, שהיתה ד’אז רק חולות ובה טיילתי יחפה והייתי בים כל יום, התגעגעתי למגע עם הפשטות והטבעיות.

למה נשארתי בגליל-

כי פה אני יכולה להגיד שאני בת 40 ויאמינו לי.

לעשות פילאטיס עם ריח פרות מהרפת עדיף על לחפש חנייה חצי שעה לשיעור בתל אביב ולחטוף דו”ח.

העצבניים היחידים פה הם מתל אביב, כמו זו שצפצפה לי כי לא היה לי קוד כניסה במחסום של השער בקיבוץ.

כשאנשים פותחים את הפה כדי לחייך ולהגיד “בוקר טוב” והכל פורח, מה עוד צריכה הבת אדם?

חבשתי כובע בוקרים בפורים ומבינה שפה זה אקטואלי כל השנה

כשגרים ליד סטודנטים, תמיד יש מי שיושיט מעדר, מברג פיליפס, או כוס חלב.

נעים לגלות שאפשר לקנות מים מינרלים ב-5 ₪, כוס קפה ב-10 ₪, ארוחה משביעה ב-50 ₪.

 

מתוך הבלוג של גילי מצא- “לטייל עם גילי”-שבו היא כותבת יומן מסע:גילי בגליל

 

 

בבלוג את ממליצה על מקומות שרק מקומיים יודעים עליהם, איך?

“אני קוראת לעצמי אנתרופולוגית עירונית, זה מה שאני עושה פה וזו המהות העיתונאית שלי. אני מדברת עם מקומיים, חוקרת ומגלה כל דבר. יש מקומיים שממש בהלם שאני מספרת להם איפה כדאי לקנות או מה כדאי לעשות . השיא זה שהיו שבקשו ממני שלא אפרסם מה שרק נפתח, כי עוד לא יצאה הודעה לעתונות מטעמם”.

למה התחברת במיוחד בגליל?

“אני אוהבת לצלם טבע ומאוד התחברתי לטבע כאן. יום אחד הייתי ממש מבואסת והתיישבתי ליד גזע עץ בקיבוץ דן ובהיתי בנחל. לאחר מכן עשיתי הליכה במסלול היקפי סביב הקיבוץ ופתאום הכל היה בסדר. במרכז אני מרגישה במירוץ תמידי. הכל תחרותי, הכל הישגי. כמה אתה מרוויח, מי החברים שלך, איך אתה נראה? אני יוצאת מהבית רק לתערוכות שמעניינות אותי או לבכורות של סרטים שמזמינים אותי. זה חסר לי כאן, אבל לא ברמה כזו שאני לא יכולה להסתדר בלי זה. מספיק לי פעם בחודש, אבל ממש עצוב לי שסגרו את מוזיאון הצילום ב”תל חי”, כי זה באמת מקום שהייתי יכולה לבלות בו הרבה”.

את רואה את עצמך עוברת לגליל?

“מאוד מקווה שיתאפשר מכל הבחינות. הבת שלי גרה פה אבל זו לא הסיבה מבחינתי, כי לסטודנטית, אמא בטריטוריה שלה זה מטרד.בלי קשר,  אני ממש גאה שהצלחתי להקים לה גינה קהילתית. היה לה ג’ונגל מחוץ לבית ולקחתי על עצמי לנקות את הכל ולסדר במו ידיי. לעדור, לנקש, לשתול, לבחור פרחים, קומפוזיציה ובשלב אחרון קניתי גמדים לגינה ותאורת חצר. זה גרם לי להרגיש מחוברת לטבע. היא ממש אהבה את זה והודתה ל וזו הייתה המחמאה הכי גדולה מבחינתי”.

אז לסיכום, מה המקום הכי שווה בעולם ובגליל?

“זו שאלה שתמיד שואלים אותי ואני עונה על כך: המקום הכי שווה, הוא המקום האחרון שהייתי בו. אז לצורך העניין, זה טאיוואן היעד האחרון שלי בחו”ל וכעת הגליל. אני כותבת בכזו התלהבות על מקום מסויים שמדבקת אנשים לבוא בעקבותי. גם כעת קבלתי פידבקים-“וואלה שכנעת אותי לעבור לצ’ופציק הצפוני של המדינה”. זה נקרא נחת, בשפה מקצועית”.

 

מוזמנים לעקוב אחרי-לטייל עם גילי בכתובת:www.gilimazza.com