מאיר בן לולו נולד בקרית שמונה והוא בן הזקונים בין שישה אחים. הוא למד בבית הספר עוזיאל ומשם המשיך לבית הספר המתמיד וסיים עם בגרות מלאה. כשהתגייס לצבא, מאיר שירת בחיל השריון ולאחר מכן עבר לחיל החינוך. במסגרת שירות המילואים, התגייס מאיר לחיל הרפואה וסיים קורס קציני רפואה, ובכךהגשים חלום ישן. “באותה תקופה למדתי לתואר ראשון בכלכלה, והחברים באוניברסיטה אמרו לי שכדאי לי להיבחן ללימודי רנטגן בבית הספר לרפואה ברמב”ם”, מספר מאיר. “נבחנתי והתקבלתי”.

 

מאיר תמיד רצה להמשיך ללימודים אקדמיים, אך לא היה בטוח אם יצליח. “היינו שישה אחים ובשל הנושא הכלכלי, היה קשה מאוד עבור אחיי לממש את הפוטינציאל הטמון בהם. חוסר היכולת הפיננסית בעצם לא איפשרה להם למנף את עצמם. אני בן הזקונים. כשלמדתי בתיכון, חלק מהאחים כבר יצאו מהבית, כך שתמיד ראיתי מול עיניי את נושא החינוך והצטיינתי בלימודים”.

 

 

אך הדרך לא הייתה קלה. “במהלך הלימודים באוניברסיטה, גרתי במעונות של ‘גג לחייל’ בניהולה של יהודית האריס, שממש הייתה לי כאמא שנייה. היא תמכה בי ועזרה לי מאוד”.

 

איך הצלחת לממן את הלימודים?

“כשלמדתי, אבי כבר לא היה בחיים. אמי נתנה לי ‘דמי כיס’ שקיבלה מביטוח לאומי ולא היה מי שיעזור לי כלכלית. על מנת לממן את עצמי, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, כמו שומר או עבודת לילה במאפייה. מכיוון שהייתי תלמיד מצטיין, הרבה סטודנטים רצו ללמוד איתי, וכשהם הגיעו, הם הביאו איתם כל מיני מאכלים. כך, בעצם הצלחתי להתקיים במהלך השבוע”.

 

לאחר שסיים את לימודיו, מאיר אף המשיך לתואר שני בניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון, ועבד כשנה בבית החולים רמב”ם. ואז הוא עבר לבית החולים הדסה, שם הוא עובד עם חיוך כבר 30 שנה.

 

מאיר עבר לבית החולים הדסה שבירושלים בשנת 1987, שם ביצע במסגרת תפקידו בדיקות סי.טי, גסטרו, רנטגן ושאר הבדיקות הרדיולוגיות הכלליות. כיום, וב-13 שנים האחרונות, הוא מנהל את כל מערך הדימות בשני בתי החולים של הדסה.

 

איך המרגש לנהל מחלקה מכובדת עבור מי שהגיע מהפריפריה ובקושי הצליח לממן את לימודיו?

“אני חושב שלאנשי קרית שמונה יש את היכולת להיות מנהלים טובים. אנשי העיר שרדו תקופות קשות, תקופות של קטיושות. יש שם הרבה אנשים עם יכולות גבוהות שהם אפילו לא מודעים אליהן. אני רואה את זה על עצמי, הגעתי מעיירת פיתוח, כמעט לא קיבלתי כלום, גדלתי על קטיושות בעיר וכל נושא ההישרדות נתן לי כוחות ויכולת להתמודד עם דברים קשים ביותר בעבודה, במיוחד בתקופות של אירועי רב נפגעים כמו אסון ורסאי או פיגועים. הדברים הקשים שאנשי העיר עברו נתנו להם את הכוח לשרוד ולא להיכנס ללחצים, וזו הגדולה של אנשי העיר, שחסרה למנהלים אחרים. המוטיב של ‘אל תלחץ, הכל יסתדר, אתה תפתור את זה בעצמך’. אני חבר בכמה איגודים ואני יושב בוועדות בכל מיני מקומות בארץ. ראיתי הרבה בחיי. באוניברסיטה נותנים לך כלים להתמודד, מלטשים את היהלום, אבל לאנשי קרית שמונה, הליטוש הוא ממש מזערי, כי יש להם כבר את היהלום. הנוכחות שלנו היא המנהיגות שלנו”.

 

אז בעצם העובדה שהגעת מהפריפריה תרמה לך?

“מאוד. אני באתי מבית שהמצב הסוציואקונומי היה קשה מאוד, מצב של הישרדות, ולכן אני יכול להעריך הרבה יותר. המושג ‘לתת’ הוא דבר גדול שיש לאנשי קרית שמונה, ואני לא שוכח את זה כי למרות שאני בירושלים, ליבי עדיין בקרית שמונה. עד היום אני מקבל טלפונים, בבוקר ובלילה, מאנשים מהעיר שזקוקים לעזרתי. אני שומע אותם חסרי ישע כי הם מקבלים רפואה פריפריאלית.  הזמינות לתורים ארוכה מאוד, הם לא יודעים אם הציעו להם טיפול תרופתי מתאים, שלא נדבר על טיפול אבחנתי. אני רואה חשיבות גדולה בלתת להם שירות. האמון שנרכש ביני לבין תושבי קרית שמונה הוא עצום. הם כמו עיוורים אחריי כי אני נותן להם את הדברים שהייתי נותן לאמא שלי או לבן שלי”.

 

למה לא חזרת לקרית שמונה בתחילת הדרך?

“נורא רציתי. הציעו לי עבודות קרובות יותר לבית, אך הכרתי את אשתי בעבודתי בהדסה, שכיום היא כבר מנהלת את יחידת השד בבית החולים בהר הצופים, אז כבר נשארתי, אך תמיד אני מגיע לבקר בקרית שמונה. התושבים שם מקבלים אותי בכזו חמימות ואהבה, שפשוט אי אפשר לקנות בכסף. אני מספר את זה בכל פורום ובכל ישיבה. כשעליתי בהיררכיה לניהול של הדסה לא היה לי קל, כי ככל שאתה עולה למעלה, מנסים להוריד אותך יותר, אבל אנחנו עושים פה עבודה מכל הלב. מה שעומד לפניי בניהול הוא הפציינט שמגיע אליי, והעובדים שלי יודעים את זה. המסר שלי בתור מנהל הוא להגיע בזמן ולתת לפציינט את כל מה שמגיע לו. אותו מטופל שמגיע לצינטור או לבדיקת MRI, מגיע מראש לחוץ. כל מה שהוא עבר לפני- ההמתנה לתור, הדאגות מהתוצאות, לילה ללא שינה. אז בוודאי שהעובד שמעניק לו שירות צריך להגיע מוקדם ולא לעכב אותו. זה המוטו שמוליך אותי. לפני שהגעתי לתפקיד, היו הרבה תלונות על המחלקה, ומאז שאני מנהל, התלונות ירדו כמעט לאפס”.

 

נראה שאליך לא הגיעה השחיקה, זה מה שמייחד אותך?

“אני עובד על זה. נכון, עם הזמן העבודה נהיית שגרתית ונוצרת שחיקה. במיוחד אם העובד לא מקבל את הפיצוי שמגיע לו או מתוגמל בהתאם. המורל שלו יורד עם הזמן ולכן אני תמיד מאתגר אותם. זה לא תמיד מתאפשר במשכורת, אבל אני כן מתגמל בדברים אחרים, ביציאה לכנסים או סמינרים, בימי חופשה שמבקשים, וגם בחיבוק. אני המשענת שלהם מול ההנהלה ואני דואג שהם לא יפלו בין הכסאות. באופן כללי אני חושב שתמיד צריך לבוא לעבודה כאילו זה יום חדש לגמרי. אם אין לך את זה, אין לך מה לחפש פה. יש פה חולים קשים, מורכבים, ולא ממש מעניין אותם מה אתה מקבל, הם רוצים טיפול. כשמגיע אליי כסא שנפל בין הכסאות, זה פשוט עושה לי פריחה כי אני מבין אותו, ושם אני מרגיש שטעינו. החולה הוא בעדיפות הראשונה, לפני תלוש משכורת ולפני הדרגות. כשמגיעים אליי מטופלים מקרית שמונה, אני קודם כל סועד אותם, מקבל אותם, מכניס אותם לחדר,  מראה להם מי הרופא השלהם ועומד מאחוריהם. גם הבית שלי פתוח בפניהם. יש לי בית גדול ואני מקבל כל כך הרבה מקב”ה, ואני מרגיש שאני צריך לתת בחזרה. אשתי מארחת אותם ואני חייב לציין שהם מחזירים לנו כשאנחנו מגיעים לצפון. כל כך הרבה פינוקים, אנחנו ממש חוזרים עייפים מהחופשה בקרית שמונה. פשוט אין לי מילים, אני נרגש”.

 

בתור אחד שמחובר לעיר, מה עמדתך בנוגע לחדר המיון?

“פשוט נורא. הרפואה הראשונית שהתושבים צריכים לקבל היא לא כזו שאפשר להגיד שהיא בין המובילות, סף הכל מדובר בטיפול חירום של קופת חולים, מבלי לזלזל באף רופא. אז נכון שצפת נמצאת במרחק 40 דקות, אך חדר המיון בקרית שמונה מהווה איזושהי משענת פסיכולוגית של ביטחון, שהנה – יש לנו מיון. יש רופא שמטפל בי עד שאגיע לבית החולים, אז איך אפשר לסגור את זה לתושבים שנתנו את חייהם לעבודות קשות, לייבוש ביצות, להפריח את השממה, לסקל את האבנים שהיו שם? בתור ילד קטן ראיתי אנשים עובדים כל כך קשה בבנייה, בתקופות של קטיושות הם רצו למקלטים עם ילדים על הגב, אז גם את זה סוגרים להם? פשוט שימו מחסום בכניסה לקרית שמונה ותגידו שזה מחוץ לתחום מדינת ישראל. זה פשוט להגיד שהם תושבים סוג ג’ במדינת ישראל”.

 

לפני 6 שנים, מאיר למד עריכת דין וסיים בהצלחה. כיום יש לו משרד גדול בנושאי נזיקין, אותו הוא מנהל, במקביל לעבודתו בהדסה.

 

יש עדיין שאיפות בנושא הקריירה?

“מבחינת התפקידים שלי ברדיולוגיה, הגעתי לטופ מבחינתי. אני מרצה פעמיים-שלוש בשנה בפני רדיולוגים מכל הארץ בכנס בנושא. רק לפני שבועיים הרצתי בכנס גדול בנמל תל אביב. בבית החולים כבר אין לי לאן ללכת. אני רוצה להמשיך ליצור ולייצר, משמונה בבוקר עד שלוש בצהריים אני מנהל את המערך בבית החולים ולאחר מכן, אני מצנטר יחד עם שאר המצנטרים. לגבי עריכת הדין, רציתי להמשיך ולעזור לאנשים מול הגופים הגדולים ויש לי תוצאות טובות עד כה”.

 

מישהו מילדיך המשיך את דרכך?

“דווקא חשבתי שהבת שלי תמשיך לרפואה אך בסופו של דבר היא לומדת לתואר ראשון במתמטיקה. הבן שלי היה קצין בשריון, והבן השני סיים קורס מ”כים, וממש בימים אלה קיבל את החיילים שלו. בנוסף, יש לנו תאומים בני 12, שהבן לומד במכון לב והבת באולפנה חורב. ימים יגידו”.

 

מאיר מתגורר עם משפחתו בהולילנד בירושלים, אבל היה מוכן לחזור בשנייה לימיו בקרית שמונה. “לא היה לי כלום, אבל כל כך חסרים לי החמימות, הינקות מאמא, התמימות. אני גר היום במגדל השן, יש לי את הרכבים הכי יוקרתיים, אבל כל זה לא מדבר אליי. הכי בא לי לשבת עכשיו בקרית שמונה, על איזה כוס קפה, ולדבר איתם שעות. זה חסר לי הכי הרבה”.