מתלוננים שאתם לא מספיקים כלום? מפנטזים על עוד 5 שעות ביממה? גלי בלומברג מוכיחה שעם כוח רצון ונחישות, ניתן לשלב בין הכל – עבודה, משפחה, ספורט, ואפילו נשאר קצת זמן לתרום לקהילה. השראה.

 

 

גלי בלומברג (48) ממשמר הירדן פותחת את השיחה שלנו בהתנצלות. “אני פשוט לא מבינה למה אנשים יתעניינו בי. אני לא מנהלת מפעל, אני לא רצה מרתון, אין בי שום דבר מיוחד”, היא אומרת בצניעות. אבל בשיחה קצרה עם גלי ניכר כי היא ניחנה בייחודיות מקסימה.

 

היא אם לשלושה בנים, עבודה קשה בפני עצמה, בוגרת לימודי תעשייה וניהול, והיא עובדת בענאגל של החברה לפיתוח הגליל מזה 15 שנה. בשלוש השנים האחרונות, גלי משמשת כמנהלת פרויקטים ומערכות מידע בחברה, ובין הלקוחות עליהם אמונה גלי נמצאים עוף הגליל של החברה לפיתוח הגליל, טבע נאות ועוד.

 

 

מתוקף תפקידה, נמצאת גלי רוב שעות היום אצל הלקוחות, מה שלדבריה מוסיף מימד של התחדשות ושינויים. “כמי שמבלה את רוב זמנה ‘בצד של הלקוח’, אני נהנית מעבודה סופר מגוונת שלא מפסיקה לחדש ולאתגר אותי ללמוד ולהתפתח. המשימות המשתנות והאנשים החדשים שאני פוגשת כל הזמן מייצרים עניין וזה מרענן”.

 

לא בא לך לפעמים להתמקם במקום קבוע?

“יש ימים שמתחשק לי לשבת במשרד שלי בשקט, לבד, ולעשות את העבודה משם, אבל רוב הזמן כיף לי כי יוצא לי להכיר אנשים חדשים ומעניינים. כל פרויקט של החברה נמשך בין חצי שנה לשנתיים, כך שהנדידה היא לא לעיתים תכופות”.

 

בתור נערה צעירה, גלי שיחקה כדורעף בקבוצה מקצועית, אשר זכתה באליפות המדינה. “היום אני כבר לא משחקת בקבוצה, אבל תמיד יהיה לי מקום חם בלב לכדורעף ולספורט הקבוצתי”, אומרת גלי. “כששמעתי שמקימים בישוב שלי קבוצת כדורשת לאימהות (מה שנקרא בעבר “מאמאנט”-ש.פ) מיד הצטרפתי. שיחקתי בקבוצה מהרגע שהיא הוקמה. זכינו פעמיים במקום הראשון ולאחר מכן בין המקומות הראשונים. יש לנו קבוצה נהדרת. בשנתיים האחרונות אף ניהלתי את הקבוצה, אך בעונה הנוכחית פרשתי מתפקידי”.

 

למה פרשת מניהול הקבוצה?

“ביקשתי להפסיק לנהל את הקבוצה כי זה דרש ממני זמן רב ורציתי להתפנות לדברים חשובים נוספים, אך אני עדיין מצליחה להגיע לאימונים של הקבוצה פעמיים בשבוע ולמשחקים”.

 

 

גלי היא בת לניצולת שואה ובילדותה שמעה לא מעט על הזוועות שהתרחשו שם. “הילדים שלי כבר גדולים היום. אחד בשנת שירות, השני בצבא ורק השלישי עדיין בבית. התפנה לי קצת זמן במהלך השבוע וממש רציתי להתנדב. אני מרגישה נוח יותר עם אנשים מבוגרים, כך שהיה ברור לי שאתנדב למען ניצולי שואה”.

 

גלי החליטה להתנדב בארגון “עמך” הפועל למען ניצולי השואה ברחבי הארץ, אך למרבה הפלא, גלי גילתה שאין לו נציגות בגליל. “רציתי להתנדב בארגון וראיתי שהסניף הצפוני יושב בקריות ואני רציתי להתנדב בגליל. בסופו של דבר, עברתי את ההכשרה שלי בקרית מוצקין ואני מגיעה לשם פעם בחודש עבור הדרכות, התייעצויות והכשרות נוספות, אך אני מתנדבת בקרית שמונה, שם אני מבקרת ניצולת שואה ומארחת לה חברה”. גלי אומרת כי החלום שלה הוא להרחיב את נושא ההתנדבות למען ניצולי שואה בגליל. “גם פה יש אנשים שזקוקים למלוא תשומת הלב. ניצולי השואה הולכים ומעטים וצריך להקים פה גוף של מתנדבים רציני, כמו שיש בכל מקום אחר בארץ”, אומרת גלי.

 

גלי ממשמר הירדן בכלל נולדה בכפר מסריק, ליד עכו. כשהיא ובעלה הביאו לעולם את בנם הבכור, לפני 20 שנה, הם החליטו לעבור לגליל. “לא הייתה לנו עבודה, לא משפחה, לא כלום. פשוט התחלנו הכל מחדש. אנחנו אוהבים מאוד את האזור, את הכפריות ואת הטבע. לכן חשוב לי שאנשים ישארו פה ושכל מי שזקוק לעזרה – יקבל אותה. אני לא רוצה שנהיה כמו תל אביב, כי אז האיכותיות שלנו תפגע, אבל אני רוצה שלא נרגיש קיפוח ושיהיו לנו דברים בסיסיים, כמו רפואה, השכלה ותעסוקה. אם זה יהיה חסר, הילדים שלנו יעברו למרכז ויתחילו את חייהם שם”.

 

ומה איתך, את רואה את עצמך מזדקנת בגליל?

“בהחלט. אני לא הולכת לשום מקום”.