חג ראשון בלי בנצי
איך נעשה חג בלי יעקב? שואלים הוריו של בנצי כשאנו נכנסים אליהם הביתה, בכי תמרורים כואב מלא בעוצמות של שבר נפשי אמיתי וקשה ושאלות קשות שנשאלות עם העיניים נשואות למעלה לעבר בורא עולם – איך הלך לנו האור של הבית? איך נשב בחג בלעדיך? והקול שוב נשבר ומסגיר את הכאב הגדול שרק הולך וגובר ואין לו נחמה ומרפא.
מאת: בן ישראל שאול ואירית אלוני
קולות סירנת האמבולנס שברו את הדממה של מוצאי השבת ברחוב הנשיא בקרית שמונה, האמבולנס שהגיע לקחת את בנצי לבית החולים בצפת, לא לפני שהוא הספיק להתקשר להורים כדי להרגיע ולחזק ”אל תדאגו לי, הכל יהיה בסדר, זאת רק קורונה קלה, אני עולה וחוזר” .
”כשהוא עלה לאמבולנס, בירכתי אותו שילך לשלום ויחזור בשלום” מספרת האמא בקולה השבור.
עוד מבית החולים התקשר כדי לבדוק אם חלילה הדביק את ההורים בקורונה ושמח כשהתוצאות היו שליליות.
אחרי שבוע בבית חולים צפת העבירו אותו לאיכילוב כדי לחבר אותו למכונת אקמו הנשמה. במשך חודש וחצי הוא היה מחובר למכונת ההנשמה, סבל מכאבים עזים והתבקש לשכב על הבטן כדי לאפשר לריאותיו להרפא. כשהיה בצפת התקשר להורים משאת נפשו וחייו, רק כדי להרגיע ולהבטיח שהכל יהיה בסדר ושרק לא ידאגו. אחר כך במשך חודשיים לא יכלו לדבר איתו.
בינתיים, כל המשפחה התחילה לנהל חזית בבית להציל את בנצי, ברכות מרבנים, קריאת תהילים כל יום עד 12 בלילה, רונן האח שלא מש ממיטתו, קרא את כל המחקרים העדכניים, דאג לתרופות מצילות חיים, תרופות טבעיות ועוד. עד לרגע שהבין שזהו זה הסוף זה היה באותו הרגע שבנצי ביקש את הבקשה האחרונה שלו: ”תדאגו לאבא ואמא” אל תשאירו אותם לבד” זאת הייתה צוואתו בחייו ובמותו.
יצאנו לשמוע על הבן, האח, האבא והמנהיג ויצאנו מלאי תובנות, על אדם משכמו ומעלה שכולם הכירו כבנצי, ועכשיו הזמן להצצה על יעקב שלא הכרתם, הבן המסור, האח הנערץ והאבא האהוב. לזכרו.
שנינו עובדים סוציאליים כבר שנים, ראינו משברים, כאב ואובדן ועדיין עינינו לא יבשו ובכינו יחד איתם, אולי זה לא תמיד נתפס מקצועי, יגידו אנשי המקצוע, אבל בהחלט אנושי אל מול כאב ואובדן כזה גדול.
בנצי הבן
ההורים של בנצי, אסתר וניסים, מבכים את לכתו של הבן האהוב. הכיסא הקבוע שלו בשולחן השבת נשאר מיותם, הכיסא ליד האמא שכל כך אהב, כיבד והעריץ. הייתה לו אהבה גדולה מאוד להורים, כיבוד ההורים היה אצלו במעלה הראשונה, כל יום בנצי היה מגיע לבקר את ההורים גם אם היה חוזר מאוחר מאוד מפגישות במרכז הארץ.
כל בוקר היה נפתח בשיחת טלפון מיעקב, בנצי, שמתקשר לברך ולבדוק מה שלומנו ומה אנחנו צריכים. “בואו תראו”, לוקחת אותנו יד ביד אמא של בנצי בבכי קורע לב אל עבר המטבח במילמולי שאלות, איך יהיה החג… איך יהיה החג…. ומראה לנו את המקרר והתנור שבנצי קנה להם לפני שנלקח על ידי המחלה הארורה, לחג.
אנחנו כבר מבוגרים, הוא דאג לכל המצב הבריאותי, לקח אותנו לבדיקות, הזמין לנו בדיקות, כשהאבא חלה גם הוא בקורונה, דאג לו בנצי בתקופת הבידוד, ישב ליד החלון מחוץ לבית כדי שלא ירגיש לבד ולא החסיר לו דבר.
גם לחתונות היה לוקח אותנו בעיר ומחוצה לעיר. שתדעי שבפסח האחרון הוא ניקה עם גרניק את כל החלונות בבית כדי לעזור לנו.
את יודעת, מספר האבא, כמה צנוע הוא היה? ושוב קול שבר ובכי שמהדהד בקירות הבית מרעיד לי את מיתרי הלב והבטן מתכווצת. כשבנצי היה חייל הוא היה בקורס קצינים במשך חצי שנה ולא סיפר לנו דבר כדי לא להדאיג אותנו, כהרגלו, ורק בסיום קורס הקצינים הוא הביא לנו את ההזמנה. הקשר של בנצי לאמא היה כל כך חזק שמאחורי תג היחידה הוא כתב לעצמו בעט “אין כמו אמא”.
המפקד של העיר
אמא של בנצי מספרת:”במלחמת לבנון השנייה, כולם עזבו את העיר, גם אנחנו, רק בנצי נשאר מתוקף תפקידו כמפקד העיר, הוא רץ בין המקלטים כשטילי קטיושות נפלו מסביב, הוא דאג לאנשים במקלטים, הביא להם אוכל ודאג לכל מי שהיה חסר לו משהו. תמיד דאג לכולם.
פקודיו של בנצי מספרים על מפקד חסר פשרות ויחד עם זאת רגיש וקשוב לצרכי החיילים. אהבנו אותו כי הוא לא וויתר ודאג לרמת תפקוד גבוהה אבל הוא היה גם חבר, אבא, שאפשר היה לדבר איתו על הכל, הוא תמיד עזר לחיילים שקשה להם, תמך בהם גם מכיסו הפרטי, הוא היה האבא שלנו לא המפקד.
לאורך השנים רקם בנצי מערכת קשרים ענפה עם המון אנשים, בעלי תפקידים בכירים, אנשי צבא ומשטרה. הקשרים הללו סייעו לו במהלך הדרך לעשות מה שהכי אהב לעשות, לעזור לאחרים. בנצי אהב לפתור בעיות של אחרים, דאג לסדר עבודה למי שחיפש, סייע לחיילים להתקבל ליחידות שרצו, הוא עסק בזה שעות רבות במהלך היום. הוא פשוט אהב לעזור.
האח
יעקב, הבן האמצעי מבין 7 אחים, ”היה האור של כולנו, עמוד התווך של המשפחה אומר בועז אחיו של יעקב. ממש כמו המנורה עם שבעת הקנים, בנצי היה השמש, מעליו 3 אחיות ומתחת שלושה אחים, בנצי האיר על כולם. בנצי הגיע אחרי שלוש בנות, ציפי, שמחה ורותי ואחריו יגאל רונן ובועז.
הזיכרון הראשון והחזק שלי, מספר בועז, זה שהוא מעיר אותי בנשיקות כשהיה חוזר הביתה בלילה, התלוותי אליו כילד לאימוני ההכנה לצבא, הוא היה עבורי אח מאוד אהוב ומשמעותי, תמיד היה שם בשבילי, החבר הכי טוב שלי, היועץ שלי, זה שדחף תמיד ללימודים גבוהים, היינו מדברים כל יום בטלפון לפחות פעמיים, נפגשים כל יום אצל ההורים, עושים הליכות ורוכבים על אופניים עם הילדים ומקיימים נופשים משפחתיים משותפים. הרגשתי את האהבה, הדאגה והחום שלו עד יומו האחרון.
בנצי היה האח האולטימטיבי והמושלם שדאג לכל האחים וחשוב היה לו שכולם ילמדו ויתקדמו, ואת כולנו דחף למעלה. לכל אח הייתה תחושה שהוא המיוחד שלו, עם רונן הוא פתח עסק ועם יגאל דחף לפתיחת קליניקה לטיפול, גם עם החתנים היה לו קשר מיוחד. כל חתן הרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו, “אני מרגיש שאיבדתי אח” מספר אחד החתנים.
חבר אמת
בגיל 50 עשינו לו מסיבה, מפקד מג”ב לשעבר, עמוס יעקוב הגיע ובמהלך הברכה אמר, “לכל בנאדם נורמלי יש חבר אחד אמיתי אולי שניים, לבנצי יש 30 כאלה שכל אחד חושב שהוא החבר הכי טוב שלו”. לבנצי היו חברים רבים, הוא בחר אותם בקפידה ונתן לכל אחד מהם את הלב. חברי ילדות, חברים מהצבא וחברים שאסף בדרך והתאהבו בו. חבריו הרבים מבכים את מותו וכולם מרגישים שאיבדו אח, לא חבר. חברים שליווה לאורך השנים, תמך, ייעץ ובעיקר היה חבר של אמת.
החופשה המשפחתית של כולנו כבר כמה שנים בזכותו, בנצי פתח חשבון שכל אחד מהאחים עשה הוראת קבע ובכסף הזה יוצאים לחופשות משפחתיות, איחוד המשפחה היה תמיד בראש מעייניו.
השיבעה
בימי השיבעה הגיעו אנשים לנחם שלא הכרנו ולכל אחד ואחת סיפור מופלא שריגש אותנו, זה לא שהוכינו בתדהמה, הרי אנחנו מכירים את בנצי, התדהמה היתה על הצניעות ועל כך שלא ידענו כלום, סיפורים כדוגמת תושבים שהגיעו לגור בקרית שמונה במצב סוציו-אקונומי קשה וכשפנו לקבלת עזרה, אמרו להם לפנות רק לבנצי שיעזור, ואכן כך היה.
היה בן יתום מאמא שסיפר איך בנצי סעד אותה כל ערב, ממש האכיל אותה בכפית, כשהיתה בימי מחלת הסרטן הנוראית וכשנפטרה לקח אותו תחת חסותו ודאג לכל מחסורו. בשבעה גם הגיע נציג מחנות מחשבים בעיר שהביא איתו מחשב שבנצי קנה טרם מותו לנער שלא היה לו מחשב כדי שיוכל ללמוד בבית בימי הקורונה. גם הסיפורים על בנצי מפקד העיר הנערץ והטוב לא הפסיקו, ועל העזרה במקלטים לתושבים.
דבר אחרון להגיד לו…
כאב גדול לנוכח השאלה שנזרקה בחלל, מה הייתם רוצים להגיד לו בפעם האחרונה? בבכי גדול ענו לנו ההורים, לפני הלדבר הייתי רוצה לחבק אותו חזק ולנשק אותו ולהגיד לו רק כמה שאנחנו אוהבים אותו וזהו.
אופטימי או פסימי
הכי אופטימי. אנקדוטה; יום אחרי הבחירות לראשות העיר, אנחנו כמשפחה לקחנו את זה קשה, והוא נכנס הביתה בשמחה ואושר ומלא חוש הומור בנסיונות להרים את מצב הרוח של כולנו, הדלקנו מנגל וזאת עוד למידה מבנצי על אופטימיות ושמחה.
כשרון
אחרי המשפחה והילדים בנצי אהב לשיר והיה לו כשרון נפלא, גם בחתונות של הבנות שלו הוא ליווה אותן לחופה בשירה, גם בחתונה של אלירן השנה הוא שר וריגש את כולם.
פסח ובנצי
אמא של בנצי מספרת על אהבתו הגדולה לאוכל שלה לאש שהיה אוכל בכל יום שישי בצהרים, ובמיוחד למאכלי החג ולמרק עם בשר כבש ותמיד מפרגן שיצא טעים תמיד מחמיא, הוא תמיד היה ככה גם בתור ילד, החיים שלנו השתנו עכשיו מקצה לקצה, בפסח אהב את החלק של “דיינו” מרביץ עם הבצל הירוק, בסוף ההגדה הוא אהב לשיר את שיר השירים, מה נשתנה וחד גדיא.
צמרמורת
במחלקת הקורונה באיכילוב לא נשארה אף עין יבשה ב-29.12, כאשר חגגה המשפחה לבנצי יום הולדת, המחלקה התמלאה בלונים ומתנות על אף שהיה מורדם ומונשם, האהבה הגדולה והתקווה שהינה תכף הוא יקום לכבות את הנרות ולצחוק איתנו יחד היתה עד הרגע האחרון.
ישר בבטן
כבר חודשיים שאבא של בנצי בוכה, אף אחד לא הכין אותנו לכזה דבר, כזאת אבדה זה נגד הטבע , הורים לא אמורים לאבד ילד, הוא לא היה רק הבן שלי, הוא גם כמו חבר שלי, היינו צוחקים יחד, הוא חסר לי.
הלוויה
הלוויה והשיבעה בימי קורונה וההגבלות על מרחק וכמות לא מנעו מאנשי קרית שמונה שכל כך אהבו אותו להגיע. גם כששמו מחסום בשעה 12 בלילה, אנשים עקפו את המחסום מוקדם יותר וחיכו בבית העלמין שהיה מלא באנשים, גם במהלך השבעה הגיעו מאות אנשים ואי אפשר היה למנוע, כיבדו אותו בחייו ובמותו.
בקשה אחרונה מאמא
”בבקשה בוא אליי בחלום, אני רוצה לראות אותך, לא הספקתי להיפרד, הלכת בערב שבת בלי לשוב, בוא בחלום כדי שאוכל להגיד לך כמה אתה חסר לי וכמה שאני אוהבת אותך”.
הכאב….
כאב שלא הספקנו להיפרד, לחבק ולהגיד לו כמה אנחנו אוהבים אותו, חודשיים שהוא בין החיים למוות ולא יכולנו להיפרד, הפתאומיות וחוסר האונים הן תחושות קשות מנשוא.
בנצי האבא
הרבה מכירים את אבא המפקד, אבא הפוליטיקאי, ולא כולם מכירים את בנצי האבא, האבא המסור, החם, הדואג והנשמה הגדולה. האהבה הכי גדולה שלנו הייתה לשיר דואטים של שלמה ארצי, אני שרה את ריטה והוא את שלמה. אבא שלא פיספס שום שלב בחיים שלנו אפילו ללידה הגיע איתי, עם כל זה שהיה עסוק אנחנו היינו בראש ובראשונה, אבא הכניס אותי לחופה בשיר מרגש וגם את אחותי.
מכתב מיובל ביום שאחרי
”יום לפני שעלית לבית חולים, לא הפסקתי לחבק אותך, לדאוג לך, לא הפסקתי לבכות לך. לא הפסקתי להגיד ”אבא אתה לא תחזור אם תלך” פחדתי כל כך, אבל הבטחת לי שתחזור ואבא שלי לעולם לא מאכזב חוץ מפעם אחת… החיבור בינינו היה עצום. הרגשתי שאתה הולך , הרגשתי את הלב שלך. איך בן אדם נעלם בשניה? תמיד הראית שהכל בסדר, תמיד היית אופטימי. נשבר לי הלב. אבא שלי, היית כל עולמי, היית החבר הכי טוב שלי, המשענת שלי, היחיד שפתר כל בעיה, גאוות חיי מלך העולם, אני כותבת עם דמעות שלא מפסיקות לרדת, עם לב שבור והרוס עם כאב שלא ניתן להסביר. אהוב ליבי אבא זכיתי להיות הבת שלך, הרי בזכותך אני קיימת.
מילות פרידה מלינס הבן, בן ה-15
חודשיים בלעדיך ועדיין לא מאמין, אבא, אבא שלי, אני רושם בדמעות ולא מאמין, לא מאמין שאני מדבר עליך בלשון עבר, לא מאמין שלא אראה אותך עוד, לא מאמין שלא הספקתי להיפרד ממך לא הספקתי להגיד לך כמה שאני אוהב אותך ומתגעגע. כשהודיעו לי את הבשורה הקשה חשבתי שאני בחלום רע שאני הוזה צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם ואמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. היית החבר הכי טוב שלי השותף שלי להכל, טיילתי איתך בכל יום שעבר, טיול אופניים קבוע כל יום, ארצות הברית בכל שנה, הראת לי עולם, טבע וחיים.
אתה האבא הכי טוב בעולם, מתגעגע אלייך ולא מאמין למה שקרה. הלוואי ותחזור אליי הלוואי והכל חלום. הלב שלי שבור אבא.
אבא עושה בושות
כשהייתי בתיכון, מספרת גל, אבא שרת בצבא, אני זוכרת שהיה לי טיול והוא לא חשב פעמיים, עזב הכל והצטרף בתור מלווה. אני לא אשכח שהוא החליט בטיול שנתי אחד להפתיע אותי ולעשות לי בושות. היינו בטיול בערבה ובימי הקטיושות הוא היה זה שעובר עם רכב הביטחון ומודיע בכריזה להכנס למקלטים, הוא הגיע עם הרכב הזה עד אלינו והשמיע בריפיט ציטוט מהשיר של שלמה ארצי “את עוד אוהבת אותי” וכרז לי “גלגול, יפה שלי, את עוד אוהבת אותי”. התחלתי לבכות וכל כך התרגשתי, מי עושה דבר כזה, מי? לא אשכח את זה בחיים.
מסר מאבא לגל וחופית
כשהייתי בצבא ביקשתי ממנו עזרה והוא אמר לי “לך ולחופית אני לא עוזר, אתן תסתדרו”. אני זוכרת שאני יושבת איתו ברכב בנסיעה ומישהו מתקשר אליו לבקש עזרה בשביל הבן שלו, אבא מיד התגייס ועזר, הסתכלתי עליו ואמרתי לו “תגיד לי אתה אמיתי? אני סובלת! תעזור לי!” והוא בשלו, “אין מה לעשות אם אני אעזור לך עכשיו אני אעזור לך כל החיים, את צריכה להתחיל להתמודד, זה החיים, רק את יכולה לעזור לעצמך, אני פה כדי לתמוך ולעודד אותך, אני לא יעזור לך בדברים שאת יכולה להצליח לבד.” הוא לא היה מוכן לעזור לנו בצבא, בשום צורה שלא יגידו בטעות שקיבלנו הטבות בתור הבנות של בנצי”.
החלום שלא התגשם
החלום שלא התממש זה לראות עולם, לטייל ולהיות בכמה שיותר מקומות בעולם, רונן אחיו אמר לו כמה ימים לפני שהרדימו אותו שוב, תכף ניסע לראות את דובאי ונטייל, אבא ענה לו ”נראה לי שזה כבר יהיה בלעדיי” הוא ידע בתוך תוכו שהוא לא יצא מזה.
הנכדה
טליה שאלה אותי “נכון את עצובה אמא? ואת מתגעגעת לסבא?” אז אמרתי לה כן. אני מתגעגעת. “גם אני, אני אוהבת אותו, תגידי לו שיבוא, מספיק עם המטוס בשמים.” היא חושבת שהוא במטוס. כל פעם כשאני מזמינה לה בגדים אז אני אומרת לה שזה בשמים במטוס, אז כשהיא שאלה אותי איפה סבא אז אמרתי לה שהוא בשמים, והיא קישרה את זה אוטומטית למטוס. אז היא אומרת “מספיק מטוס בשמים אני מתגעגעת אליו תגידו לו לבוא”, יום אחד היא אמרה לי, “תתקשרי אליו”. הלוואי שהיה לי טלפון לשמים עד עכשיו הייתי מתקשרת והייתי עושה שיחת וידאו.. אבל היא יודעת, כשאני מרדימה אותה ואני בוכה, זה לא פשוט.. בכלל לא פשוט.
בקול רועד אנחנו מסיימים את הכתבה עם הערצה ענקית למשפחה מאוחדת וחזקה שאהבת האדם ועולם הערכים נר לרגליהם וחייו של בנצי שהוקדשו לנתינה ועזרה הם ההוכחה לכך. הבת של בנצי שרה לו בסמוך למיטת חוליו את השיר יובל דיין: “שרק תחייך כל החיים זה כל מה שאני מבקשת” ואנחנו מצטרפים יחד עם קהילה שלמה שזוכרת, מוקירה ומחבקת, לתפילה שימשיך לחייך אלינו גם מלמעלה.
אילנית ביקשה שלא להתראיין לכתבה, בכדי לתת המון מקום להורים, האחים והמשפחה.